שבוע אחרון ללימודים, קמפוס שעומד ריק כבר שנתיים. סטודנטים בזום, בהרכב תמיד חסר: מי במילואים, מי עדיין בבוקסר מתקשה לצאת מהמיטה, ומי בהכשרה מעשית בעבודה סוציאלית וכבר מבין את גודל השעה – מבקש אישור להיעדר כדי להיות נוכח בעוד משבר ועוד קושי בקהילה.

בשנתיים האלה ראיתי את הסטודנטים שלי במצבים לא רגילים באקדמיה. סטודנטים עם כוס קפה וסיגריה בחצר של איזה בית, חיילים במדים נוהגים מנקודה לנקודה ומקשיבים להרצאה, אחרים מכורבלים עם שמיכה על הספה, אימהות מניקות את תינוקותיהן, אבות עם ערמת ילדים שמטפסים עליהם ודורשים את תשומת לבם, ואפילו סטודנטים עם תיק על הגב – עולים לשיעור מטלפון נייד תוך כדי שוטטות במעבר מדירה לדירה וממקלט למקלט.

בשנתיים האלה ראיתי את הסטודנטים שלי במצבים לא רגילים באקדמיה. עם כוס קפה וסיגריה בחצר איזה בית, חיילים במדים נוהגים ומקשיבים להרצאה, או עם תיק על הגב מטלפון נייד, במעבר בין דירות ומקלטים

פעמיים בלבד במשך השנתיים האלה הגעתי לקמפוס הנטוש של מכללת תל חי. בפעם הראשונה בתחושת פחד ומתח גדולה. נסעתי בכביש ריק, עברתי ברחובות שוממים מאדם, וככל שהתקרבתי למכללה – ליבי הלם בציפייה למראה נורא של מלחמה. נרגעתי כשגיליתי "רק" בור שנפער בכביש מנפילת טיל או שברי ירוט בשביל שמוביל למכללה.

בפעם השנייה שפקדתי את הקמפוס זה היה לא מזמן, ביום מלא תקווה. בתוך אווירת החזרה הביתה של המפונים, בתוך השיח על שיקום הישובים – גם הסטודנטים הוזמנו לשוב לקמפוס ליום לימודים פרונטלי, כמו אז בימים הטובים.

עלינו לרגל בהתרגשות, כמו ביום חג; משתאים לגלות אנשים בגודל טבעי, מופתעים מאיך שאנחנו נראים בחיים האמיתיים מחוץ לכוורת הזום המתעתעת. כולנו היינו במאור פנים, כולם מחויכים, אנשים שלא נפגשו מעולם התחבקו כמו חברים וותיקים.

נכנסנו לכיתות ופרקנו ערמות של כסאות מאובקים, שאיש לא סדר אותם כבר יותר מדי זמן. אני מזכירה לאחד הסטודנטים ששאל אותי בתחילת השנה "אם היינו לומדים בקמפוס, איך היינו יושבים אצלך בשיעור – בשורות או במעגל?" שמחתי שיצא לו לפחות פעם אחת להנות מאחוות המרחב.

השבוע אנחנו נפרדים. שיעורים אחרונים, והנה דור חדש של עובדים סוציאליים יצא למשימות חברתיות, שאין תאוריה בעולם ואין קורס שיכול להסביר טוב יותר את מה שעברו. המקור: חוויות החיים עצמן אותן הם הביאו כדוגמאות ומקרי-בוחן למכביר. הקורונה נראית כמו משחק ילדים אל מול השנתיים האחרונות בארץ הזו.

