השבוע נכנסתי בשעה לא מי-יודע-מה טובה וגם לא מי-יודע-מה מוצלחת לשנתי האחרונה בהחלט במערכת החינוך הישראלית הנוטה לקרוס. המסע הארוך והמתיש הזה כלל 12 שנים עגומות למדי כתלמיד ועוד 18 שנה כהורה לשלושה ילדים, שהצעיר ביניהם התחיל ביום שני את כיתה י"ב.

30 שנות פרספקטיבה על מערכת החינוך הישראלית.

בגלל ההווה הנורא, בסביבתי הקרובה יש נטייה עכשיו לשקוע בנוסטלגיה מאלחשת אל הימים הלכאורה טובים של נעורינו, שבהם על פי האגדות פרופסורים ייקים שהיו חברים אישיים של ש"י עגנון לימדו כימיה ופיזיקה בבתי ספר תיכוניים ומשוררות נערצות ופרועות הגיעו בשמלות קיציות חושפניות וגרמו לתלמידי חטיבה מזילי ריר להתאהב בשירה הארוטית של שנות השבעים.

יכול להיות. לא יודע. אין לי מה לתרום לדיון הנחמד הזה. כנראה קרו ניסים כאלה בבתי ספר יוצאי דופן כמו הריאלי בחיפה, אומנויות בתל אביב ו"לידה" בירושלים. השמועה אפילו לא הגיעה לקריות.

בכל שנותיי כתלמיד לא זכיתי להיתקל במורים מופלאים כאלה, אלא בעיקר במורים ומורות משועממים ומשעממים, שלא הצליחו להותיר בי רושם רב, ואת רובם המכריע אני מתקשה אפילו לזכור עכשיו. אולי כי לפעמים עישנו חשיש בבית הספר. הגיע אז המון חשיש מעולה וזול מלבנון. הייתה אפילו תחנת סמים בקיוסק הצמוד לבית הספר.

זה מה שיצא ממערכת החינוך של קריית מוצקין בשנות השבעים. אייל שכטר ואמיר בן-דוד ב-1987 (צילום: מהאלבום הפרטי)

אדם לא אמור לקנא בילדיו, ובכל זאת: אני מקנא בשלושת ילדיי, שחווית בית הספר שלהם הייתה טובה בהרבה מזו שלי. לא רק שנחסכו מהם הבריונות, ההשפלות, העלבונות ותחושת העליבות שליוו את שנות ההתבגרות שלי, הם אפילו עזבו את בית הספר בהכרת תודה. מה שהופך אותם ואת הוריהם למליצי יושר של החינוך האנתרופוסופי. עניין שמחייב הסבר קצר.

למרות שאני מתפרנס מלמצוא את המילים הנכונות ולצרף אותן זו לזו, גם עכשיו – יותר מ-20 שנה מאז הפעם הראשונה שבה נחשפתי לחינוך האנתרופוסופי – אני עדיין מתקשה למצוא את המילים כששואלים אותי "אז מה בעצם ההבדל בין חינוך אנתרופוסופי לחינוך הרגיל?"

אני כמובן מכיר את הבדיחות, שמפרנסות לא מעט סטנדאפיסטים (רשף לוי, שב זקוף, אני מדבר אליך). בטח שמעתם גם על תלמידי בתי הספר האנתרופוסופיים שגומרים תיכון בלי לדעת לקרוא עברית, אנגלית או שפה מדוברת כלשהי, ומקווים שסריגת סוודרים לעצים, כדי שלא יהיה להם קר בחורף, תשפר את מצבם בשוק העבודה.

בטח שמעתם גם על תלמידי בתי הספר האנתרופוסופיים שגומרים תיכון בלי לדעת לקרוא עברית, אנגלית או שפה מדוברת כלשהי, ומקווים שסריגת סוודרים לעצים תשפר את מצבם בשוק העבודה

אסכם זאת עבורכם במילה אחת: קשקוש.

