המלחמה האחרונה יצרה סופה מושלמת להחרפת תופעת הזנות. הטראומה הקולקטיבית הגבירה את הביקוש, המשבר הכלכלי דחף נשים חדשות למלכודת, והאכיפה המופחתת הפכה את כולן לפגיעות יותר. דווקא עכשיו, כשהחברה עסוקה בהישרדות, הניצול מתעצם בצל.

בפברואר 2025 הפך החוק לאיסור צריכת זנות לקבוע, אך מספר הקנסות שהוטלו ירד ב-94% מאז 2022. הנתון הזה, ששמר על יציבות יחסית גם לתוך 2024 במהלכה חולקו רק 173 קנסות, אינו מקרי. משאבי האכיפה הופנו לצרכי המלחמה, והנושא ירד בסדר העדיפויות הציבורי. הפער העמוק בין החקיקה לבין המציאות בשטח מעיד על כך שהחברה עדיין לא הפנימה את חומרת התופעה.

ב-2025 הפך החוק לאיסור צריכת זנות לקבוע, אך מספר הקנסות ירד ב-94% מאז 2022. זה לא מקרי. משאבי האכיפה הופנו לצרכי המלחמה. הפער בין החקיקה לבין השטח מעיד שחומרת התופעה לא הופנמה

השיח הציבורי ממשיך להתמקד בשאלה האם זנות היא בחירה חופשית או כפייה. אבל השאלה החשובה אינה אם הכניסה לזנות היא בחירה, אלא מה קורה ליכולת הבחירה לאחר מכן.

איני כותבת מתוך שמרנות או מוסרנות. להפך – אני מאמינה בחירות הפרט. ודווקא מתוך עמדה ליברלית זו, אני מתנגדת לזנות. גם ג'ון סטיוארט מיל, אבי הליברליזם, הבין שיש גבול: אדם לא יכול למכור את עצמו לעבדות, כי בכך הוא הורס את עצם היכולת לבחור אחרת בעתיד. זנות יוצרת בדיוק אותו מצב – היא הורסת את האוטונומיה העתידית.

ההבדל בין זנות למקצועות אחרים הוא מהותי, לא כמותי. במקצועות אחרים – רפואה, הוראה, אפילו עיסוי טיפולי – האדם מספק שירות תוך שמירה על הפרדה בין הזהות המקצועית לזהות האישית. בזנות, לעומת זאת, האדם עצמו הופך לאובייקט. העוסקת בזנות לא עושה משהו – היא עצמה נעשית. לא מספקת שירות מוגדר אלא הופכת בעצמה לכלי לסיפוק. זוהי התמרה מסובייקט לאובייקט, והיא פוגעת ביכולת להגדרה עצמית.

התהליך שמתחולל בזנות אינו דורש מחקרים מיוחדים כדי להבינו. כאשר האדם בכללותו נדרש לבטל את עצמו ואת רצונותיו אל מול הזולת, כשכל כולו הופך להיות כלי בשירות הזולת, משהו בסיסי ביכולת להגדרה עצמית נפגע. הניתוק הרגשי שנדרש כדי לשרוד במצב כזה, הסטיגמה החברתית שמקשה על מעבר למקצועות אחרים, והפגיעה המצטברת בתחושת הערך העצמי – כל אלה יוצרים מלכודת שממנה קשה יותר ויותר לצאת, ללא קשר לנסיבות הכניסה.

הניתוק הרגשי שנדרש כדי לשרוד במצב כזה, הסטיגמה החברתית שמקשה על מעבר למקצועות אחרים, והפגיעה המצטברת בתחושת הערך העצמי – כל אלה יוצרים מלכודת שממנה קשה יותר ויותר לצאת

כולנו שמענו את ההבחנה בין "זנות נקייה" ל"זנות כפויה". כאילו יש זנות של נשים חופשיות שבחרו במקצוע, ויש זנות של קורבנות סחר. ההבחנה הזו נוחה, אבל היא מתעלמת מהעיקר: הפגיעה המהותית ביכולת הבחירה זהה. במציאות, הגבולות מטושטשים והמלכודת אחת.

