לנפוליאון בונפרטה מיוחסת האמרה "לעולם אל תפריע לאויבך כאשר הוא מבצע שגיאות". אם כל הצדדים המעורבים במלחמה בעזה, הנמשכת כבר 21 חודשים, היו פועלים ברוח אמרה זו,  סביר להניח שהיא לא הייתה מתחילה כלל.

אבל המלחמה בעזה התחילה, ומי יודע עוד כמה טעויות נצטרך לעבור עד שתגיע לסיומה. מה שניתן לעשות בשלב זה זה להצביע על כמה מהטעויות הגדולות שעשו כל הצדדים עד עתה ולהסיק מסקנה אחת.

מי יודע עוד כמה טעויות נצטרך לעבור עד שהמלחמה בעזה תגיע לסיומה. מה שניתן לעשות בשלב זה זה להצביע על כמה מהטעויות הגדולות שעשו כל הצדדים עד עתה ולהסיק מסקנה אחת

נתחיל בחמאס. לא ברור מה היו תחשיבי יחיא סנוואר, מוחמד דף ומרואן עיסא כאשר נתנו את האות ליציאה למתקפה, אבל חשיבה אסטרטגית רציונלית לא הייתה שם. באיגרת ששיגרו לחסן נסראללה בבוקר ה-7 באוקטובר, הם הסבירו את החלטתם במצוקת מסגד אל אקצה הנמצא תחת מתקפה יהודית מתעצמת, המחללת את קדושתו.

השיקול הדתי מובן, אבל המחשבה שיוכלו להתמודד לאורך זמן עם צבא חזק עשרת מונים מהם מבלי לוודא שבני בריתם יצטרפו אליהם, הייתה מופקרת וחסרת שחר. היא מתאימה למתאבד שיעי אבל לא למי שמתיימרים להנהיג את עמם. את מחיר הטעות הם שילמו בחייהם, בחיי בני משפחותיהם, ובחיסול חמאס. ואת המחיר הזה משלמים עד היום גם אזרחי עזה שחייהם הפכו לגיהינום.

נמשיך בישראל וכאן הרשימה ארוכה. היא מתחילה ביד החופשית שניתנה לפורעי הימין בממשלה לעשות כרצונם בהר הבית מבלי שנשקלו לעומק המשמעויות הגלומות, בהפיכת הסטטוס-קוו באתר השלישי בקדושתו לאסלאם לבלתי נסבל עבור מאות מיליוני מאמינים.

זה נמשך בדבקות בתפישה, לה היו שותפים עד הרגע האחרון הדרג המדיני, הצבאי והמודיעיני, לפיה "חמאס מורתע" – למרות ההידרדרות בהר הבית ולמרות שהיו עדויות טובות שאין זה כך. את התוצאה ראינו בתהליך קבלת ההחלטות בשעות שלפני פרוץ המלחמה שהביא לאסון שאירע עם פתיחתה.

המחשבה של מנהיגי חמאס שיוכלו להתמודד לאורך זמן עם צבא חזק עשרת מונים מהם מבלי לוודא שבני בריתם יצטרפו אליהם, הייתה מופקרת וחסרת שחר. היא מתאימה למתאבד שיעי אבל לא למי שמתיימרים להנהיג את עמם

כאן צריך לציין שישראל עמדה לבצע טעות הרת אסון נוספת: תקיפת חזבאללה והרחבת העימות למלחמה מלאה בלבנון, מה שהיה מביא גם לפיזור המאמץ הצבאי וגם למתקפת טילים על העורף, שאת הדוגמית שלה ראינו ב-12 ימי המלחמה עם איראן. ההחלטה להימנע מכך, אותה הובילו ב-11 באוקטובר גדי איזנקוט ובני גנץ, ראויה לציון כנקודת אור במסכת הטעויות.

אבל לא לעולם חוסן. שתי הטעויות הגדולות הבאות היו הגדרת מטרת המלחמה כ"חיסול חמאס", מטרה ערטילאית חסרת שחר, והסירוב המתמיד להתחיל להיכנס לדיונים על "היום שאחרי", קרי חיפוש אחר פתרון מדיני סביר לאסון של הסתבכות קרקעית מתמשכת בעזה.

יש פתרון כזה וממשל ביידן, יחד עם מספר מדינות ערביות מתונות, ניסו להוביל אליו. ממשלה אחרת, שלא הייתה תלויה בקנאים משיחיים, הייתה מתקדמת אליו מזמן. אבל בנימין נתניהו, שגורלו האישי מזוהה אצלו עם גורל ישראל, יגיע אליו רק כאשר לא תיוותר ברירה אחרת.

