מאז הקמתה, נעה ישראל בין שתי מגמות: מצד אחד, שאיפה להשתלב בקהילה הבינלאומית, ליצור בריתות וליהנות מהכרה רחבה; מצד אחר, מגמות הסתגרות והישענות על כוח צבאי, תוך הדגשת הייחוד היהודי כמעט כגורל.

שנים התקיימו שתי המגמות במתח מתמשך. בעשור האחרון, ובעיקר מאז אירועי ה־7 באוקטובר, הכף נטתה באופן ברור לכיוון ההסתגרות. ממחקרים של חוקרים שונים בקבוצת המחקר "תמרור – פוליטוגרפיה" עולה, כי ממשלת בנימין נתניהו ה־37 וחבריה מקדמים מדיניות שמציבה את ישראל לא כחלק מהעולם אלא כיישות שמבודדת את עצמה. הביטוי המקראי "עם לבדד ישכון", שבעבר שימש סמל לעמידה נחושה, הפך למציאות שמקרבת את ישראל לעמדת המצורעת בזירה הבינלאומית.

ממשלת נתניהו מקדמת מדיניות שמציבה את ישראל לא כחלק מהעולם. הביטוי המקראי "עם לבדד ישכון", שבעבר שימש סמל לעמידה נחושה, הפך למציאות שמקרבת את ישראל לעמדת המצורעת בזירה הבינלאומית

במערכת הפוליטית בישראל מצא ד"ר מעוז רוזנטל שאין כיום דיון אמיתי באפשרויות להסדר מדיני. הממשלה הנוכחית מתמקדת בהעמקת השליטה ביהודה ושומרון באמצעות צעדים התואמים סיפוח או שימור המצב הקיים, המנוגדים למשפט ולעמדות הבינלאומיות. גם כשהיא נמנעת מהכרעות ישירות, ברור לאן מועדות פניה.

האופוזיציה מצידה מפוצלת וחלשה, וחלק מראשיה תומכים בהסדרים כלשהם אך אינם מצליחים להפוך זאת לסדר יום מגובש. הכנסת ודיוני הוועדות מציגים אותו דפוס: הרבה עיסוק בניהול שוטף של תשתיות, ביטחון ומשברים הומניטריים, ומעט מאוד בשאלות ארוכות טווח. פתרון שתי המדינות כמעט ואינו מוזכר.

חברי הכנסת מהקואליציה ואף מהאופוזיציה מרבים להתבטא בנושא סיפוח או תמיכה במהלכים צבאיים שחלקם מוגדרים כפשעי מלחמה. למדיניות זו ביטוי גם בעיתונות, המשקפת קיטוב חד: "הארץ" מדגיש את הסכנות שבהמשך השליטה בשטחים, "ידיעות אחרונות" מתמקד בהיבטים הביטחוניים וההומניטריים, ו"ישראל היום" מהדהד את הקו הממשלתי המצדיק את המשך השליטה.

ביחסי ישראל עם הממשל האמריקאי מצא אלון פנקס מגמה מדאיגה. תחת ממשל דונלד טראמפ בחרה וושינגטון שלא להוביל תהליך מדיני. הסיוע הביטחוני נמשך, אך אין הצעה או חזון מדיני ריאליים. הרטוריקה של "ערכים משותפים" כמעט נעלמה, ובבית הלבן ובקונגרס גוברת התחושה שישראל פועלת בעזה תוך פגיעה מסיבית באוכלוסייה אזרחית.

הדימוי של ישראל בארצות הברית נפגע, גם אם הציוד הצבאי ממשיך לזרום. בעבר ידעו ממשלים אמריקאיים להציב גבולות ולכפות תהליכים, כפי שקרה עם ועידת מדריד ב־1991. כיום, הממשל נמנע מכך, וישראל נשארת ללא מצפן מדיני וללא יכולת אכיפה.

תחת טראמפ בחרה וושינגטון לא להוביל תהליך מדיני. הסיוע הביטחוני נמשך, אך אין חזון מדיני ריאלי. רטוריקת "ערכים משותפים" כמעט נעלמה, וגוברת שם התחושה שישראל פועלת בעזה תוך פגיעה מסיבית באוכלוסייה

האו"ם, גם אם חסר יכולת אכיפה אמיתית, הפך לבמה עיקרית לביקורת על ישראל. אחרי ה־7 באוקטובר יוזמות במועצת הביטחון, ביניהן צרפתיות וסעודיות, ביקשו להחזיר את פתרון שתי המדינות לשולחן. במקביל הידרדר מאוד הדימוי של ישראל, ומונחים כמו "רצח עם" הופיעו בדו"חות רשמיים. ישראל מתמודדת עם מציאות שבה היא אינה שותפה פעילה אלא יעד מרכזי לביקורת.

הזירה היהודית-אמריקאית ממחישה היטב את ההתרחקות. במשך עשרות שנים נהנתה ישראל מתמיכה כמעט אוטומטית של הארגונים היהודיים בארצות הברית. מאז ה־7 באוקטובר התמונה שונה בתכלית.

ג'יי סטריט מובילה את הקו הביקורתי ודורשת לחזור לפתרון שתי המדינות. הוועד היהודי-אמריקאי והליגה נגד השמצה העלו את רמת ההתבטאויות סביב דמוקרטיה וזכויות אדם. איפא"ק, לעומת זאת, הצטמצמה להודעות אנטי-חמאס ונמנעה מלגעת בסוגיה המדינית. במילים אחרות, ישראל הולכת ומתרחקת מהעולם היהודי החיוני כל כך לתמיכתה בזירה האמריקאית. הנכס האסטרטגי הזה נשחק מול עינינו.

