החברה הישראלית, מאז אירועי ה-7 באוקטובר, חיה במציאות של מסך מפוצל. בעוד האזרחים מנסים לשמור על שגרת חיים תקינה, מתחת ומעל לפני השטח רוחשת מציאות של מלחמה, חוסר ודאות וטראומה.

הדבר ניכר במיוחד בקרב אנשי כוחות הביטחון ומשרתי המילואים, שזהותם החלה להתפצל באופן דרמטי. אלו, שרק לפני רגע נלחמו על קיומה של המדינה, נדרשים כעת לחזור במהירות למסגרות חייהם האזרחיות – למשפחה, ללימודים ולמקום העבודה – ולנהל חיים בשני עולמות מקבילים.

אנשי כוחות הביטחון ומשרתי המילואים, שרק לפני רגע נלחמו על קיום המדינה, נדרשים כעת לחזור במהירות למסגרות חייהם האזרחיות – למשפחה, ללימודים ולמקום העבודה – ולנהל חיים בשני עולמות מקבילים

המעבר משדה הקרב חזרה לשגרה הוא אתגר פסיכולוגי עצום. לוחמים שחוו חוויות חיים ומוות, פחד וטראומה, נדרשים להתיישב ליד שולחן העבודה (או בכל עבודה אחרת), להתעסק במיילים ובשיחות טלפון, ולנהל את הנורמליות היומיומית של חיי המשפחה.

עבור רבים, מדובר במעבר חד וטראומטי. היכולת לעבור ממצב של דריכות שיא ואינסטינקט הישרדותי למצב של שלווה לכאורה ויציבות – אינה מובנת מאליה. הם מבינים שהם חיים בתוך "מסך מפוצל", שבו מצד אחד נותרו עם הזיכרון החי של הקרב, ומצד שני חייבים להשתלב מחדש במערכת אזרחית שאינה יכולה להכיל את מלוא כובד החוויה.

הלומי הקרב החדשים שחיים בצללים ובקריסת מערכות שקופה

המסע הלא-פורמלי של הלוחמים חזרה לחיים האזרחיים מייצר זן חדש של פוסט-טראומה, שלא תמיד מקבל הכרה רשמית. בניגוד ללוחמים בעבר, שאופסנו בבתי חולים או במסגרות שיקומיות, רבים מהלומי הקרב של המלחמה הנוכחית חיים ב"צללים".

הם אינם נראים ככאלה באופן רשמי, שכן הם לא פנו לקבלת טיפול, לעיתים מחוסר מודעות ולעיתים מחשש לסטיגמה. הם מנסים להסתיר את הקשיים שהם חווים, את התפרצויות הזעם, את ההימנעות ממצבים חברתיים ואת הניסיון לשלוט בחרדה. הם ממשיכים לתפקד חיצונית, אך עולמם הפנימי מוכה ופגוע.

המעבר משדה הקרב, מחוויות חיים ומוות, פחד וטראומה, חזרה לשגרה – הוא אתגר פסיכולוגי עצום. זהו מעבר חד וטראומטי מדריכות שיא ואינסטינקט הישרדותי למצב של שלווה לכאורה ויציבות

חלקם מוצאים את עצמם מנותקים ממשפחתם, שמתקשה להבין את המורכבות הפנימית שנוצרה בהם. השיח על החוויות שעברו נותר לעיתים קרובות מוגבל, כיוון שאין להן שפה או מרחב מתאים להתבטא. הם בדרך כלל מרגישים הכי נוח לדבר ולשתף את מי שחווה איתם את האירועים – החברים משדה הקרב. התוצאה היא שאלפים מתוכם מנהלים מלחמה פנימית אישית, שנשארת חבויה מעיני החברה, ולעיתים, ללא מענה רגשי הולם מצד המדינה.

כך המלחמה הזאת מובילה למעשים קיצוניים ואף להתאבדויות. מדובר במציאות נסתרת וכואבת, שבה מערכות התמיכה הרשמיות אינן עוטפות באופן מספק את האתגרים הייחודיים של הלוחמים ובני משפחותיהם. הניתוק מחוויית הקרב, המראות והצורך לחזור לשגרה במהירות יוצרים ואקום ללא טיפול מותאם, המוביל לפגיעה אנושה בנפשם של לוחמים ובני משפחותיהם.

מה ניתן לעשות?

כחברה, אנו נדרשים לפתח מודעות חדשה למציאות המורכבת הזו. זה מתחיל בהבנה שלא כל פוסט-טראומה נראית אותו הדבר, ולא כל מי שזקוק לעזרה יבקש אותה באופן מפורש – עלינו לפקוח עיניים לחפש ולמצוא אותם.

על מנת לתת מענה הולם לאתגרים המורכבים של הלוחמים שחוו טראומה, המדינה נדרשת לפעול בשלושה רבדים עיקריים: הקהילתי, המערכתי והלאומי. להלן מספר פעולות שמבוססות על מודלים של הצלחה שנלמדו ממדינות שונות לאחר סכסוכים צבאיים.

