המתווה החדש לגיוס, או אי-גיוס מנציח את הכשל החינוכי של המדינה, ומלמד את ילדינו שיעור מסוכן באי-שוויון ובוויתור על אחריות אזרחית.

*  *  *

המתווה לחוק הגיוס שהציג ח"כ יולי אדלשטיין לאחרונה מחריף ומעמיק את הכשלים והפערים הקיימים בין חלקי החברה הישראלית. הוא פוגע בעקרונות השוויון וההוגנות, ומנציח הפרדה מכוונת, פוליטית וצינית בין מערכות החינוך.

המתווה לחוק הגיוס שהוצג לאחרונה מחריף ומעמיק את הכשלים והפערים הקיימים בין חלקי החברה הישראלית. הוא פוגע בעקרונות השוויון וההוגנות, ומנציח הפרדה מכוונת, פוליטית וצינית בין מערכות החינוך

אסור לאף אזרח משרת להסכים למתווה כזה, כי הוא אינו פתרון, אלא סיבה נוספת לקרע אזרחי עמוק. הפתרון חייב להיות מערכתי, ובמוקדו: תיקון יסודי של מערכת החינוך, כך שתחנך לשותפות, לאחריות אזרחית ולשוויון בנטל.

אין מדובר רק במשבר גיוס, אלא בכשל חינוכי שהמדינה עצמה חוללה. לאורך שנים מדינת ישראל מחנכת ציבור אחד להקרבה ומשחררת ציבור אחר מכל אחריות אזרחית. אין כאן תמימות או מקריות, אלא אסטרטגיה פוליטית צינית ומחושבת.

היא אינה דורשת מכל ילדיה לשאת בעול, אלא רק מחלקם, מתוך בחירה פוליטית מכוונת וברורה.

ובזמן שהמדינה עושה אינדוקטרינציה במערכת החינוך הממלכתי, היא מקבלת בהבנה, ואף מממנת בנדיבות, את ההימנעות המובנית של החינוך החרדי מכל שיח של שותפות.

הפערים אינם מתחילים בצו הראשון, אלא בשיעור הראשון. כבר מהגן לומדים הילדים במערכת החינוך הממלכתית ששירות צבאי הוא תנאי להשתייכות. הוא מוצג לא כבחירה אלא כברירת מחדל מוסרית, כמעט קדושה.

בתי ספר מתוגמלים לפי שיעור המתגייסים שלהם, תכניות חינוכיות, ימי שיא, טקסים וסדנאות. כולם משרטטים עבור הילד את דמות "האזרח הראוי". והאזרח הזה, כך הם לומדים כבר מילדות, נמדד בנכונותו להתגייס לצבא כלוחם.

זה לא רק משבר גיוס, אלא כשל חינוכי שהמדינה עצמה חוללה. לאורך שנים ישראל מחנכת ציבור אחד להקרבה, ומשחררת ציבור אחר מכל אחריות אזרחית. אין כאן תמימות או מקריות, אלא אסטרטגיה פוליטית צינית

לעומת זאת, במערכת החינוך החרדית לא מדובר רק בהיעדר עידוד לגיוס. מדובר בהיעדר מוחלט של כל תשתית רעיונית שתאפשר לתלמיד להבין מהי מדינה, מהי אזרחות, ומהי אחריות כלפי הכלל.

התלמיד החרדי אינו גדל כאזרח, אלא כאדם שחי לצד המדינה, לא בתוכה אך נסמך עליה. המדינה פשוט אינה מופיעה בשיח הלימודי שלו. מושגים כמו שותפות, סולידריות, וערבות הדדית כלל אינם קיימים שם. וכך, כשנער חרדי בוחר לא להתגייס, אין זו סרבנות, אלא המשך ישיר של חינוך ששלל ממנו מראש את האפשרות להבין מדוע שוויון בנטל נדרש בכלל.

כאן בדיוק נמצא הכשל העמוק של המתווה שמונח על שולחן הכנסת: הוא עוסק במספרים, באחוזים, במנגנוני פטור טכניים, אך אינו נוגע בשאלת העומק, בפער הערכי העצום שהמדינה עצמה יצרה בין מערכות החינוך שלה, מתוך כוונה פוליטית ברורה לא לייצר הוגנות ושוויון.

במקום לדרוש שינוי בתשתית החינוכית שיצרה את ההימנעות, המתווה פשוט מקבל אותה כעובדה מוגמרת, ואף מעגן אותה בחקיקה. הוא מניח כאקסיומה שמערכת חינוך אחת תמשיך לגדל חיילים ואזרחים נאמנים, והשנייה תמשיך להכשיר מראש פטור מוסרי, חוקי וממומן על ידי המדינה.

וזו גם הסיבה לאכזבה העמוקה מהמתווה שמקדם יולי אדלשטיין. מי שמבקש להציגו כבסיס להסכמה רחבה מתעלם מהנקודה המרכזית: המתווה מחליף הכרעה ערכית בנוסחה טכנית, ומתחמק מדיון אמיתי באחריות ובשותפות.

ההסכמה האזרחית נשחקת לא על רקע סירוב לשרת, אלא על רקע הוויתור הממשלתי המכוון על חינוך לשייכות ואחריות אזרחית. הורים וילדים במערכת הממלכתית מוצאים את עצמם שואלים מדוע מהם נדרשת הקרבה, בעוד שאחרים פטורים לחלוטין.

אותם הורים וילדים במערכת הממלכתית שואלים זאת במיוחד עכשיו, כשהמדינה מצויה בעיצומה של מלחמה, כשנדרש מהם שוב ושוב להתגייס, לסכן את חייהם ולשלם את המחיר.

במקום לדרוש שינוי בחינוך להימנעות, המתווה מקבל אותה כעובדה מוגמרת ומעגנה בחקיקה. הוא מניח כאקסיומה שמערכת חינוך אחת תגדל חיילים ואזרחים נאמנים, והשנייה תכשיר פטור מוסרי וחוקי במימון המדינה

התסכול שלהם איננו מקרי: הוא נובע מהתנגשות קשה בין הערכים שהמדינה לימדה אותם: אחריות, שותפות והקרבה. לבין ההיתר הרשמי והמקומם שניתן לאחרים להימנע מכל אלה.

והתשובה המטרידה לשאלותיהם פשוטה: משום שכך בחרה המדינה לעצב את מערכת החינוך שלה. היא זו שיצרה את הפער, היא זו שמשמרת אותו, והיא זו שמסרבת בעקשנות להכיר באמת הברורה שהחינוך, ולא הגיוס, הוא לב הבעיה.

איילת קציר היא מפקחת בדימוס במשרד החינוך, יו"ר תנועת מובילי חינוך לחיזוק מערכת החינוך הציבורית, פעילה חברתית ומשוררת. מתעניינת במעמדו של החינוך הציבורי בישראל, בהיבטים של מדיניות, תקצוב, תכנים וסכנות הפוליטיזציה של מערכת החינוך - מתוך ניסיון ארוך שנים במערכת ומחויבות אזרחית עמוקה.