מספר שעות לפני התקיפה האמריקאית, שוחחתי עם קצין מילואים בכיר בחיל-האוויר, המצוי מאוד בעומק המתרחש. אמרתי לו, שביומה התשיעי של המלחמה אני מתרשם שהתרגלנו, וחיל האוויר עבר לדפוס פעולה של "בט"ש" באיראן. תגובתו המדודה והמאופקת הייתה: "בדיוק כך".

מחשבתי נדדה אז לסקירת מושג ה"בט"ש", מאז אני זוכר אותו – עשרות שנים כחייל במדים, ושנים רבות גם לאחר שפשטתי אותם.

אני מתרשם שהתרגלנו, וחיל האוויר עבר לדפוס פעולה של "בט"ש" באיראן. מחשבתי נדדה לסקירת מושג ה"בט"ש", כפי שאני זוכר אותו עשרות שנים כחייל במדים ולאחר שפשטתי אותם

בעבר הרחוק, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, הבט"ש הצטייר בדמות חיילי מילואים התקועים כחודש באיזה מוצב "מעפן", עושים מארבי לילה, סיורי יום לפתיחת צירים, מתים משעמום, אוכלים לוף, רואים סרטים ישנים בלופ, ישנים, מריצים דאחקות ומפנטזים על הבחורות שתמונותיהן תלויות על קירות בונקר החמ"ל התת-קרקעי. כך בגבול הירדני לאורך הערבה מהכנרת עד אילת, וגם בגבול הסורי וזה המצרי, בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים (ע"ע: "גבעת חלפון").

לימים, כשהגבולות הפכו לחזיתות לחימה, הפך הבט"ש אתגרי במיוחד, והמשימה הוטלה בעיקר על כוחות החי"ר הסדירים. כך במיוחד ברצועת הביטחון מצפון לגבול ישראל-לבנון, בח"י השנים שאחרי מלחמת שלום הגליל (ח"י? נו מילא, לצערנו הרבה מוות היה שם).

כאשר רצועת עזה והגדה המערבית החלו "לרתוח", באינתיפאדה הראשונה,  בשנייה, וב"שלישית" (כל שהתרחש ביו"ש עד השבעה באוקטובר), הנטל הפך לכבד במיוחד, והבט"ש הושם על כתפי כלל יחידות הצבא, סדיר כמילואים, יחידות חי"ר וכלל היחידות הלוחמות של צה"ל, שתיפקדו בשינוי ייעוד במשימות לחימה ושיטור.

והנה עתה, אחרי השבעה באוקטובר, התמונה התהפכה על פניה במידה רבה: כוחות היבשה אמנם ממשיכים לכרוע תחת הנטל, בעיקר בעזה, אך זאת בלחימה, לא בבט"ש, כשעיקר העשייה השוטפת מוטלת דווקא על כתפי מי שהיו האשמים המרכזיים בכישלון השבעה באוקטובר: מערכת המודיעין וחיל האוויר. אלה עושים מלאכתם בצורה מופלאה, שעוד תילמד בכל בתי הספר הצבאיים בעולם, עשרות שנים קדימה.

מאז ה-7/10 עיקר העשייה השוטפת מוטלת על כתפי מי האשמים המרכזיים בכישלון: מערכת המודיעין וחיל האוויר. אלה עושים מלאכתם בצורה מופלאה, שתילמד בכל בתי הספר הצבאיים בעולם עשרות שנים קדימה

ועכשיו, לזירה האיראנית: כן, בהחלט אפשר לומר לי: חביבי, אין זה בט"ש, זו מלחמה, והפעם גם מול המעצמה האזורית החזקה ביותר, זו שהצהירה על כוונתה להשמיד את מדינת ישראל, והכינה עצמה לכך.

ואכן, בפועל, מזה כתריסר ימים, מיליוני אזרחים ישראלים נזעקים מדי יום ולילה לממ"דים ולמקלטים (עם ישראל אולי חי, אך בהחלט עייף וחרד), נתב"ג, בז"ן וסורוקה כמעט סגורים, תקציב הביטחון באוברדראפט אדיר, ומערכות הכלכלה והחינוך מושבתות, כמעט לחלוטין. 24 הרוגים, כאלף פצועים, ואלפים שפונו מבתים שאינם ראויים יותר למגורים. במגזר הפנים, האזרחי, זה אכן אסון של ממש.

