בצל אירועי הימים האחרונים בזירת עזה ותימן, גם הזירה הסורית אינה שוקטת על שמריה. ב-15 בספטמבר תיערכנה במדינה בחירות ראשונות לפרלמנט שפוזר עם ההפיכה השלטונית. הנשיא אחמד א-שרע אוחז בהגה השלטון בסוריה כנשיא למעלה ממחצית השנה, אך סוריה, כמדינה, רחוקה מאוד מלהיות יציבה, ומסמך ה"הסכמות הלאומיות" נותר טיוטה לא חתומה.

בשטח מתחים והתנגשויות חמושות בין גורמי ממשל לכוחות כורדים, עלווים ודרוזים ונוכח חוסר יציבות בשלוש ממחוזות המדינה, לרבות בהר הדרוזים, הבחירות בהן תידחינה למועד מאוחר יותר.

בשטח מתחים והתנגשויות חמושות בין גורמי ממשל לכוחות כורדים, עלווים ודרוזים ונוכח חוסר יציבות בשלוש ממחוזות המדינה, לרבות בהר הדרוזים, הבחירות בהן תידחינה למועד מאוחר יותר

חלקה של ישראל כשחקנית פעילה מרכזית שם ניכר מאוד. כך, השר רון דרמר נפגש (ב-20 באוגוסט) בפעם השנייה בפריז עם שר החוץ הסורי אסעד חסן א-שיבאני. פגישות עבודה מתנהלות בין הצדדים גם בוושינגטון, תחת "מטרייה" אמריקאית.

זאת, כמדווח, בניסיון לקדם הסדרת הסוגיות הביטחוניות העומדות בין המדינות ויתכן גם לתכנון "מסדרון הומניטרי" לג'בל דרוז – שני נושאים טעונים מאוד מבחינת דמשק. זו מתקשה להסביר לאזרחיה את עובדת נוכחותו המתמשכת של צה"ל בעומק רמת הגולן הסורית, ואת המגעים והקשרים המעשיים בין תושבי ג'בל דרוז ובין אזרחי העדה בישראל.

למרות שמועות בדבר פגישת היכרות אפשרית שתתקיים במסגרת עצרת האו"ם בחודש הבא בין ראש הממשלה בנימין נתניהו והנשיא הסורי, השלטונות בסוריה מלאים בטרוניות כלפי ירושלים. בכנס עם פקידות בכירה שנערך באידליב (ב-17 באוגוסט), הנשיא א-שרע שוב תקף את ישראל על התערבות במתרחש בסווידא, בירת הר הדרוזים, הנעשית לדבריו במטרה להחליש את סוריה וליצור תירוץ להתערבות בדרומה.

מול זאת, ראש הממשלה נתניהו ניצל אירוע לכבוד יום העצמאות האמריקאי (שנדחה ל-13 באוגוסט), כדי לספר בעקיפין למכובדים המוזמנים בשבחה של ישראל בהצלת תושבי סווידא, תוך שימוש בתיאורים "פלסטיים" מזוויעים על שהתרחש בבירת ג'בל דרוז, סביב מתקפת הכנופיות הבדואיות על ישובים במחוז.

ההכרה הנרחבת לה זכה א-שרע בזירה הבינערבית והבינלאומית, חיזקה כנראה את הלגיטימציה של א-שרע בזירת הפנים, אך כלום מזה לא הביא לרגיעה ויציבות, שסוריה כל כך זקוקה לה.

ההכרה הנרחבת לה זכה א-שרע בזירה הבינערבית והבינלאומית, חיזקה כנראה את הלגיטימציה של א-שרע בזירת הפנים, אך כלום מזה לא הביא לרגיעה ויציבות, שסוריה כל כך זקוקה לה

לפיכך, מן הראוי להביט קדימה ולנסות לשרטט מהן ההתפתחויות האפשרויות לעתידה של ישות זו: 

1

האפשרות הראשונה היא, כי ברבות הזמן א-שרע יידע להגיע להסכמים או הסדרים עם המדינות השכנות לסוריה ועם הנהגות כלל העדות מבית, להרגיע את הקונפליקטים השונים ולייצב את שלטונו. אם כך יקרה, תישמר המסגרת הסורית כמדינת לאום. אמנם מאוד שונה מזו של שושלת אסד, אך כזו המאפשרת לתושביה חיי שלווה יחסית, תחילת צמיחה, ואולי חזרה ליציבות שאפיינה אותה קודם למלחמת האזרחים.

2

האפשרות השנייה היא כי הממשל הסורי לא יוכל להתגבר על המאבקים והקרעים הפנימיים, אך יצליח להתכנס למסגרת של פדרציה, כשהחלוקה הטריטוריאלית-דמוגרפית תוסדר באופן שישמר ו"יהדק" את המצב הקיים: הרוב הסוני (בתוספת האוכלוסייה הנוצרית הקטנה) יתרכז סביב ציר האורך המדינתי 5-M ובמרחב הבירה דמשק והפריפריה הרחבה סביבה; העלווים ברצועת החוף והשטחים ההרריים ממזרח לה; הכורדים במזרח ובצפון; הבדואים בדרום; והדרוזים במרחב הר הדרוזים. סוריה תישאר מדינה ריבונית עם שלטון מרכזי המחזיק בסמכויות כמו ביטחון, חוץ, כלכלה, בעלת חוקה או מסמך מכונן אחר המחייב את כל חמשת-ששת היחידות העדתיות שייהנו מאוטונומיה בכל הקשור לניהול ענייניהן הפנימיים.