פעמיים בלבד בשנתיים האלה הגעתי לקמפוס הנטוש. בפעם הראשונה בתחושת פחד ומתח גדולה. נסעתי בכביש ריק, ברחובות שוממים, וככל שהתקרבתי למכללת תל חי – ליבי הלם בציפייה למראה נורא של מלחמה

הצעירים שלנו עוברים סרטים שעולים על כל דמיון, אבל איכשהו החוסן, או שמא הלא-נורמליות הישראלית – אורזים את הזיכרונות ומאחסנים אותם בבוידעם. הם מפשילים שרוולים, וממשיכים. בימי זיכרון שונים שצברנו לאורך ההיסטוריה היהודית נשלפים חלק מהתסריטים, והפצע נפער. י"ז בתמוז, תשעה באב, עשרה בטבת ואחרים רחוקים. יום השואה ויום הזיכרון טריים יותר, ולמרבה הצער זה האחרון ממשיך וצולף בנו שמות של הולכים. חלקם סטודנטים צעירים.

חשבנו שהנה – אנחנו מתחילים לבנות מחדש, מתכננים תהליכי שיקום, מעזים להשתמש בשפה של התאוששות וחזרה לחיים. עד ששוב, ממקום בלתי צפוי האדמה רועדת מתחת לרגלינו. נדמה שבכל פעם עוצמת סולם הריכטר שלה הולכת ומתחזקת.

ואנחנו, גם כן מתחזקים? גדלנו על סיסמאות ישראליות ייחודיות לחוסן/טירוף שלנו, החל ממה שלא שובר אותנו מחשל, ועד לחזקים שמתגלים כשהגלים מתחזקים. הלא "אנחנו עם של גיבורי על", שרים התקווה 6. במציאות, לפעמים כל מה שבא זה להתחפר מתחת לשמיכה, עד שייעלמו השדים. להרפות ולהיות חלשים, להודות שהתעייפנו מלעשות כוח ולתפקד כרגיל במציאות לא סבירה. שברנו שיאים במצבי חוסר-ודאות וכרוניקה לא-ידועה-מראש. אירועי-משבר מתגבשים בחיינו לכדי ערפל כבד ועתיד לא-ברור, בשגרה חירום מתמשכת, שוחקת.

אך מעובדים סוציאליים מצופה להיות חזקים בשביל אחרים. גם כשהם בוגרים טריים. הם מפשילים שרוולים, וממשיכים. בטקס סיום תואר בשנה שעברה (שנערך בזום כמובן) אמרה אחת הבוגרות, שזה אך הפכה לעובדת סוציאלית טרייה: "שנהיה לעזר". ריח השבעה באוקטובר והמלחמה בעזה היה אז חזק באוויר. היום, מחזור נוסף של עובדים סוציאליים יוצא לדרך – כשחלק מהשכונות בישראל נראות בעצמן כמו עזה עם חורבות מלחמת איראן שנחתה עלינו פתאום באותה שגרת חירום מטורפת.

זה שהם למדו בזום, וזה שהם למדו במדי צבא, וזה שהם למדו מתחת לשמיכה – לא עושה אותם פחות מדהימים כאנשי מקצוע מהחשובים שיש בחברה כולה. להיפך. הם חוו, והתמודדו, וראו עין-בעין כמעט כל מילה שכתובה בספרי הלימוד.

זה שהם למדו בזום, במדי צבא או מתחת לשמיכה – לא עושה אותם פחות מדהימים כאנשי מקצוע מהחשובים שיש בחברה כולה. להיפך. הם חוו, והתמודדו, וראו עין-בעין כמעט כל מילה שכתובה בספרי הלימוד

הם יודעים מהי נפש פצועה, הם חלק מקהילות שצמאות לתקווה. ואנחנו, ששנתיים ישבנו לבד מהעבר השני של הזום, רק נושאים תפילה שהבוגרים שלנו ישמרו על עצמם מכל משמר.

ד"ר איריס פוסקלינסקי היא עובדת סוציאלית, חוקרת ומרצה בתחומי קהילה וניהול חברתי. מומחית לפיתוח וניהול שותפויות החתומה על מודל שותפות שזיכה אותה בפרס, ושני עשורים של ניסיון מקצועי בתחום בארץ ובעולם. איריס היא תושבת הגליל המערבי. כתיבתה והנחייתה בתהליכים אישיים, ארגוניים וקהילתיים משלבות שיטות לגילוי עצמי וחיבור למקורות השראה.