החיבור שלי לחינוך האנתרופוסופי לא קשור למורשתו המפוארת של רודולף שטיינר (שבה, למרבה המבוכה, לא טרחתי עד היום להתעמק), אלא לבוקר אחד שבו באתי לביקור ב"גן אור" שכבר אינו קיים בגבעתיים, ובסופו אמרתי ליעל: אין לי מושג מה הם עושים פה ולמה הם עושים את זה, אבל אם ככה הילדים נראים בגן – אני רוצה שלילה תהיה פה. לילה הייתה אז בת שלוש, אז זה היה מתישהו בסביבות 2003, ומאז לא עזבנו אפילו לרגע.

אמיר ולילה בן-דוד: אב ובתו, ב-2002 וב-2022 (צילום: מהאלבום המשפחתי)

עברנו גלגולים רבים, מהימים שבהם הוצגנו בכתבות מקומון שערורייתיות כתמהונים שסוגדים לאל השמש ומפקירים את ילדיהם לתיאוריות חינוכיות מופרעות, שכוללות טקסי אוריתמיה (אלה ריקודים מאוד מוזרים שאיש לא מבין באמת) ועד שבית הספר – שממנו ניפרד בסוף השנה – הפך לאחד מבתי הספר המבוקשים בגוש דן ואולי בארץ כולה, עם רשימת המתנה אינסופית ואנשים שמוכנים לעבור דירה כדי לשפר את סיכויי הקבלה של ילדיהם.

אפילו יואב קיש, שר החינוך הכושל בתולדות מדינת ישראל, הבין שחינוך אנתרופוסופי איז-דה-שיט. אני יודע את זה, כי יצא ששנינו עמדנו זה לצד זה במכנסיים קצרים וכפכפים וחתכנו סלט ענק בטיול אבות ובנים של בית הספר, שאליו ילדינו יצאו יחד.

קיש עוד לא היה אז שר חינוך, עוד לא הייתה אז עילה להטיח בו "בושה". אבל כבר אז הוא כנראה לא בטח בחינוך הממלכתי כמקום ראוי לשלוח אליו את ילדיו. וזה היה לפני שהוא עצמו הגיע כדי להרוס.

קיש עוד לא היה אז שר חינוך, עוד לא הייתה אז עילה להטיח בו "בושה". אבל כבר אז הוא כנראה לא בטח בחינוך הממלכתי כמקום ראוי לשלוח אליו את ילדיו. וזה היה לפני שהוא עצמו הגיע כדי להרוס

באותם ימים תמימים, החברים האידיאליסטים שלי התווכחו איתי על כך שבתי ספר מיוחדים כמו בתי הספר האנתרופוסופיים מחלישים את מערכת החינוך הממלכתית, כי הם מוציאים ממנה את המשפחות הלכאורה "חזקות" וכך יוצרים שני מעמדות של חינוך. זו הסיבה שרון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, נאבק שנים נגד פתיחת בית ספר אנתרופוסופי בעיר (והפך את רמת גן הסמוכה למעצמת חינוך וולדורף).

כשעוד היה טעם להתווכח על כך, טענתי שאשמח אם כל בתי הספר בארץ יאמצו את הגישה של בית הספר שלנו. זה אפילו לא מחייב תקציבים מיוחדים, אמרתי, כי הרי חינוך אנתרופוסופי לא תלוי במעבדות יקרות, חדרי מחשבים או מתקני ספורט משוכללים, שלא כולם יכולים להרשות לעצמם.

באמת שאין מניעה שכל בתי הספר יפתחו את הבוקר בשירה ובדקלום, ואין מניעה שההורים יפסיקו להתייחס לבית הספר כאל "המסגרת" שבה נפטרים מהילדים לחצי יום ויתחילו לראות בבית הספר ובמורים הרחבה הכרחית של הבית.

