זה אירוע שמתרחש רק לעיתים נדירות: מישהו מצליח לזקק אמירה חדה, שלוכדת את רוח הזמן במעופה ומפעילה תגובת שרשרת, שמורגשת בעוצמה בכל פינה.

השבוע זה קרה לאודי כגן ולמונולוג שלו על הלם הקרב שפירק לו את הצורה וכמעט הוביל אותו לאבדון. המונולוג – שכגן מעלה מול קהל כבר לא מעט זמן – הפציע ברשתות ביום שלישי והפך תוך יממה בלבד לאחד הסרטונים הנצפים ביותר בתולדות האינטרנט העברי.

זה לא עניין של מה בכך עבור מונולוג מורכב וארוך, שנמשך לא פחות מ-21 דקות – נצח במושגים של במה חשופה ושל שחקן, שכל הזמן הזה יושב מאחורי פסנתר, מלווה את עצמו בנגינה עדינה ומדבר בלוויית כמה צילומים מאלבום התמונות הפרטי. אלה היו 21 דקות שאי אפשר היה להסיר מהן את העיניים ושלא במקרה הפכו לנושא השיחה המרכזי בישראל השבוע.

המונולוג של כגן הוא טקסט משוכלל מאוד וחכם מאוד, שמכניס את המאזינים לנסיעה ברכבת הרים רגשית, שנעה הלוך וחזור בין דמעות כאב להשתנקות מצחוק – "באותן העיניים לבכות ובאותן העיניים לצחוק"

כגן ראוי לכל השבחים שמורעפים על ראשו – והורעפו עליו השבוע שבחים ששחקנים מעטים זוכים לשמוע. המונולוג שלו הוא טקסט משוכלל מאוד וחכם מאוד, שמכניס את המאזינים לנסיעה ברכבת הרים רגשית, שנעה הלוך וחזור בין דמעות כאב להשתנקות מצחוק – "באותן העיניים לבכות ובאותן העיניים לצחוק", כמו שהמליץ יהודה עמיחי ב"אדם בחייו" – רכבת רגשית שבתחנה האחרונה הופכת להטפת מוסר דידקטית, אבל עושה גם את זה בלי לוותר לרגע על המטרה העליונה והחשובה ביותר של כל סטנדאפיסט: להצחיק.

אודי כגן על הסט של "ארץ נהדרת", 29 באוגוסט 2022 (צילום: משה שי/פלאש90)

ואודי כגן קורע מצחוק. מה שהופך את המונולוג שלו ליוצא דופן בתולדות ההומור הישראלי, זה שהוא קורע מצחוק תוך כדי שהוא מספר באריכות על משבר נפשי, על התקפי חרדה, על דיכאון, על בדידות, על ייאוש, על הסתרה, על התמכרות לסמים ולאלכוהול ואפילו על ניסיונות התאבדות. לא הנושאים הקלאסיים של מופע בידור.

כמו תמיד, הטיימינג מילא פה תפקיד מכריע. גם הטיימינג המזהיר של כגן על הבמה, במעברים החדים מרצינות לקלילות ומווידוי כואב לפאנץ' קומי. וגם הטיימינג של פרסום המונולוג הזה, כשישראל נערכת לעוד גיוס מילואים המוני ולעוד מבצע קרקעי גדול בעזה.

מאחר שמדובר בטקסט מזהיר שלוטש כיהלום, מותר להניח שדבר בו לא היה מקרי ושכל מילה נשקלה היטב. במרכז המונולוג הניח כגן כמעט באגביות פצצת מצרר – שהוסתרה בין רופא מפרו עם שן אחת ללילות טרופי שינה במרפסת עם אלת בייסבול ביד – בדמות המשפט "היה לי קול בראש שאומר: איך עשית את הדברים שעשית? לא מגיע לך לחיות".

אלה היו המילים היחידות במונולוג הארוך, שבאמצעותן אודי כגן בחר לתאר מה בעצם חולל את המפולת הנפשית ואת תופעות הלוואי הפוסט טראומטיות שהובילו אותו לסף התאבדות. 

