העולם הדמוקרטי נשם לרווחה לפני כשבועיים, כשרומניה ניצלה (בפער קטן מדי) מנשיאות של ג'ורג'ה סימיון, לאומן קיצוני אוהד ולדימיר פוטין. קרב מכריע אף יותר מתרחש ממש כעת בפולין — מדינה שגודלה, מיקומה ומשקלה באירופה הופכים את הבחירות היום (ראשון, 1 ביוני) לקריטיות עבור עתידה של הדמוקרטיה הליברלית.
הפולנים הולכים היום לקלפי לסיבוב שני בבחירות לנשיאות ויכריעו בין ראש עיריית ורשה הליברלי רפאל טשאסקובסקי לבין קרול נברוצקי, מועמד מפלגת "חוק וצדק" הלאומנית. לכאורה, זהו עימות פוליטי שגרתי. בפועל, מדובר במשאל-עם על עתיד הדמוקרטיה במדינה, עם השלכות על העולם וגם על ישראל.
הפולנים יכריעו היום בבחירות לנשיאות בין המועמד הליברלי לבין זה ממפלגת "חוק וצדק" הלאומנית. לכאורה, עימות פוליטי שגרתי. בפועל, משאל-עם על עתיד הדמוקרטיה במדינה, עם השלכות על העולם וגם על ישראל
כי גם אם נדמה שפולין רחוקה, ניצחון לימין שם יחזק מאוד את הכוחות בעולם שמבקשים להגדיר מחדש את הדמוקרטיה כעריצות ממשלה נבחרת. וגם, לרוב, מתן אפשרות לאותה ממשלה להנדס לעצמה, בטריקים ושטיקים, רוב קבוע. כך עשה פוטין ברוסיה, וכעת הוא דיקטטור. כך עשהו ויקטור אורבן בהונגריה וכך עשה רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה.
מוביל התנועה העולמית הוא – לא ייאמן – נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שתמך, יחד עם פוטין, בצד האנטי-דמוקרטי ברומניה ושוב כעת בפולין. שולייתו הנאמן במאבק נגד פקידים ושופטים "לא נבחרים" הוא כמובן בנימין נתניהו.
כך נתניהו ו"שריו" נוסח עמיחי שיקלי, מסבכים אותנו בתמיכה בלאומנים אנטישמים באירופה (עובדה מולה אותגרתי לאחרונה בטלוויזיה הרומנית – ומה כבר אפשר לומר).
התוצאה היא גוש חוצה גבולות של כוחות פופוליסטיים המאיימים על הסדר הליברלי, כאשר ישראל עומדת לצדם. גם זה קשור לאיומים מצד האיחוד האירופי לבטל את הסכם השותפות שלו עם ישראל — הסכם שמבסס מיליארדים בסחר, שיתוף פעולה מדעי, וטכנולוגיה (לצד, כמובן, הקטסטרופה בעזה). ההתקרבות של נתניהו למנהיגים אנטי-דמוקרטיים באירופה היא לא רק טעות מוסרית — אלא גם אסטרטגית. עוד טעות, יש לומר.
מוביל התנועה העולמית שמגדירה מחדש דמוקרטיה כעריצות שלטונית הוא טראמפ, שתמך, עם פוטין, בצד האנטי-דמוקרטי ברומניה, וכעת בפולין. שולייתו הנאמן במאבק נגד פקידים ושופטים "לא נבחרים" הוא נתניהו
בפולין עצמה, המאבק גדול. במשך שמונה שנות שלטון מפלגת חוק וצדק תחת הנהגת יארוסלב קצ'ינסקי, הובילה המדינה את אחת מנסיגות הדמוקרטיה החמורות – שממש סיפקה מפת דרכים ל"שר המשפטים" יריב לוין ודומיו.
מערכת המשפט סורסה, כלי התקשורת הפכו למכשירי תעמולה, והחוק האלקטורלי הותאם לצורכי השלטון. הכל תוך שמירה על מראית עין דמוקרטית — כפי שעשה אורבן בהונגריה.
מאז שובו של דונלד טוסק לראשות הממשלה ב-2023, נעשה מאמץ לשקם את הדמוקרטיה הפולנית: חידוש הקשר עם בריסל, התחממות היחסים עם גרמניה, ותמיכה נמרצת באוקראינה. אך טוסק מתקשה לתקן את מה שקודמיו השחיתו.
הנשיא הנוכחי, אנדז'יי דודה, איש חוק וצדק, משתמש בווטו כדי לחסום רפורמות קריטיות — כולל שיקום מערכת המשפט, דרישה מרכזית של האיחוד כתנאי לשחרור כספי סיוע.