מלחמה זו מובילה למעשים קיצוניים ואף להתאבדויות. הניתוק מחוויית הקרב, המראות והצורך לחזור לשגרה במהירות – יוצרים ואקום ללא טיפול מותאם, המוביל לפגיעה אנושה בנפשם של לוחמים ובני משפחותיהם

בניית חוסן בקהילה ובמקום העבודה

מודעות ושינוי חייבים להתחיל מהשטח, מתוך הקהילות הקרובות ללוחמים. מקומות עבודה, משפחות וחוגי חברים יכולים להיות עוגן משמעותי במניעת התדרדרות.

• מודל "השגרה התומכת" (בריטניה): לאחר המלחמות בעיראק ואפגניסטן, הצבא הבריטי עבד בשיתוף פעולה עם חברות גדולות כדי להכשיר מנהלים ועובדים לזהות סימני מצוקה בקרב לוחמים חוזרים. הדגש הוא על יצירת "סביבה בטוחה" שבה יוכלו הלוחמים לשתף ללא חשש משיפוטיות, גם אם אינם פונים באופן יזום. במסגרת זו, ניתן לקיים שיחות אישיות ודיסקרטיות, ולהציע גמישות בשעות העבודה ובאחריות המקצועית בתקופה הראשונה.
• מודל "חבר מפקד" (קנדה): בצבא הקנדי, יחידות צבאיות מקבלות הדרכה ייעודית כיצד ליצור "קבוצות תמיכה עמיתים" (Peer Support Groups) שבהן לוחמים יכולים לדבר זה עם זה על חוויותיהם. גישה זו, שמתבססת על תחושת הגיבוש והאמון ההדדי שנוצרה במהלך השירות, מוכיחה את עצמה כיעילה במיוחד, שכן לוחמים רבים מרגישים בנוח יותר להיפתח בפני חבריהם שמבינים את חווייתם.

מענים רשמיים ומערכתיים

על המדינה לספק מענה מקיף, זמין ונגיש לצרכים הייחודיים של הלוחמים ומשפחותיהם.

• מודל "טיפול מניעתי" (ארה"ב): מחקרים של צבא ארה"ב הראו כי טיפול מוקדם מיד לאחר החזרה מהלחימה יכול למנוע התפתחות של פוסט-טראומה. לפי מודל זה, יש ליצור "מרכזי קליטה" זמניים שאליהם הלוחמים חוזרים לפני השחרור הסופי, מדובר בתהליך בין מספר שבועות. במרכזים אלה הם מקבלים הערכה פסיכולוגית ראשונית וכלים להתמודדות עם מצבי לחץ, עוד בטרם יתחילו להתמודד עם אתגרי השגרה. מודל זה מכיר בכך שחלק מהלוחמים יתקשו לבקש עזרה באופן יזום, ולכן הטיפול מוטמע כחלק אינטגרלי מתהליך השחרור.
• הנגשת שירותים רגשיים וטיפוליים (נורווגיה): לאחר אסון ה-22 ביולי 2011, נורווגיה הקימה מערך טיפול פסיכולוגי מהיר ונגיש לכל מי שנפגע. המערך כלל קווי חירום, קליניקות ניידות וצוותים רב-מקצועיים שהגיעו ישירות לקהילות הנפגעות. בדומה, ישראל יכולה להקים קווי סיוע ייעודיים ללוחמים ובני משפחותיהם, ולהפעיל מרפאות ניידות שפועלות בסמיכות לרשויות המקומיות, מרכזי ההייטק, אוניברסיטאות ומכללות.

שינוי תרבותי-לאומי

לבסוף, על המדינה ליצור שינוי תודעתי שיכיר במציאות המורכבת.

• הכרה רשמית וחקיקה (אוסטרליה): אוסטרליה, שהתמודדה עם מספר רב של לוחמים חוזרים, קידמה חקיקה שמקלה על לוחמים שאובחנו כסובלים מפוסט-טראומה או הפרעות נפשיות לקבל הכרה כנפגעי מלחמה, תוך הקלה ביורוקרטית. גם במדינת ישראל ניתן ליצור מסלול מהיר ודיסקרטי, המותאם למשרתי מילואים. מסלול שיאפשר להם לקבל הכרה וטיפול ללא המתנה ממושכת ופגיעה נפשית נוספת על ידי הבירוקרטיה המורכבת והניסיון "להקטין" את הנזק שנגרם למי שזקוק לטיפול על ידי הוועדות השונות של ביטוח לאומי וצה"ל. הדבר יכול לכלול הקמת מוסד לאומי לטיפול בטראומה שירכז את כל המאמצים ויעמוד בקשר ישיר עם משרד הביטחון.

רק באמצעות שילוב של כלל הגישות הללו – החל מהמעגלים הקרובים ביותר וכלה במדיניות לאומית, נוכל לבנות חברה שבאמת עוטפת את גיבוריה ומאחה את המסך המפוצל, כך שיוכלו לבנות מחדש את חייהם – את החיים של כולנו.

רק באמצעות שילוב גישות – החל מהמעגלים הקרובים ביותר וכלה במדיניות לאומית, נוכל לבנות חברה שבאמת עוטפת את גיבוריה ומאחה את המסך המפוצל, כך שיוכלו לבנות מחדש את חייהם ואת חיי כולנו

*  *  *

פוסט זה מוקדש לאנשי כוחות הביטחון, ללוחמים ולנפגעי ה-7 באוקטובר שלא יכלו לשאת עוד את הכאב, הריחות, המראות, הקולות ושמו קץ לחייהם – נשים וגברים.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.