באירופה, במחקרה של ד"ר מאיה שיאון, ניכרת התפנית הציבורית. לפני אוקטובר 2023 נתפס הסכסוך כרדום יחסית. מאז המלחמה בעזה הפך לנושא מרכזי. ההזדהות הציבורית עם ישראל התחלפה בהפגנות ענק בעד הפלסטינים.

באירופה ניכרת התפנית הציבורית. לפני אוקטובר 2023 נתפס הסכסוך כרדום יחסית. מאז המלחמה בעזה הפך לנושא מרכזי. ההזדהות הציבורית עם ישראל התחלפה בהפגנות ענק בעד הפלסטינים

ממשלות אירופה, שבעבר נזהרו מביקורת נוקשה, אימצו קו תקיף יותר, גם אם כוח ההשפעה הממשי של האיחוד מוגבל. ישראל איבדה את דעת הקהל האירופית, והשפעת הרחוב על המדיניות באירופה חזקה. במחצית הראשונה של 2025 אירופה עסקה באופן אינטנסיבי בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיקר לנוכח מלחמת עזה והשלכותיה.

בעוד ישראל הפגינה עליונות צבאית אזורית, מצבה המדיני הידרדר לשפל חסר תקדים עקב הפרות של המשפט הבינלאומי ההומניטרי, מה שהוביל את האיחוד האירופי ובריטניה לנקוט צעדים נגדה, תוך שגרמניה מנסה לבלום אך יחסי השתיים מתוחים.

אירופה הינה "שחקן מממן" ולא גורם משפיע, מוגבלת בהפעלת מנופים מדיניים למרות הסכמה רחבה על פתרון שתי המדינות והתנגדות להתנחלויות. הפער הנורמטיבי-ערכי בין ישראל לבין ממשלות אירופה והציבור הרחב התרחב, והתחזקות מחאת הרחוב והלחץ הציבורי הובילו להגברת הביקורת על ישראל.

עם זאת, נרשמה הצלחה מסוימת בגיבוש קואליציה אירופית-ערבית בראשות צרפת וסעודיה, אך חולשתה המוסדית של אירופה והפער מול ממשל טראמפ פגעו ביכולתה להוביל מהלך אפקטיבי לפתרון הסכסוך.

בעולם האסלאמי התמונה חריפה עוד יותר. ד"ר חי ירונצ'ק מתאר כי טורקיה בראשות רג'פ טאיפ ארדואן מובילה קו תקיף ומאשימה את ישראל בפשעים חמורים. היא הפכה לאחד הקולות הבולטים בזירה הבינלאומית נגד ישראל.

בעוד ישראל הפגינה עליונות צבאית אזורית, מצבה המדיני הידרדר לשפל חסר תקדים עקב הפרות של המשפט הבינלאומי ההומניטרי, מה שהוביל את האיחוד האירופי ובריטניה לנקוט צעדים נגדה

ד"ר רז צימט חוזר ומדגיש כי איראן ממשיכה לדבוק בקו האידיאולוגי המוכר – אי–הכרה בישראל והרצון להשמידה – אך ממקדת את משאביה במשבר הגרעין. לאחרונה החריפה את הטון בכל הקשור להפעלת כוח צבאי נגד ישראל.

במדינות ערב מצאה ד"ר מורן זגה כי תהליכי הנורמליזציה עם סעודיה והאמירויות נקטעו. ריאד קבעה במפורש כי פתרון שתי המדינות הוא תנאי לכל התקדמות, והאמירויות אימצו קו זהה. מצרים וירדן, אף שהקשרים הביטחוניים נשמרים, החמירו את הטון הציבורי. קטאר ממשיכה לתפקד כערוץ מרכזי מול חמאס, ובחריין מצמצמת את מעורבותה. במילים אחרות, ההזדמנות שנפתחה בהסכמי אברהם התפוגגה, והרטוריקה הערבית חזרה להתמקד בצורך בהסדר מדיני.

הבידוד אינו מתבטא רק בדיפלומטיה. אוניברסיטאות בעולם מבטלות שיתופי פעולה עם מוסדות ישראליים. חברות בינלאומיות מתמודדות עם חרמות צרכנים. אמנים ומוסדות תרבות נמנעים מהופעה בישראל. זוהי מגמה המזכירה יותר ויותר את הבידוד של דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, ומקבעת את ישראל כמדינה לא רצויה.

הדינמיקה הזאת אינה גזירת גורל. היא תוצאה של מדיניות. מדינה שבוחרת להעדיף שליטה לא חוקית על שטח על פני לגיטימציה בינלאומית – בוחרת במודע להידחק לעמדת המצורעת. ישראל נמצאת בדיוק בצומת הזה. כל עיכוב בבחירה אחרת רק מעמיק את השבר.

מדינה שבוחרת להעדיף שליטה לא חוקית על שטח על פני לגיטימציה בינלאומית – בוחרת במודע להידחק לעמדת המצורעת. ישראל נמצאת בדיוק בצומת הזה. כל עיכוב בבחירה אחרת רק מעמיק את השבר

המשמעות היא שישראל צריכה לשוב ולהציב אופק מדיני ברור, לשקם את היחסים עם ארצות הברית ואירופה, ולחזור לנהל דיאלוג עם הקהילות היהודיות בעולם. בלי מהלך כזה הביטוי "עם לבדד ישכון" יישאר לא סמל של כוח אלא עדות לחולשה עמוקה.

ד"ר שאול אריאלי, אל"ם במיל', לשעבר מח"ט עזה וראש מנהלת המו"מ במשרד ראש הממשלה, כיום ראש קבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה", פרסם 11 ספרים ואטלסים על הסכסוך, מחקרים שונים ומאמרי דעה רבים.