אם נברוצקי ייבחר לנשיא, הוא צפוי להמשיך במגמת ההכשלה של שיקום הדמוקרטיה — לא מתוך עיקרון, אלא כאסטרטגיה: לשתק את ממשלת טוסק, לפלג את הקואליציה, ולסלול את הדרך לחזרה לשלטון בבחירות לפרלמנט – ב-2027 או מוקדם מכך.
בפולין המאבק גדול. במשך 8 שנות שלטון מפלגת חוק וצדק הובילה המדינה את אחת מנסיגות הדמוקרטיה החמורות – שממש סיפקה מפת דרכים ל"שר המשפטים" יריב לוין ודומיו
הסקרים צמודים. בין תומכי הימין יש צעירים, מתוסכלים, מי שעוינים את הממסד ומתנגדים לאינטגרציה עם המערב. הם שיכריעו אם פולין תישאר על המסלול הליברלי — או תחזור למסלול ההסתגרות הלאומנית.
פולין גובלת באוקראינה, בלארוס ורוסיה, מהווה חוליה קריטית בשרשרת האספקה הצבאית למערב, ומארחת כוחות אמריקאיים. אם הדמוקרטיה תיכשל דווקא שם, ההשלכות יורגשו בכל רחבי אירופה.
אשר לישראל, כאשר האיחוד האירופי מאותת על עיצומים, והקשרים עם ארה"ב הדמוקרטית רופפים, החיבור לבלוק האנטי-ליברלי באירופה עלול לבודד אותה עוד יותר — דווקא כשמצבה הביטחוני, המדיני והכלכלי רגיש מתמיד. אם ישראל תיתפס כחלק מהגוש האנטי-מערבי, ולשם היא דוהרת בעידן נתניהו האפל, היא תשלם מחיר כבד — כלכלי, מדיני, ואולי אפילו ביטחוני.
עם זאת, יש להודות: רבים בפולין (וברומניה, ובישראל) מרגישים שהליברליזם אכזב אותם. שהוא מזוהה עם התנשאות. יש רושם שכוחות השמאל מתעלמים מזהותם הלאומית, לועגים לדת, מתיישרים עם הגזמות "פרוגרסיביות", ומתעלמים מחששות לגיטימיות של מבקרי ההגירה והגלובליזציה. במציאות הזו, הימין הקיצוני אינו צריך להציע מדיניות — מספיק לעורר זעם.
כך שהאתגר האמיתי הוא להחזיר את האמון. טשאסקובסקי אינו מושלם, אך הוא מציע חזון פתוח, אירופי, רב-קולי. נברוצקי מציע את ההפך: לאומנות מרוככת למראה — אך מסוכנת בליבה. רומניה בלמה ברגע האחרון את נפילתה. פולין יכולה — וצריכה — לעשות זאת גם.
כאשר האיחוד האירופי מאותת על עיצומים, והקשרים עם ארה"ב הדמוקרטית רופפים, חיבור ישראל לבלוק האנטי-ליברלי באירופה עלול לבודדה עוד יותר — דווקא כשמצבה הביטחוני, המדיני והכלכלי רגיש מתמיד
וישראל? היא תצטרך להחליט אם היא רוצה להיות חלק מהמערב — או חלק מהבעיה.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואני חושב, שהגוש האנטי ליברלי, כפי שאתה מתאר אותו, לא חולק יותר מדי ערכים במשותף. רובם של המנהיגים הללו הם בדלנים, שמתעניינים בעיקר במדינה שלהם, ואין להם שום יומרה להקים סדר עולמי חדש. הקשר היחיד ביניהם הוא, שהם לא מסוגלים להסתדר עם הסדר העולמי הליברלי הנוכחי. חלקם מצביעים על בעיות עמוקות שהמסדר הליברלי גרם להן (הגירה, פערים בין תרבויות, אי-שילוב של מוסלמים). חלקם מרגישים חוסר הוגנות כלכלית ודורשים צדק (למשל ארהב משלמת כדי להגן על אירופה). וחלקם, כמו ישראל, מוצאים את עצמם מנודים מהמסדר הליברלי, שמנסה לכפות עליהם פתרונות שאין לו מושג מה משמעותן, ומסרב בעקשנות לפקוח את העיניים ולהתבונן במציאות. ולכן, במידה מסויימת, אפשר לומר שהמסדר הליברלי הוא זה שמכריח את ישראל לעבור צד לאיזורים הלא-ליברלים. למרות שהיא לא ממש מרגישה שם בנוח.