"להיות עם חופשי בארצנו" כתב נפתלי הרץ אימבר בטקסט שהפך להיות המנון המדינה, "התקווה". שאיפה שלא הושלמה מעולם, אבל התערערה משמעותית לאחרונה. השנתיים האחרונות הבהירו עד כמה המשפט הזה איננו מובן מאליו, עד כמה החופש שלנו מאוים – מבפנים ומבחוץ. למרות האמור לעיל אסור לאבד את התקווה ואת העשייה שהם תכלית הציונות.

בשנה ה-77 לעצמאותנו, אנחנו נעשים פחות ופחות חופשיים – להביע דעה, למחות, לחיות בהתאם לערכינו ואמונותינו. זה לא קרה במקרה – במלאת 77 שנות עצמאות ישראל, שבשנים הראשונות כללה ממשל צבאי על ערביי ישראל ומאז מלחמת ששת הימים, 58 שנים של שליטה בעם זר מחוץ לגבולותינו, הכיבוש הולך ומשתלט על העצמאות. כמו ענן שחור וגדול, הוא מכסה את מלוא שטחה של הארץ ולוקח מאתנו את החופש, את הפריווילגיה להיות בני חורין במקום שבו אחרים אינם חופשיים כמונו.

בשנה ה-77 לעצמאותנו, אנחנו נעשים פחות ופחות חופשיים – להביע דעה, למחות, לחיות בהתאם לערכינו ואמונותינו. זה לא קרה במקרה. הכיבוש הולך ומשתלט על העצמאות כמו ענן שחור וגדול

הדורסנות של המשטרה, המעצרים, החקירות, הניסיון להשתלט גם על שב"כ והרצון הבלתי מוסתר שנאמר במפורש על ידי פרקליט הממשלה, להפעילו מול מתנגדי הממשלה – כל אלו הם חלק ממה שהיו בינינו שחשבו שנוכל לשמור רק לשכנינו.

היו שחשבו שזה יישאר מחוץ לגבולות הקו הירוק, לכל היותר יופנה כלפי אזרחי ישראל הערבים. היו בינינו כאלו שהיו בטוחים שהם חסינים. אך מסתבר שלא לעולם חוסן, וענן הכיבוש והפרקטיקות שלצדו הגיעו לכולנו. ואולי טוב שכך כדי שנבין שאין דמוקרטיה עם כיבוש.

יום העצמאות הזה לא יהיה שמח. איך אפשר לשמוח אל מול ההפקרה של 59 אחיות ואחים שלנו? איך אפשר לחגוג עצמאות לאומית כשעצמאותנו האישית נגזלת מאתנו? כשהמדינה דואגת למקורבים וזונחת את האזרחים, כאשר הדמוקרטיה הולכת ומתפרקת והופכת במהירות לכלי ריק מתוכן, שמתמלא בתוכן אחר – קודר ואלים. איך אפשר לשמוח על רקע האסון האנושי הנורא שנגרם בשמנו בעזה? על הפרות זכויות אדם בסיסיות שנגרמות בשמנו בגדה ובירושלים המזרחית?

כמעט 150 שנות ציונות הולכות ושוקעות בתהומות הדיקטטורה המתהווה והאלימות, אם לא נייצר שינוי משמעותי.

נולדתי לדור המייסדים של המדינה, לחלוצים שבחרו לבנות את ביתם על צוק מנרה 5 שנים לפני הקמת המדינה – מרוחקים מכל מקום, בתנאי אקלים קשים, כשסיכויי ההצלחה נראו קלושים. חדורי אמונה ציונית ותחושת שליחות, האמינו שחובתם היא להוביל את המחנה אל עבר קוממיות עם ישראל בארצו.

נולדתי לדור המייסדים של המדינה, לחלוצים שבחרו לבנות את ביתם על צוק מנרה 5 שנים לפני הקמת המדינה – מרוחקים מכל מקום, בתנאי אקלים קשים, כשסיכויי ההצלחה נראו קלושים. חדורי אמונה ציונית ותחושת שליחות

זה היה החינוך לו זכינו – חינוך לעבודה, לתרומה למדינה, לציונות ללא פשרות, לשוויון וחרות. חינוך שהוביל אותנו להמשיך את דרכם של הורינו, לחזק ולקדם את החזון הציוני, לפתח ולבנות את המדינה, ובאותה עת להיות מוכנים להגן עליה לצד הושטת יד לשלום – גם במחיר דמים. כך עשיתי אני בשנות שירות רבות וכך גם עשו ועושים ילדיי.

