שנת הלימודים תשפ"ו תיפתח בשבוע הבא, אך הצלצול הראשון לא יכסה על מציאות שבה מדינת ישראל נמצאת במלחמה מתמשכת כמעט שנתיים. זו מלחמה שמחיריה כבדים ובין היתר באים לידי ביטוי באובדן חיים, בפציעות, בטראומה, בשחיקה רגשית וגם במחירים חברתיים: פילוג הולך ומעמיק, שיח ציבורי ובין-אישי ההופך לאלים יותר, וכל זאת לצד עלייה חדה במקרי האלימות.

מחקר משותף לאוניברסיטת ת"א ולמכללת תל-חי לגבי החוסן של החברה הישראלית, שנערך 14 חודשים לתוך מלחמת חרבות ברזל, מצא כי ככלל רמת החוסן הלאומי ירדה. שרמת החוסן האישי ירדה תחילה באופן מובהק ולאחר מכן עלתה שוב לרמתה הקודמת ושרמת התקווה התנדנדה לאורך תקופת המחקר, ובמדידה האחרונה העידו 56% מהנחקרים כי חוו תחושת ייאוש כמחצית מהזמן או יותר.

מחקר לגבי החוסן של החברה הישראלית, שנערך 14 חודשים לתוך מלחמת חרבות ברזל, מצא כי רמת החוסן הלאומי ירדה, וכי במדידה האחרונה 56% מהנחקרים העידו כי חוו תחושת ייאוש כמחצית מהזמן או יותר

מחקרים אחרים, כמו מחקר שערכה שדולת הנשים וסקר של מכון ברוקדייל משנת 2024 מצביעים אף הם על כך שמצבי לחימה מתמשכים פוגעים בחוסן האישי והחברתי, ומביאים לעלייה בתוקפנות, וכך גם מחקרים של אוניברסיטת רייכמן והמכון למדיניות ואסטרטגיה.

המשמעות ברורה ומדאיגה: בלי התערבות מכוונת – מערכת החינוך, שצריכה להיות משענת יציבה לילדים ולנוער – עלולה להפוך לזירה נוספת של השסעים החברתיים. אבל דווקא בשעת מבחן, כאשר המציאות מערערת את תחושת הביטחון והשייכות, החינוך הוא הכלי המרכזי לשיקום ולחיזוק, או כפי שנאמר, "חינוך בונה חברה, לא משתרך מאחוריה".

בחברה חפצת חיים ותקווה השורות הבאות אמורות לבטא את סדר העדיפויות החינוכי הלאומי בעת כזו, של קברניטי המדינה קודם כל. אבל לצערנו התרגלנו כבר שהקשב של הפוליטיקאים מופנה למקומות אחרים, ולכן יהיה זה שוב תפקיד המחנכים והמחנכות, לבד כנראה, להחזיר את האופטימיות והתקווה לכיתות.

ראשית, יש להשקיע בעבודת עומק על החוסן הפנימי של תלמידים: לצד מתן מענים רגשיים לתיקון הלב, מתן דגש על בניית "תמונת עתיד" חיובית ומעוררת השראה – במודלים של "עוגנים בעתיד". חיבור לערכים ולמסורת שלנו כעם והצגת שרשרת ההיסטוריה והיכולת של עם ישראל להתגבר על אתגרים כבירים יכולה להוות בסיס לתחושת מסוגלות. לצד זאת, שילוב עבודת התנדבות ותיקון עולם בתכנית הלימודים יחבר את הצעירים לתחושת ערך עצמי ולתרומה ממשית לחברה.

שנית, חינוך למציאת המכנה המשותף בין קבוצות שונות בחברה, מתוך הבנה שמה שמחבר בינינו רב לאין ערוך על מה שמפריד. המחנך הוותיק ד"ר חיים פרי קורא לכך "מלב אל ליבה" – היכולת לראות את האחר דרך נקודת הלב המשותפת, לא רק דרך המחלוקות. שיעורים ותהליכים קהילתיים שיתמקדו במכנה המשותף הזה יגדילו את הסולידריות ויקטינו את החשדנות והפילוג ההדדי.