אין מניעה שההורים יפסיקו להתייחס לבית הספר כאל "המסגרת" שבה נפטרים מהילדים לחצי יום ויתחילו לראות בבית הספר ובמורים הרחבה הכרחית של הבית

זה מחייב כמובן השקעה, בעיקר של זמן, אנרגיה ורגש, אבל לא של כסף. ולרוב האנשים – כך לפחות נדמה לי – אין כוח לזה. אז הם מפקידים את ילדיהם במערכת החינוך הציבורית הקורסת, מקווים לטוב, ובדרך כלל מתאכזבים. אי אפשר להאשים בזה את מי שבוחרים אחרת.

עכשיו נדמה לי שגם חבריי האידיאליסטים ביותר איבדו את שאריות האמון שעוד היו להם במערכת החינוך הציבורית הישראלית. זו שהכניסה השבוע את תכני "אם תרצו" לאפשרויות הבחירה של מורי ישראל.

המילה "מערכת" בהקשר הזה היא לא יותר מאשליה, ואם נותרו שם שאריות של חינוך – זה יהיה חינוך ללאומנות, לשמרנות, לצייתנות ולבורות. כל מי שמכיר את מערכת החינוך הציבורית מקרוב מעיד על מדבר שממה פדגוגי. על בתי ספר קורסים, בלי אמונה בעתיד, בלי אופטימיות, בלי חזון, בלי אנרגיה. עם נטישה המונית של מורים וגננות. ועם הסטה מאסיבית של תקציבים לחינוך החרדי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך יואב קיש בבית הספר "מנחם בגין" בנוף הגליל עם פתיחת שנת הלימודים, 1 בספטמבר 2025 (צילום: אלעד זגמן)

מורים שעוד נותרו במערכת החינוך מעידים על שלטון שזורע פחד מתמיד מכל דיון ביקורתי בנוגע למציאות. אם יריב לוין הוא השר הממונה על הרס מערכת המשפט, שלמה קרעי הוא השר הממונה על הרס התקשורת ואיתמר בן גביר הוא השר הממונה על הרס המשטרה ושירות בתי הסוהר – יואב קיש הוא השר הממונה על הרס מערכת החינוך בישראל.

ממשלת החורבן מקריסה לנגד עינינו ההמומות את מה שעוד נותר ממערכת החינוך הישראלית שכאמור גם קודם לא הייתה במצב מזהיר. הממשלה הופכת גם את בתי הספר לכלי להבטחת המשך שלטונה

ממשלת החורבן מקריסה לנגד עינינו ההמומות את מה שעוד נותר ממערכת החינוך הישראלית שכאמור גם קודם לא הייתה במצב מזהיר. הממשלה הופכת גם את בתי הספר לכלי להבטחת המשך שלטונה.

זה לא מקרי שבחינת הבגרות באזרחות לא תכלול השנה – בפעם הראשונה – את הפרק על עקרונות הדמוקרטיה הליברלית והחוקה. ממשלת ישראל מאסה בעקרונות האלה, אז התלמידים לא ישמעו עליהם יותר. מורה שיעז להפר את ההוראות יעוף הביתה, יחטוף ברשתות ובסוף יישאר בלי שכר הרעב שהוא מקבל עכשיו.

מערכת החינוך הישראלית אפילו לא מנסה להסתיר את כוונתה המוצהרת: להוציא בסוף י"ב תלמידים בורים, שלא מסוגלים לנהל דיון ביקורתי על שום אספקט של חייהם. הם יהיו בשר התותחים המושלם למערכת פוליטית מושחתת, שחותרת למלחמת נצח, ושאינה נתונה יותר לא לביקורת שיפוטית ולא לביקורת תקשורתית.

בעתיד בוגרי מערכת חינוך כזו גם יתקשו לעזוב את הארץ, כי הם לא יהיו מצוידים בכלים שיאפשרו להם להשתלב בעולם, שממילא יטבע באנטישמיות.

ואותנו האשימו שאנחנו עובדי אלילים.