אבל תמיד, גם ברגעים הקשים ביותר, אל מול זוועות הטרור ומוראות המלחמה, האמנו שכוחנו נעוץ בדמוקרטיה הישראלית, בערבות ההדדית, במוסר היהודי ובשאיפה לשלום. היום התחושה היא שהיסודות האלה הולכים ונמוגים.

האחריות לכך היא גם שלנו. 58 שנים מאז הכיבוש – לא התרענו מספיק, לא הזהרנו מספיק, לא צעקנו מספיק. ידענו שהכיבוש משחית, תיארנו לעצמנו שיום יבוא והפרקטיקות האלה יופנו גם נגדנו. רצינו שלום – אך לא אמרנו, די!

היינו חלק מהמערכת, שאפנו לתקן אותה, אך פחדנו לנתץ אותה ובכך אפשרנו לאחרים להתקרב לניתוץ והחרבת המדינה כולה.

כעת עלינו להיאבק, כי בקרוב עלול להיות מאוחר מדי. לצאת לרחובות, למחות ולדרוש: דמוקרטיה שבה ערבים ויהודים יהיו שווים – ומדינה לפלסטינים. שני הדברים הללו שלובים זה בזה. אין דמוקרטיה בבית ודיקטטורה בחוץ, בסופו של דבר, מי ששולט באחר בכוח הזרוע, ישתמש באותו כוח גם כלפי עמו שלו.

נוכל לחגוג עצמאות אמיתית – רק אם נהיה מדינה חזקה ודמוקרטית באמת. רק אם נשכיל לאפשר הקמתה של מדינה פלסטינית לצדנו.

טבח השבעה באוקטובר הוא תוצאה של שנאה ואובדן צלם אנוש של חמאס, אך גם פועל יוצא של מדיניות "ניהול הסכסוך", של הרצון לשמר את הקיים במקום לצעוד קדימה לשינוי, של קידוש הקיפאון על פני ההתקדמות.

ברור לי כי הטיעון שהכיבוש משחית מתקשה להתמודד עם החרדות לביטחוננו, בעיקר לאחר השבעה באוקטובר. אבל גם ביטחון לא נשיג אם לא נייתר את הסיבות לפופולריות של הטרור. אם לא נהיה חלק ממחנה אזורי רחב של מתונים שיכול להתמודד יחד מול הג'יהאדיסטים והקיצוניים מכל הדתות.

נשיג זאת, רק אם נהיה אמיצים מספיק לבצע את השינוי, להתקדם אל עבר עתיד של שתי מדינות ולאפשר לגורמים פלסטיניים מתונים  – בגיבוי מדינות ערב – להיכנס לעזה ולייצר תחליף לחמאס ולהפגין הצלחה גם בגדה המערבית כולה.

נשיג זאת רק אם נצליח לייצר משילות פלסטינית בשטחים שאנחנו נכשלנו בשליטה בהם, משום שאי אפשר לשלוט בעם זר, שבדיוק כמונו – "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". רק אז נוכל להתחיל ולשקם את הדמוקרטיה הישראלית ולהציל את עצמנו מגורל של אובדן עצמאותנו כבני חורין.

טבח השבעה באוקטובר הוא תוצאה של שנאה ואובדן צלם אנוש של חמאס, אך גם פועל יוצא של מדיניות "ניהול הסכסוך", של הרצון לשמר את הקיים במקום לצעוד קדימה לשינוי, של קידוש הקיפאון על פני ההתקדמות

אין כמו יום עצמאותנו לבחור בהשבת החטופים וסיום המלחמה, אין כמו יום העצמאות כדי לבחור להשיב את הדמוקרטיה והאנושיות. אין כמו יום העצמאות כדי לפעול להסדר מדיני. רק אז באמת נגשים את "התקווה בת שנות אלפיים".

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.