כדי לרדת לעומקו של השבר אותו אנו חווים בימים אלו, יש לבחון תהליכים הנמשכים עשרות שנים ואף לחזור להחלטות שנלקחו בשנים הראשונות להקמת המדינה. בשנים אלו, עמדו בפני דוד בן גוריון והנהגת המדינה אתגרים רבים, מלבד האתגר הקיומי ביטחוני של מלחמת העצמאות.

האתגר הפנימי הגדול היה איך להפוך את שלל הארגונים, הזרמים, העדות וכן הלאה, לגוף הפועל ביחד למימוש אינטרסים משותפים. אפשר לקרוא לאתגר זה – "אתגר הממלכתיות". היום זה אולי נראה לנו מובן מאליו, אך מספיק להסתכל אל שכנתנו מצפון, לבנון, כדי להבין איך נראית מדינה שלא השכילה להקים ולקיים את ה"ממלכתיות".

האתגר הפנימי הגדול היה "אתגר הממלכתיות" – הפיכת הארגונים, הזרמים והעדות לגוף הפועל יחד. די להביט בשכנתנו מצפון, לבנון, כדי להבין איך נראית מדינה שלא השכילה להקים ולקיים את ה"ממלכתיות"

אתגר כללי זה נחלק כמובן לשדות רבים. ראש וראשון הוא השדה הביטחוני שעליו בן גוריון התעקש וגם הצליח. מדובר כמובן באיחוד המחתרות והקמת צה"ל והמשטרה, שמהווים מונופול על נשיאת הנשק והפעלת הכוח. מובן שהצלחה זו לא הגיעה ללא מאבק וללא מחירים, ולעיתים כלל לא היה ברור אם אכן התהליך יצליח. לשמחתנו ולמזלנו בן גוריון ניצח במאבק זה, הצלחה בעלת השפעה מכרעת על קיומנו עד ימים אלו.

השדה השני שאליו פנתה הנהגת המדינה לאחר שוך הקרבות היה החינוך. החינוך עד קום המדינה ובשנים הראשונות שלאחריה היה מורכב מזרמים אידאולוגיים שונים. כל מפלגה, זרם התיישבות או קהילה, חינכה את ילדיה בנפרד. חוק החינוך הממלכתי אמור היה לאחד את כל הזרמים הללו תחת גג אחד, כדי להבטיח "סיפור משותף" לדורות הבאים.

אך המציאות הייתה שונה. חוק חינוך ממלכתי אכן חוקק (1953), אך בפועל, שני זרמים בלבד הוטמעו בחינוך הממלכתי שקם – זרם העובדים והזרם הכללי. רוב הזרמים נשארו על כנם, חלקם ללא שינוי וחלקם עם שינויים קוסמטיים.

המהות הבעייתית של שליטת מפלגות על מערכות חינוך הסרות למרותן – נשארה. החינוך העצמאי החרדי נשאר על כנו, החינוך הדתי הוטמע חלקית ושמר על ייחודו ושונותו במסגרת החינוך הממלכתי דתי (חמ"ד). בשנות השמונים, מפלגה נוספת ראתה כי טוב, הבינה היכן טמון העתיד הפוליטי והקימה מערכת חינוך עצמאית נוספת הממומנת על ידי המדינה ("אל המעיין" של ש"ס).

היו כמובן סיבות שונות לתהליך זה, אך העובדה החשובה היא, שלא כמו בתחום הביטחוני, בתחום החינוכי הנהגת המדינה כשלה בהשגת היעד של חינוך ממלכתי בלעדי המהווה את הבסיס לחיים משותפים לדורות הבאים.

המהות הבעייתית של שליטת מפלגות על מערכות חינוך הסרות למרותן – נשארה. החינוך העצמאי החרדי נשאר על כנו, החינוך הדתי הוטמע חלקית ושמר על ייחודו ושונותו במסגרת החינוך הממלכתי דתי

מי שהיו בזמנו זרמים קטנים ושוליים, הפכו לאחר שלושה דורות לזרמים המחנכים חלק גדול מתלמידי ישראל ומגדלים שבטים זרים זה לזה. החינוך המתבדל והלעומתי של זרמי החינוך השונים, הנשלטים על ידי מפלגות פוליטיות, הוא גורם העומק לשבר הפנימי שמדינת ישראל חווה בשנתיים האחרונות. שבר פנימי שהוא האיום הקיומי החמור ביותר על עתידה.

