מאז תחילת ההתקפה על איראן ועד עכשיו אני עוקב בתמיהה מסוימת אחרי האנשים ש"גאים כל כך בחיל האוויר", ובמיוחד אחרי אלו ביניהם המוסיפים "שלנו!"

שהרי אם לא ישבתם בקוקפיט במשך שלוש שעות טיסה הלוך ושלוש שעות חזור, ולא שחררתם פצצות על מתקנים עוינים וחמקתם מתותחי או טילי נ.מ., או לא הכנתם את המטוסים לטיסה מהבחינה הטכנית והזעתם על סולמות או מתחת לבטן המטוס ולא העמסתם עליו פצצות, או אם לא תדרכתם את הטייסים טרם היציאה לקרב – במה בדיוק אתם גאים?

אם לא ישבתם בקוקפיט 6 שעות טיסה הלוך ושוב, ולא שחררתם פצצות על מתקנים עוינים וחמקתם מטילי נ.מ., או הכנתם את המטוסים לטיסה או תדרכתם את הטייסים טרם היציאה לקרב – במה אתם גאים?

ודומה הדבר בעיניי לאלו הגאים בניצחון של הנבחרת "שלהם", גאים עד אקסטזה לפעמים. מה בדיוק בעובדה שישבתם ביציע ואכלתם נקניקיות ושתיתם בירה, או פיצחתם גרעינים לתוך צווארון החולצה של זה שיושב בשורה שלפניכם, תרם לניצחון הקבוצה "שלכם"? מה מכל זה עושה אתכם שותפים לניצחון, לא ברור לי.

במה בדיוק אתם גאים?

ניחא אם אלו היו הבן או הבת שלכם שעשו את כל זה, התרוצצו על המגרש והכניסו גול או ישבו במטוס או הכינו אותו לקרב, עוד הייתי יכול להבין – במידה מוגבלת ובהסתייגות לא מעטה – שאתם מנכסים לעצמכם את חלקכם בניצחון, משום שאולי משהו בחינוך שהקניתם לילד שלכם היה לו חלק בכל זה.

וגם יש להניח שמשהו מהגנים שלכם מצוי בו – לא ברור אם החלק הטוב שבו דווקא, אבל נניח שדווקא החלק הזה.

אז נניח, נו. תיהנו מהספק.

אבל בכל מצב אחר – במה בדיוק אתם גאים?

*  *  *

שמעתי שדונלד טראמפ לא מגיע להחלטה באף עניין הנוגע לאיראן לפני שקרא את הסטטוס היומי, הכולל ניתוח המצב העכשווי ופרשנות לו, כולל ניתוח העבר ותחזיות לעתיד, שמפרסם בעניין זה בפייסבוק מר שמעון רוזנצווייג מחדרה.

דומה הדבר לגאים בניצחון הנבחרת "שלהם", עד אקסטזה לפעמים. מה בכך שישבתם ביציע ואכלתם נקניקיות ושתיתם בירה, או פיצחתם גרעינים לצווארון החולצה של היושב בשורה שלפניכם, תרם לניצחון הקבוצה "שלכם"?

מצד שני, ברור לי שעלי חמינאי לא נקט בשום פעולה טרם שקרא בטוויטר את הפוסט היומי של עו"ד יעקב שלזינגר מפתח תקווה, המנתח את אירועי עשרים וארבע השעות האחרונות, מפרשן אותם לקהל קוראיו הבלתי-מעוניין-בעליל, וחוזה את העתיד אפילו בלי נומרולוגיה או ניתוח מצב הכוכבים.

שלא לדבר על יעקב ביטון מהוד-השרון, שדוד שלו מצד אמו השתתף בזמנו בלכידת אדולף אייכמן בארגנטינה, ועל כן הוא מוסמך לנתח ברשתות את הדמיון בין האידאולוגיה האיראנית לאידאולוגיה הנאצית ועל הצמיחה ההיסטורית של תהליכי השמדת עם, שמטבע הדברים אין להם כל קשר למה שישראל עושה בעזה, או להצהרות של שרים מהקואליציה וממה שקוראים הציונות הדתית, או המפלגות החרדיות הלא-ציוניות בעליל.

וככל שאני נתקל בעוד ועוד עצות וניתוחים שנותנים חברי פייסבוק שלי למנהיגי המדינות והכוחות הנצים, ומסבירים לי ולכולם את המציאות, אותה מציאות שאפילו אלו שיצרו אותה לא ממש יודעים להסביר ולא מבינים אותה, כך אני תוהה יותר:

למה הם עושים את זה?

ולמה עושים את זה כל הפרשנים למיניהם, הבדימוסים והג'אמוסים והלשעברים והבפועל שיושבים באולפני הטלוויזיה ומברברים עצמם לדעת: מה יוצא להם מזה?

חוץ מהרגשת חשיבות עצמית, אני מתכוון.

ברור לי שחמינאי לא נקט בשום פעולה טרם שקרא בטוויטר את הפוסט היומי של עו"ד שלזינגר מפתח תקווה, המנתח את אירועי 24 השעות האחרונות, מפרשן אותם לקהל קוראיו הבלתי-מעוניין-בעליל, וחוזה את העתיד

*  *  *

לראשונה נתקלתי בתופעה במלחמת המפרץ הראשונה.