אבל, במטותא, פרופורציות: חוץ ממערך ההגנה האווירית והפלות הכטב"מים – עשייה הראויה לכל שבח – הסמטוכה הקשה בתוך מדינת ישראל, בגבולות הקו הירוק, היא מבחינת צה"ל בעיקר תחום אחריותו של פיקוד העורף, העושה גם הוא עבודה מצוינת. אך מעבר לכך, כשאתה פוקח עיניים ומביט בצה"ל, קשה שלא להשתאות ממה שנראה כסוג של התנהלות שגרתית למדי, הנעשית יום ולילה, כמעט בכל מקום, ולעיתים קרובות גם בו-זמנית:

• מטוסי חיל האוויר, מונחי מודיעין מאוד מדויק, צמודים מעל כוחות הקרקע הלוחמים ברחובות ובסמטאות עזה, ונענים לכל בקשת סיוע.
• מסק"רים וכטב"מים "עוקצים" מטרות טרור באיו"ש.
• פלטפורמות טסות מעל לבנון ומחסלות כל איש חזבאללה המנסה להרים ראש. מטוסים חגים בשמי סוריה, מרסקים שיירים של צבאות אסד, "הרמות ראש" של ג'יהאדיסטים, ומונעים ניסיונות פגיעה בקהילות הדרוזיות.
• מטוסי קרב ותדלוק "שמים ב-וייז" את צנעא בתימן, יותר מ-2000 ק"מ מישראל, ומחסלים שם את תשתיות החות'ים וטיליהם.
• ועכשיו – מטוסי קרב וכטב"מים משייטים 1600 ק"מ עד טהרן (ומאות ק"מ מעבר לה), ופוגעים באישי מפתח, אמל"ח, ובתשתיות הגרעין והטק"ק האיראניים, שנבנו ויוצרו משך שנים ארוכות. והכל זורם, מתנהל למשעי.

כשאתה פוקח עיניים ומביט בצה"ל, קשה שלא להשתאות ממה שנראה כסוג של התנהלות שגרתית למדי, הנעשית יום ולילה, כמעט בכל מקום, ולעיתים קרובות גם בו-זמנית

ולמביט מהצד, זה נראה פתאום סוג של "בט"ש צבאי קליל". זה מרשים, "מרים אופוריה", אך כמנוסים מאוד ממלחמות עבר, ידועה כבר החובה לחדד מודעות לסכנות ההיבריס, זו היוצרת גם את השגרה – הלוא היא אם כל רע (נזכור את חדש אוקטובר, פעמיים, בששה והשבעה בו).

ישראל פועלת במרחב אדיר שבין הגבול הטורקי בצפון, מפרץ עדן בדרום והגבול האפגני במזרח. אבל, הלו, בואו נזכור – בסוף ישראל היא מדינונת קטנטונת, כעשרים אלף קמ"ר גודלה, מוגבלת משאבים. גם אם ארה"ב התייצבה לצידה, אין לה שום יכולת "לשלוט" בשטח הזה, אפילו אם היא עושה זאת רק מהאוויר, ללא כל boots on the ground.

בדקתי, וידידי הצ'ט אכן אישרר לי כי אחת הסיבות המרכזיות להתפוררות אימפריות כמו זו הרומית, המונגולית, העות'מאנית, וזו של ברית המועצות ובריטניה הגדולה, הייתה חוסר היכולת לשלוט בשטחים העצומים שכבשו.

אז חדל "עיניים גדולות". פיסוק ה"בט"ש" של צה"ל רחב מדי. עלינו להיזהר מקריסה, מה גם שהכל פה, בזירת הפנים, על סף התפוררות. חובה להתאפס מהר ולחזור לממדנו הטבעיים, ולעשות הכל כדי לסיים, בעזרת הקהילה הבינלאומית, את סאגת הלחימה הזו בהסדר מדיני, לא רק מול איראן, אלא בכלל הזירות.

למביט מהצד, זה נראה פתאום סוג של "בט"ש צבאי קליל". זה מרשים, אך כמנוסים מאוד ממלחמות עבר, ידועה כבר החובה לחדד מודעות לסכנות ההיבריס, זו היוצרת גם את השגרה – הלוא היא אם כל רע

כך ניתן יהיה להעלות את ישראל על מסילת שקט ארוך טווח, שיאפשר את שיקום המדינה הזקוקה להרבה אוויר לנשימה, בדרך לשגשוג מחודש.

עברנו חמש שנים נוראיות, מגיע לנו שהחומש הבא יהיה טוב יותר.

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.