ובאשר לחזבאללה: אפשר להבין את חסן נסראללה שנמנע מלהיענות לקריאת הג'יהאד של סנוואר וחבריו בבוקר פתיחת המלחמה. אחרי הכל, ארסנל הטילים הענק שבנה נועד להרתיע את ישראל מתקיפת אתרי הגרעין של איראן, וכל עוד מתקפה כזו לא עמדה על הפרק אסור היה לעשות בו שימוש.

קשה יותר להבין מדוע נסראללה נצמד לכללי המשחק של "מידה כנגד מידה" כאשר ישראל ביצעה את "מתקפת הביפרים" והחלה במתקפה מסיבית על מאגרי הטילים. ייתכן שסבר שניתן להכיל את העימות ולשמור מספיק טילים כדי להרתיע את ישראל מתקיפה באיראן.

שתי טעויות גדולות היו הגדרת מטרת המלחמה כ"חיסול חמאס", מטרה ערטילאית חסרת שחר, והסירוב המתמיד לדון ב"יום שאחרי", קרי חיפוש אחר פתרון מדיני סביר לאסון של הסתבכות קרקעית מתמשכת בעזה

אבל גם אם נסראללה חשב כך, הסתבר שטעה. חיסולו עם צמרת הנהגת חזבאללה בבונקר בביירות העיד כי עד הרגע האחרון הוא לא הבין שישראל שינתה מהותית את כללי המשחק. התוצאה הייתה תבוסה קשה לחזבאללה מבלי שהעורף הישראלי ישלם מחיר על כך.

דבר דומה קרה גם להנהגת איראן שדבקה בקונספציה שאננה, למרות השילוב בין שתי התפתחויות מסוכנות מבחינתה. האחת הייתה חלון הפגיעות בו מצאה את עצמה לאחר שתי מתקפות הטילים הכושלות שביצעה באפריל ובאוקטובר 2024, הפגיעה במערך הנ"מ שלה, ובעיקר אבדן משענותיה האסטרטגיות בלבנון ובסוריה. השנייה הייתה ההחלטה להאיץ את תכנית הגרעין שלה, כנראה כתחליף להיחלשות חזבאללה ואבדן משטר אסד, מה שהעלה את ההסתברות למתקפת מנע ישראלית.

הביטחון שהפגינה הנהגת איראן בכך שישראל עדיין מורתעת מיציאה למלחמה הביא לאי מוכנותה למתקפת ה-13 ביוני ולתבוסה צבאית שאת מחירה המלא עדיין איננו יודעים. עם זאת, אם יתברר שישראל וארה"ב טעו ולא פגעו במאגר האורניום המועשר שהיה בידיה ערב המלחמה ואם איראן תחליט להמשיך במסלול הגרעיני, הפסדיה יתקזזו במידה לא קטנה.

חלק לא קטן מהטעויות שנעשו הוא תוצר של ניהול מלחמה על בסיס תפישה דתית משיחית. פרדוקסלית, דווקא המנהיגות השיעית בלבנון ובאיראן המזוהה עם קנאות כזו, פעלה על בסיס שיקולים פרגמטיים.

מי שהפך את המלחמה לממושכת ורוויית דמים היו ההנהגה הקנאית של חמאס וממשלת ישראל, המובלת לאורך כל הדרך על ידי חזון העוועים של חידוש מפעל ההתנחלויות בעזה, פרי רוחם של בצלאל סמוטריץ', איתמר בן-גביר ואורית סטרוק, הרואה באירועי התקופה "איזשהו נס כזה".

חלק לא קטן מהטעויות שנעשו הוא תוצר של ניהול מלחמה על בסיס תפישה דתית משיחית. מי שהפך את המלחמה לממושכת ורוויית דמים היו ההנהגה הקנאית של חמאס וממשלת ישראל

המסקנה ברורה: כל עוד לא ינוטרל האלמנט המשיחי בניהול המלחמה, היא תישאר בבחינת "מלחמת נצח" גם אם תושג הפסקת אש. הוצאת המרכיב הזה מתהליך ניהול המלחמה הוא תנאי לסיומה.

פרופסור (אמריטוס) אורי בר-יוסף מאוניברסיטת חיפה הוא מומחה למודיעין, ביטחון לאומי, והסכסוך הישראלי-ערבי ובתחומים אלה הוציא תשעה ספרים, ביניהם "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013); "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" (2018); "מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים" (2021), ו"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" (2023). ספרו האחרון הוא "מעבר לקיר הברזל: מה חסר בתפישת הביטחון של ישראל" (2024).