בעלות ושליטה של מפלגות על מערכות חינוך הן מצב לא רגיל במדינות דמוקרטיות, למרות שבמהלך השנים התרגלנו לכך. התפרצות המשבר הפנימי הבהירה, כי אם ברצוננו לחיות במדינה דמוקרטית בעתיד, זהו מצב שאסור שיימשך.

ביטול זרמי החינוך השונים הוא אתגר פוליטי עצום, ולכן רבים הרוצים לתקן את מערכת החינוך שמים יהבם על לימודי הליבה – "אם כל ילדי ישראל ילמדו כך וכך תוכן משותף, יהיה בסיס משותף לבנות עליו בעתיד". זהו אמנם תנאי הכרחי, אך הוא אינו מספיק. החלק העיקרי והחשוב במסרים ובערכים החינוכיים מועבר לא בתוכן השיעורים אלא בהתנהלותה של המערכת הארגונית – איזה תוכן לימודי אכן חשוב? מי מקבל את ההון החברתי הנחשב? וכן הלאה. הסאבטקסט החברתי והדי.אנ.איי הארגוני נשארים הרבה אחרי שהחומר הלימודי נשכח.

אם נבחר לנסות לתקן תוך השארת המבנה הקיים – מבנה מפוצל ניהולית, ארגונית וכלכלית (כלומר בעצם מדובר במספר מערכות חינוך ולא ב"מערכת החינוך"), סיכויי ההצלחה להקניית סיפור משותף קטנים באופן משמעותי. זאת מכיוון שהאינטרסים השונים של כל מערכת, השליטה המפלגתית והשונות העצומה בתרבות הניהולית ובהכשרת כוח האדם – יובילו כל רפורמה שתנסה ליצור "סיפור משותף" כלשהו, לפירושים שונים ולפיצול חוזר.

הניסיונות השונים לאורך השנים להכנסת לימודי ליבה למערכת החינוך החרדית והכישלונות שלהם, מצביעים על סיכויי ההצלחה הנמוכים במקרה של רפורמות ללא שינוי המבנה ואיחוד הזרמים. את הגמישות והשונות התרבותית הנדרשת ניתן לקיים ולאפשר בתוך מערכת אחת שיוויונית.

זרמים שוליים הפכו לאחר דורות לזרמים המחנכים רבים מתלמידי ישראל כשבטים זרים זה לזה. החינוך המתבדל והלעומתי של זרמי החינוך, הנשלטים על ידי מפלגות פוליטיות, הוא גורם העומק לשבר הפנימי

אם אנו מסכימים כי השבר הפנימי הוא האיום הקיומי החמור ביותר על עתיד ישראל, עלינו לחתור לתיקון יסודי של המצב ולא להסתפק בתיקונים קוסמטיים. אם נסתפק בהם, יגיע היום בו תיקון אמיתי יהיה בלתי אפשרי. עלינו לחזור ולתקן את הטעות של בן גוריון כדי לאפשר לדורות הבאים סיכוי לסיפור משותף. יש לחזור ולתקן את חוק החינוך הממלכתי כך שיקום חינוך ציבורי אחד, שרק הוא ימומן על ידי המדינה, ובו יתחנכו מירב תלמידי ישראל. זהו אכן אתגר פוליטי הנראה כיום רחוק מיכולת מימוש, אך הצבתו כ"כוכב הצפון" לתיקון החברתי הנדרש, תאפשר לפתרון ולדעת הקהל להבשיל עד שתגיע הקונסטלציה הפוליטית המתאימה.

אמיר פורת הוא אזרח מודאג. למד פילוסופיה, פסיכולוגיה וחינוך וניהל במגזר הפרטי והציבורי. מתגורר ביפו. בוחן את בעיות העומק בנושא חינוך וחברה.