3

האפשרות השלישית היא ארגונה של סוריה כקונפדרציה. כלומר, האיחוד בין המסגרות האוטונומיות יהיה רופף וסמכויות השלטון המרכזי תהיינה מוגבלות מאוד ותתרכזנה בענייני חוץ וביטחון. 

האפשרות ה-1 היא, כי ברבות הזמן א-שרע יידע להגיע להסכמים או הסדרים עם המדינות השכנות לסוריה ועם הנהגות כלל העדות מבית, להרגיע את הקונפליקטים השונים ולייצב את שלטונו

4

האפשרות הרביעית מביאה בחשבון כי מציאות אי-היציבות המתמשכת והמשך הקזת דם הדדית בין העדות והקבוצות השונות, ובינן לבין השלטון המרכזי, יגרום לגורמי הכוח האזוריים והבינלאומיים לאבד סבלנות וליטול את מושכות עשיית-הסדר במדינה לידיהם. אם יגיעו הדברים לידי כך, סביר התסריט הבא:

השלטון המרכזי, בחסות טורקית, יסתפק בשליטה מצומצמת לאורך כביש 5-M; בדמשק, והפריפריה הקרובה-רחוקה שלה. ישראל תרחיב את אחיזתה בדרום סוריה: במזרח היא תיצור רצועת השפעה, אם לא רצף טריטוריאלי, עד ג'בל-דרוז כדי לספק הגנת קבע לאוכלוסייה הדרוזית שם; בצפון צה"ל ייצב רצועה מנוטרלת מכל אמל"ח סורי מדרום למרחב דמשק; ובדרום ידחק את השבטים הבדואיים, ובעיקר את כנופיותיהם הג'יהאדיסטיות, בין אם מזרחה לכיוון עיראק, או דרומה לכיוון ירדן.

טורקיה תפרוס השפעתה על שטחים רחבים בצפון סוריה, לרבות הערים המרכזיות אידליב, חלב, חמה, חומס, ובמזרח – רקה, ובואכה דיר א-זור. היא תייצר קו הגנה מול מה שהיא מזהה כאיום הכורדי ממזרח. טורקיה תעשה זאת בשיתוף פעולה עם השלטון המרכזי של א-שרע בדמשק, כשבכל מקרה אנקרה תמשיך להיות המשענת לבנייתם, הצטיידותם ואימונם הצבאי של גייסות וכוחות הביטחון של הנשיא.

רוסיה תשמור, ואולי אף תרחיב, את נוכחותה ברצועת החוף, כדי לשריין את אחיזתה בנמלי סוריה, ולספק הגנה לבני העדה העלווית, בני בריתם משכבר הימים, שמנהיגם כזכור גולה עם משפחתו במוסקבה. 

בנסיבות אלה סביר שארה"ב תחזק השפעתה ושליטתה במזרח סוריה, הן כחוצץ בין הטורקים לכורדים, והן כרגל על הקרקע בהסתכלות מזרחה, לאפשרות של צורך להתמודד עם גרעינים שיוריים של דאעש, ומליציות אחרות בעיראק שעדיין פועלות, או "תתעוררנה", בהשראה והכוונה איראנית. 

לפי האפשרות ה-4, אי-היציבות המתמשכת והמשך הקזת דם הדדית בין העדות והקבוצות, ובינן לבין השלטון המרכזי, יגרום לגורמי הכוח האזוריים והבינלאומיים לאבד סבלנות וליטול את מושכות עשיית-הסדר

5

והאפשרות החמישית והאחרונה היא, הפיכת סוריה ל-No men's land, ואקום בו הכל ילחמו בכל, כדי להשיג יתר שליטה טריטוריאלית, על היתרונות הכלכליים והאחרים הגלומים בכך. בכך, "יצירת הפאר הבעת'יסטית" של האב המייסד חאפז אל-אסד, תהפוך לארץ הבוקה והמבולקה, לאורך זמן רב מאוד.

*  *  *

מהן האפשרויות הסבירות מאלה המוצגות לעיל? במישרין או בעקיפין, הגיוני מאד שלישראל, ובמיוחד – להרכב ולאסטרטגיית הממשל שיוביל אותה – יהיה משקל רב בהתפתחויות ה"ממתינות" לסוריה. גם לכן, וכמובן – מהמצב הבסיסי בשטח, הסיכוי שאחת משלוש האפשרויות הראשונות תתממש, נמוך ביותר.

מהשתיים האחרות, נראה כי זו המצוינת כאן כרביעית –חלוקתה בין גורמי כוח אזוריים ובינלאומיים – היא הנראית יותר סבירה. אם כך יקרה, "ממלכת אסד" ההיסטורית תתפורר למולקולות עדתיות-שבטיות, כשחזון מקימיה ("אלשם" – סוריה הגדולה) – יתפוגג כנראה לנצח. 

תודה לחברי "פרלמנט המודיעין ע"ש יורם הסל" על עצותיהם המועילות לשדרוג הרשומה. 

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.