אלה היו המילים היחידות במונולוג הארוך, שבאמצעותן אודי כגן בחר לתאר מה בעצם חולל את המפולת הנפשית ואת תופעות הלוואי שהובילו אותו לסף התאבדות

הוא לא היה חייב לנסח את זה דווקא כך. הוא יכול היה להשאיר את העניין מעורפל, ולאפשר למאזינים להניח שהוא מדבר על הלם קרב בעקבות אימי המלחמה, שאליה נקלע בגיל צעיר ובעל כורחו.

אודי כגן בתקופת שירותו הצבאי בתחילת שנות האלפיים (צילום: עמוד הפייסבוק הרשמי של אודי כגן)

זה הלם הקרב שהציונות של ימינו מסוגלת לאמץ ולחבק. אנחנו כבר לא בימי "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים" וגם לא בימי "הרעות נשאנוך בלי מילים, אפורה, עקשנית ושותקת, מלילות האימה הגדולים, את נותרת בהירה ודולקת". ב-2025 כבר יש לנו את המילים ואת אורך הרוח לדבר על לילות האימה הגדולים.

אבל עדיין אין לנו את המילים – וגם לא פתיחות וסבלנות – לא רק לדבר בכנות ובאומץ על "הדברים שקרו לנו" (חברים נהרגו, כדורים שרקו, מסוק נחת, פגזים התפוצצו, פצועים פונו) אלא גם על "הדברים שעשינו". לילדים, לנשים, לחולים, לקשישים, לחסרי ישע וחסרי מגן. אנחנו יכולים רק לנחש מה אודי כגן הצעיר עשה כדי שתרדוף אותו רוח הרפאים האכזרית של "איך עשית את הדברים שעשית? לא מגיע לך לחיות".

ולא קשה להבין את זה לבד, אם הנפש עוד לא נאטמה לחלוטין.

לא מעט אנשים במעגלי השמאל התרעמו השבוע על אודי כגן, שלא העז לטעמם ללכת צעד נוסף ולמנות באוזנינו בפרטי פרטים את אותם דברים נוראיים שהוא עשה ושמילאו אותו בבושה שרק כמויות מסחריות של אלכוהול וסמים הצליחו לטשטש.

הם העירו שאם כגן היה מעז להרחיב מעט בנקודה הזו, הוא היה עובר לטריטוריה של "שוברים שתיקה", ואז או-אז הוא היה יכול לשכוח ממחיאות הכפיים, החיבוקים הווירטואליים והאהבה הרבה שהורעפה עליו השבוע. שני משפטים נוספים והוא היה נדחק לשוליים, למקום שבו מצטופפים בחושך הבוגדים השנואים, המנודים, ולא הסטנדאפיסטים המרגשים, המצחיקים והאהובים שגם נהנים מקמפיינים מסחריים מתגמלים.

זה כנראה נכון. אז מה? זה אידיוטי וחסר ערך לחלוטין להפיל את כל התיק ההיסטורי הזה על כתפיו של כגן ולהטיח בו, שעם חוש ההומור המשובח שלו והמעמד שלו כאחד האנשים האהובים בארץ, הוא העביר את ישראל מעידן ה"יורים ובוכים" לעידן ה"יורים וצוחקים".

המבקרים איבדו את היכולת להסתפק ברמזים ובמורכבות. מבחינתם, אנחנו נמצאים בשעת חירום כזו, שכל מי שלא הולך בה עד הסוף הוא לא יותר ממשת"פ ציני של מחוללי האימה

המבקרים משמאל שזה כל מה שהם הסיקו מהמונולוג של כגן, איבדו את היכולת להסתפק ברמזים ובמורכבות. מבחינתם, אנחנו נמצאים בשעת חירום כזו, שכל מי שלא הולך בה עד הסוף (ומוכן להקריב את חייו המקצועיים על מזבח האמת העירומה) הוא לא יותר ממשת"פ ציני של מחוללי האימה.