אלו היו ימיו הראשונים של הערוץ השני, הערוץ שידר אז שידורי ניסיון, ולא היה טוב עבורו משידורי אולפן רצופים כאלה כדי לפרוץ לתודעת הציבור – הציבור היה מפוחד, ומשתוקק לשמוע הסברים על מה שקורה ותחזיות על מה צפוי עוד לקרות.

למרות שמכל הברבורים שום דבר לא הוסבר באמת, כי איש לא באמת ידע מה יהיה.

כמו תמיד, נו.

על כן מספיק היה להתקין אולפן פשוט שבו יושבים אנשים ומדברים, אין צורך בעלויות הפקה גבוהות והשקעה. כל מה שצריך זה לשחרר אנשים באולפן, כמו כלבים בגינה מגודרת, ולהתיר להם את הרסן, והם כבר ידברו את עצמם לדעת שעות על גבי שעות, ויתנפחו מחשיבות עצמית, ואין חשש שכל הדיבורים הללו ייצרו מחויבות כלשהי למשהו, מכיוון שממילא כל מה שנאמר באולפן הוא כלום אחד גדול.

האבלי-באבלי ויאדה-יאדה ארוזים בתוך בלון אוויר חם.

וכששמעתי פעם באולפן את אחד המומחים לענייני שום-דבר מסביר, שככל הנראה סדאם חוסיין עומד לסיים את כל מלאי הטילים שלו, ועוד מעט יישאר ללא אף טיל, אבל מצד שני יכול להיות שנשארו לו עוד אלף מהם, שהרי אי-אפשר באמת לדעת, כך אמר המומחה, הבנתי שהאורקל מדלפי עדיין חי וקיים.

מספיק היה להתקין אולפן פשוט עם אנשים מדברים, ללא עלויות הפקה גבוהות והשקעה. כל מה שצריך זה לשחרר אנשים באולפן, כמו כלבים בגינה מגודרת, להתיר להם את הרסן, והם כבר ידברו את עצמם לדעת

*  *  *

האורקל מדלפי הייתה דמות בעולם העתיק, הקלאסי, ביוון הקדומה, והיא הייתה דמות שכל שליט המכבד את עצמו, כל דמות ציבורית בעלת חשיבות, כל מי שעמד לעשות צעד שיהיה גורלי עבורו ועבור העיר או המדינה או העם שאותם הנהיג, ראה עצמו חייב להתייעץ איתה טרם שיחליט מה לעשות.

האורקל הייתה כוהנת של האל אפולו, שהייתה סגורה בחדר שרק קולה נשמע ממנו, והיא הייתה עלומה לעיני האדם המתייעץ.

האדם המתייעץ היה שואל שאלה, ואז הייתה הפיתיה הזו פותחת בהליך טקסי הכולל הפרחת אדים משכרים בחלל החדר שלה, ומתוך האדים הייתה ממלמלת ומדברת עד שהמילים התחברו לאוזני השומע לתשובה, או הנחיה לפעולה, או נבואה.

המעניין הוא שהאורקל מעולם לא טעתה.

והייתה לכך סיבה טובה: כל תשובותיה של האורקל ניתנו לפרשנות לשני היבטים ולשני כיוונים.

וכך, כשקרוסוס מלך לידיה שאל את האורקל האם עליו לצאת להילחם בפרסים, ענתה לו האורקל: "אם תעבור את הנהר תחריב ממלכה גדולה".

קרוסוס הבין שהוא עומד לנצח בקרב, עבר את הנהר ויצא למלחמה בפרסים. הוא הפסיד בה וממלכתו נחרבה.

כך שמסתבר שהאורקל צדקה.

כשהמלך קרוסוס שאל את האורקל האם לצאת להילחם בפרסים, ענתה האורקל: "אם תעבור את הנהר תחריב ממלכה גדולה". קרוסוס הבין שהוא עומד לנצח ויצא למלחמה, הפסיד וממלכתו נחרבה. כך שהאורקל צדקה

וכשתמיסטוקלס שאל לעצת האורקל איך להציל את אתונה מהפרסים, ענתה האורקל: "רק חומת עץ תציל את העיר".

מה שיכול היה להתפרש כ"לבנות חומה מעץ" סביב העיר, או להקים צי אוניות שהן עשויות עץ שיגנו על העיר מכיוון הים – שזו הפרשנות שתמיסטוקלס נתן לעצה.

אז הוא הקים צי אוניות מעץ.

וניצח.

כך גם האורקל הישראלי: איזו עצה, דעה ופרשנות שתרצו ולא תרצו – תמצאו באולפנים. רק תחליטו באיזו מהעצות או הדעות או הפרשנויות או התחזיות אתם בוחרים.

או באיזו חבורה של ברברנים.

התועלת היחידה שיש בכל הברבורים והחירטוטים הללו היא לחברות התקשורת, המצמידות אתכם למסך כדי למכור זמן פרסום על חשבון האינטליגנציה והשפיות שלכם.

תועלת לא תצא לכם מזה.

אבל אם זה מקובל עליכם, מי אני שאתערב?

כך גם האורקל הישראלי: איזו עצה, דעה ופרשנות שתרצו ולא תרצו – תמצאו באולפנים. רק תחליטו באיזו מהעצות או הדעות או הפרשנויות או התחזיות אתם בוחרים. או באיזו חבורה של ברברנים

סתם מציין כאן שמאז מלחמת המפרץ לא צפיתי בשידורי אקטואליה משום סוג, ואחרי טבח השבעה באוקטובר חדלתי מלצפות בטלוויזיה ישראלית בכלל.

כי לכל דבר יש גבול.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.