משהו יוצא דופן קרה ב-1 בספטמבר. מאות בני נוער ברחבי הארץ יצאו מבתי הספר למחות על החטופים – לא בגלל שמישהו ארגן אותם, לא בגלל שקיבלו אישור, אלא דווקא למרות שכולם ניסו לעצור אותם.

מועצת התלמידים והנוער הארצית הציעה לעצור את הלימודים ל-50 דקות בלבד ולחזור לשגרה. מנהלת מחוז ירושלים במשרד החינוך שלחה מכתב לחברי מועצות התלמידים שמזהיר מפני "פגיעה באחדות העם". אבל הנוער הזה החליט: אנחנו לא מוכנים להמשיך כרגיל כשאנשים נמקים בשבי.

מועצת התלמידים הציעה לעצור לימודים ל-50 דקות. מנהלת מחוז ירושלים במשרד החינוך הזהירה את מועצות התלמידים מ"פגיעה באחדות העם". אבל הנוער החליט: לא ממשיכים כרגיל כשהחטופים נמקים 

יש הבדל מהותי בין המחאה של בני הנוער לבין מחאות אחרות למען החטופים. כשמשפחות החטופים מפגינות, אפשר לומר "זה הכאב הפרטי שלהם". כשפעילים פוליטיים מוחים, אפשר לטעון "יש להם אג'נדה". אבל כאן מדובר במשהו אחר לגמרי. זה דור שלם – לא קבוצת אינטרס, לא מפלגה, לא ארגון.

אלה תלמידים שאין להם שום רווח פוליטי או אישי מהמחאה. להפך – הם מסתכנים בהיעדרויות, בעימות עם הסמכות, בתיוג כ"פוליטיים". ובכל זאת הם יצאו למחות ושבתו.

המחאה שלהם חזקה דווקא בגלל מה שהם לא: הם לא "שמאל" או "ימין", לא "פוליטיים" או "אנטי". הם פשוט צעירים שמסרבים לקבל את האבסורד של חיים רגילים כשאנשים נרקבים בשבי. את הטוהר המוסרי הזה אי אפשר לפסול או להכפיש.

המכתב של כרמית הרוש, מנהלת מחוז ירושלים, ושל דרורה הרמן, מנהלת מינהל חברה ונוער במחוז, הוא מסמך מרתק. לא בגלל מה שכתוב בו, אלא בגלל מה שהוא חושף על מנגנון של השתקה.

הטענה המרכזית – שמחאה למען החטופים "תפגע באחדות העם" – דורשת התעמקות. מי קבע שיש סתירה בין מחאה למען החטופים לבין אחדות? הרי לכאורה, דווקא הדרישה להחזיר את כולם הביתה היא הביטוי האולטימטיבי לאחדות – אנחנו לא מוותרים על אף אחד.

המכתב של כרמית הרוש, מנהלת מחוז ירושלים, ושל דרורה הרמן, מנהלת מינהל חברה ונוער במחוז, הוא מסמך מרתק. לא בגלל מה שכתוב בו, אלא בגלל מה שהוא חושף על מנגנון ההשתקה

אבל כאן מתגלה הטריק: "אחדות" במילון של המכתב הרשמי היא לא סולידריות אמיתית. היא קוד לציות, לשתיקה, להסכמה. האלטרנטיבה המוצעת מגלה הרבה: "תמיכה במדינה, בחיזוק חיילי צה"ל והעלאת המורל הלאומי ובהסברה חיובית". 

זו לא סתם בחירת מילים. זו הגדרה מחדש של מה לגיטימי ומה לא. מחאה? לא לגיטימי. הבעת כאב? לא לגיטימי. דרישה לפעולה? לא לגיטימי. רק "חיזוק" ו"העלאה" – מילים שמרוקנות את המחאה מתוכן ומכוח.