המקרה של א', צעירה ברזילאית שנאנסה בנתב"ג על ידי בקר גבולות ב-2024, ממחיש איך המציאות מטשטשת את ההבחנות. א' הייתה חלק מרשת סחר שהכניסה 18 מיליון שקל בעשור. הנשים ברשת נאלצו להקים קבוצת תקשורת חשאית כדי להזהיר זו את זו מלקוחות אלימים. אבל גם מי שנכנסת ל"זנות נקייה" חשופה לאותה אלימות, לאותו ניצול, לאותה שחיקה של היכולת לבחור.

הניסיון הבינלאומי מעלה שאלות קשות לגבי הטענה, שמיסוד פותר את בעיית הניצול. במדינות שבהן זנות חוקית, הלגיטימציה לא הובילה לשיפור במצבן של הנשים או להפחתה בסחר. להפך – הביקוש המוגבר יצר לחץ למציאת עוד ועוד נשים לספק אותו.

אמסטרדם, סמל הלגליזציה, מעבירה עכשיו את רובע החלונות האדומים למיקום אחר מחוץ למרכז העיר. בין הסיבות הרשמיות – העובדה שהנשים הפכו לאטרקציה תיירותית, כשהמוני מבקרים באים להסתכל וללגלג כאילו מדובר בקרקס. גם אחרי עשרות שנים, המיסוד לא הגן על נשים – הוא רק העניק לגיטימציה ודרכים נוספות לניצול שלהן.

לגבי הטענה שמיסוד פותר את בעיית הניצול – במדינות שבהן זנות חוקית, הלגיטימציה לא הובילה לשיפור במצב הנשים או להפחתה בסחר. להפך – הביקוש המוגבר יצר לחץ למציאת עוד ועוד נשים לספקו

הטיעון הליברלי של "בחירה חופשית" נשמע יפה בתיאוריה, אבל הוא מתרסק מול המציאות. אוטונומיה אמיתית דורשת אופציות אמיתיות ויותר מכך: גם אם מישהי נכנסת מרצון, אולי מתוך אי-הבנה של המחיר, אולי מתוך מחשבה של עיסוק זמני בעת מלחמה, התהליך עצמו שוחק את היכולת לצאת. זו המלכודת האמיתית – זנות הורסת בדיוק את מה שהיא מתיימרת לממש, את החופש לבחור.

הפרדוקס בא לידי ביטוי חד בראיון שנערך לפני כמה שבועות עם אייל ברקוביץ'. מצד אחד הוא אמר שלא היה שמח אם בתו הייתה עוסקת בזנות, ומצד שני שאל: "בכל מקום בעולם יש זנות, למה שפה לא יהיה?" שני המשפטים האלה, זה לצד זה, חושפים צביעות עמוקה: החברה מקבלת את הזנות כ"עובדת חיים", כמשהו בלתי נמנע – אבל רק כל עוד מדובר בבנות של אחרים.

המלחמה נגמרה, אבל הנשים שנלכדו בתופעת הזנות יישארו שם. בזמן שהחברה הישראלית נושמת לרווחה עם סוף הלחימה, הן יישארו עם הנזק הבלתי הפיך ליכולת הבחירה שלהן. זו המלחמה השקטה שתימשך הרבה אחרי שהאחרונה נגמרה.

עלינו להכיר בכך שהמאבק בזנות אינו עניין של מוסרנות או שמרנות, אלא של הגנה על זכויות אדם בסיסיות – הזכות לאוטונומיה, לכבוד ולבחירה אמיתית. החוק קיים, אבל בלי אכיפה ובלי שינוי תודעתי עמוק, הוא נותר אות מתה.

המלחמה נגמרה, אך הנשים שנלכדו בזנות יישארו שם. כשאנו נושמים לרווחה עם סוף הלחימה, הן יישארו עם הנזק הבלתי הפיך ליכולת הבחירה שלהן. זו המלחמה השקטה שתימשך הרבה אחרי שהאחרונה נגמרה

הגיע הזמן שנפסיק להתייחס לזנות כאל "בלתי נמנעת" ונתחיל להילחם על החירות האמיתית של כל אישה בחברה שלנו.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.