אודי כגן בתקופת שירותו הצבאי בתחילת שנות האלפיים (צילום: עמוד הפייסבוק הרשמי של אודי כגן)

כגן חכם יותר. הוא כמובן רוצה להצחיק אבל גם רוצה שיקשיבו לו. והוא יודע שלמרבה הצער, אם הוא ישבור שתיקה, יפסיקו להקשיב לו. בבת אחת. הוא לא מתייפייף ולא מסתיר את העובדה ששיקולי פרנסה משחקים כאן תפקיד (זה לא מקרי שהוא פותח וסוגר את המונולוג בדיוק בעניין הזה).

אבל הוא גם לא מתחמק ולא מעלים את העובדה שעילת הטראומה, הסיבה שלשמה התכנסנו, היא דברים שהוא עצמו עשה בשליחות המדינה כחייל צעיר, לפעמים בעזרת אורן הסטלן. ושאלה אותם דברים שחיילים צעירים נשלחים עכשיו לעשות בשמנו.

כגן לא מתחמק ולא מעלים את העובדה שעילת הטראומה, הסיבה שלשמה התכנסנו, היא דברים שהוא עצמו עשה בשליחות המדינה כחייל, לפעמים בעזרת אורן הסטלן

אי אפשר להשליך עליו את האחריות לאופן שבו החברה הישראלית מדחיקה בשיטתיות את הזוועות שהיא מחוללת ואז מענישה את מי שמוכנים לדבר עליהן. אודי כגן תיאר לנו בפרטי פרטים את המחיר האישי שהוא עצמו שילם. הוא בחר לעשות את זה דווקא עכשיו כדי להתריע שאם לא נתעשת, ובמהירות, נטבע תחת גל של פוסט טראומטיים חדשים.

המשפט ששמעתי בשנתיים האחרונות הכי הרבה פעמים הוא "אנחנו עוד לא בפוסט טראומה, אנחנו עוד עמוק בתוך הטראומה". זה היה נכון בשבועות האיומים מנשוא אחרי שבעה באוקטובר וזה נותר נכון עד עכשיו. כולנו עוד עמוק בתוך הטראומה. רבים יצליחו להתגבר עליה ולהמשיך הלאה. רבים אחרים כבר טועמים את טעמה הנורא של הפוסט טראומה.

בסופו של המונולוג, כגן מוביל אותנו להבנה שהפוסט טראומה נולדת, גדלה ומתרבה בחושך. אבל היא נרפאת באור. היא נרפאת כשמפסיקים להתבייש וכשמתחילים לדבר עליה. הוא מזמין אותנו לדבר עליה – וזה בדיוק מה שאנחנו עושים מאז.

מי שסותמים את הפה לאלה שמוכנים ללכת את הצעד הנוסף, לשבור שתיקה, ולתאר את הזוועות שאנחנו מחוללים הם לא במקרה אלה שמנסים לשכנע אותנו שאנחנו בימים של נס שבסופם יהיה לנו עוד יותר טוב ועוד יותר טוב (ואז אפילו עוד יותר טוב). הם אלה שרוצים שכולנו נמשיך לחיות בחשיכה. לירות – ולא להתעניין את מי הרגנו.

מי שסותמים את הפה לאלה שמוכנים ללכת את הצעד הנוסף, לשבור שתיקה, ולתאר את הזוועות שאנחנו מחוללים הם לא במקרה אלה שמנסים לשכנע אותנו שאנחנו בימים של נס שבסופם יהיה לנו עוד יותר טוב ועוד יותר טוב

הם אלה שרוצים שלא נשבור שתיקה אלא נתחפר בה. שלא נראה את מלוא ההיקף המצמית של הטראומות שאנחנו מחוללים סביבנו בזמן שאנחנו מתבשמים במוסריות שאין לה כל בסיס. הם גם אלה שממש כמו אורן הסטלן, רוצים לשכנע אותנו שהילדים בעזה לא גוועים מרעב, אלא מתים מסלמונלה.

אי אפשר לצפות מסטנדאפיסט – אהוב ומבריק ככל שיהיה – שיאיר את החשיכה הנוראה הזו לבד. מכאן והלאה זה לא על אודי כגן, זה עלינו.