יש להשקיע בעבודת עומק על החוסן הפנימי של תלמידים: לצד מתן מענים רגשיים לתיקון הלב, מתן דגש על בניית "תמונת עתיד" חיובית ומעוררת השראה – במודלים של "עוגנים בעתיד"

שלישית, יש להציב בחזית חינוך לדיאלוג ולשיח. לא מדובר בסיסמאות אלא בהקניית כלים פרקטיים לניהול שיחה מכבדת, גם, ואולי דווקא, כאשר יש אי-הסכמה עמוקה. מערכי שיעור שיתמקדו בהקשבה פעילה, בהבחנה בין האישי לאידיאולוגי ובהצגת טיעונים ללא פגיעה אישית, בנימוסים והליכות בסיסיים בין אדם לחברו ובתרגול מצבים מורכבים. כל אלו הכרחיים כדי למנוע את התדרדרות השיח לאלימות מילולית ופיזית.

רביעית, במציאות של פילוג פוליטי חריף, לימודי האזרחות חייבים להיות הרבה מעבר למבוא תיאורטי. יש ללמד את מבני הדמוקרטיה לא כטקסט משמים, אלא ככלים חיים ליישוב מחלוקות תוך הבאת דוגמאות מהמציאות הישראלית היומיומית. עקרונות כמו שמירה על זכויות הרוב והמיעוט, הבנה מעשית של תהליכי חקיקה, איזונים ובלמים, תפקידה של התקשורת וחשיבות חופש הביטוי והחוק, הם חומת המגן של החברה מפני קריסה מבפנים.

חמישית, יש לחזק את ההיכרות ההדדית בין מגזרים, לא באמצעות שיעור או מפגש חד־פעמי אלא כתכנית רב־שנתית בה תלמידים פוגשים את בני גילם מחלקים שונים בחברה: דתי, חילוני, יהודי וערבי. הכרת תרבותו של האחר, לימוד עברית במגזר הערבי וערבית במגזר היהודי, ומפגשים משותפים בפרויקטים קהילתיים ובפעילויות תיקון עולם, ישמשו חיסון פעיל מפני דעות קדומות ואיבה.

ולבסוף – אי אפשר עוד לדחות את סוגיית לימודי הליבה בחינוך החרדי. מדובר באינטרס לאומי, חברתי וכלכלי, ובדרישת יסוד לחברה וכלכלה מודרניות. דווקא בשעה שהמדינה מתמודדת עם אתגרים כלכליים אדירים, הכשרת כל אזרח להשתלבות בתעסוקה איננה פריווילגיה אלא הכרח, ועל המדינה להעניק תמריצים למצטרפים למערכת החינוך הממלכתית.

הרב ג'ונתן זקס אמר כי רבים מבלבלים בין אופטימיות ותקווה, כאשר אופטימיות היא האמונה שדברים ישתפרו בעוד תקווה היא האמונה שכולנו יחד נוכל לשפר את הדברים. על כך אמר הרב זקס כי "כדי להיות אופטימיים לא צריך אומץ, די בתמימות מסוימת. אבל כדי לקוות נדרש אומץ רב". כעת זוהי העת של כולנו, שר החינוך וממשלת ישראל ולפחות מורי ישראל, להפגין אומץ ולנקוט בצעדים הנדרשים להחזרת התקווה לילדים ולחברה כולה.

לפי הרב זקס "כדי להיות אופטימיים לא צריך אומץ, די בתמימות מסוימת. אבל כדי לקוות נדרש אומץ רב". זו העת של שר החינוך, ממשלת ישראל ומורי ישראל, להפגין אומץ ולנקוט בצעדים להחזרת התקווה

שנת הלימודים הקרובה חייבת להיות שנה של ריפוי, גישור ובנייה. אם נדע להציב את הדגשים הנכונים, מהמכנה המשותף ועד חיזוק החוסן האישי, מהשיח המכבד ועד הכרת האחר, נוכל לא רק לעבור את תקופת המלחמה, אלא גם לצאת ממנה כחברה מחוזקת יותר. אחרת, נמצא את עצמנו עם דור שגדל בצל מלחמה אך ללא התקווה.

תומר סמרקנדי הוא מנכ"ל "דרך כפר יוזמות חינוך", הפועלת לשינוי פני החברה באמצעות חינוך ערכי לחוסן רגשי עבור אוכלוסיות מוחלשות. העמותה מלווה ומנחה עשרות קהילות חינוך ומכינות קד"צ בפריפריה.