מושג ה"פעילות החיובית והבונה" שהמכתב מציע דורש בחינה. מה בעצם לא "חיובי" בדרישה להחזיר אנשים הביתה? מה "הורס" בסירוב להשלים עם נטישה? התשובה נעוצה בהגדרה של "חיובי" במילון הרשמי. "חיובי" זה מה שלא מערער, לא מאתגר, לא דורש שינוי מהותי. "חיובי" זה מעגלי שיח, לא מחאה. "חיובי" זה "להשפיע לטובה יחד לחזרת החטופים וסיום המלחמה בניצחון" – ניסוח שמטשטש את הדחיפות, את הכאב, את הדרישה המיידית.

זו אותה לוגיקה שהופכת כל מחאה ל"פוליטית" ברגע שהיא דורשת שינוי אמיתי. כאילו הדרישה הבסיסית ביותר – אל תנטוש אנשים – היא עמדה פוליטית ולא אנושית.

יש כאן פרדוקס עמוק. אותן רשויות חינוך שאמורות לחנך לחשיבה ביקורתית ולמעורבות אזרחית, נחרדות כשהתלמידים מיישמים בדיוק את הערכים האלה. הם אמורים ללמוד על דמוקרטיה בכיתה, אבל לא לתרגל אותה במציאות. הם אמורים לכתוב חיבורים על "ערבות הדדית", אבל לא לדרוש אותה בפועל.

זו לא סתם בחירת מילים. זו הגדרה מחדש של מה לגיטימי ומה לא. מחאה? לא לגיטימי. הבעת כאב? לא לגיטימי. דרישה לפעולה? לא לגיטימי. רק "חיזוק" ו"העלאה" – מילים שמרוקנות את המחאה מתוכן ומכוח

בוודאי יש מורים ומנהלים שתמכו בתלמידים בשקט, שהבינו את הדילמה המוסרית. אבל המסר הרשמי, זה שיורד מלמעלה, היה חד משמעי.

משרד החינוך רוצה תלמידים שיזכו באולימפיאדות, שיתנדבו ב"פעילויות חיוביות", שיהיו "מעורבים" – אבל רק בגבולות המסומנים. ברגע שהמעורבות הופכת לאמיתית, כשהיא דורשת שינוי ולא רק קישוט, היא הופכת למסוכנת. זו לא רק צביעות. זו תפיסת עולם שלמה שרואה בנוער כלי לשימור הסדר הקיים, לא כסוכן של שינוי. התלמידים אמורים להיות "העתיד שלנו" – אבל עתיד שנראה בדיוק כמו ההווה.

העובדה שהמחאה התקיימה למרות ההתנגדות הרשמית, מספרת סיפור חשוב. הארגון העצמאי של המחאה מוכיח שהמערכות הרשמיות איבדו את הלגיטימציה בעיני הנוער. כשמועצת התלמידים לא מייצגת אותם, הם מתארגנים בעצמם. כשמשרד החינוך מנסה להשתיק, הם מוצאים דרכים אחרות. זו לא סתם מחאה על החטופים – זו גם מחאה על המערכת שמנסה לעצב אותם לדמותה.

אם צריך שתיכוניסטים יזכירו למשרד החינוך שיש אנשים בשבי, אם בני נוער צריכים ללמד שיעור באומץ אזרחי – עלינו להקשיב. להקשיב לא רק למה שהם אומרים על החטופים, אלא למה שהם אומרים עלינו. על החברה שהפכה מחאה לטאבו, על המערכת שמעדיפה שקט על פני צדק, על המבוגרים שלמדו להסתדר עם הבלתי נסבל.

אם צריך שהנוער יזכיר למשרד החינוך שיש אנשים בשבי, עלינו להקשיב – לא רק למה שהם אומרים על החטופים, אלא למה שהם אומרים עלינו. על החברה שהפכה מחאה לטאבו ולמדה להסתדר עם הבלתי נסבל

שהרי השאלה היא לא רק אם החטופים יחזרו. השאלה היא איזו חברה נהיה כשהם יחזרו – או אם לא. האם נהיה חברה שזוכרת איך להתעקש על הבסיסי ביותר? או חברה שלמדה להשתיק כל קול שמסרב להשלים? הנוער נתן את התשובה שלו.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.