ההכרזה של בנימין נתניהו כי ישראל תהיה סופר ספרטה לא הייתה פליטת פה, וכמו כל הכרזה של נתניהו, צריך לבדוק איפה הספין, מדוע הוא היה צריך לשלוף אותו – ומדוע עכשיו. לא צריך להתרשם מן "התיקון", כי זאת השיטה – מפיצים ספין שמעורר הדים, כובשים כותרות ואחר כך "מתקנים".

נתניהו דיבר בעיקר על ספרטה צבאית, אבל ישראל כבר התחילה במסע לקראת ספרטה תרבותית, בהחלטה שלא לממן אירועי תרבות בישראל בגלל השתתפות אירופית. ייפגעו בין היתר פסטיבלי קולנוע ומחול, אם תרצו, הספרטה התרבותית מסמלת את הצטרפות ישראל ל-BDS נגד עצמה.

נתניהו דיבר בעיקר על ספרטה צבאית, אבל ישראל כבר החלה מסע לקראת ספרטה תרבותית, בהחלטה שלא לממן אירועי תרבות בישראל בשל השתתפות אירופית. בין היתר, ייפגעו פסטיבלי קולנוע ומחול

אז איפה הספין, ומדוע עכשיו? כדי להבין את נתניהו צריך להבין מה באמת מעניין אותו. ראשית כל, בסדר העדיפויות שלו – ה"בייס" קודם למדינה. מה שמעניין אותו זה מה שקורה בבייס, לפני מה שקורה במדינה. 

זו הסיבה שהוא אדיש לכל המחאות. מה אכפת לו, זה לא הבייס שלו שיוצא לרחובות. אבל הטרוניות של החרדים על הקשיים להגיע לאומן כן מטרידות אותו באמת, והאיומים של משה גפני לפיהם הממשלה הזאת לא תמלא עד ימיה עד דצמבר – זה מה שעומד בראש דאגותיו.  

לפיכך, נתניהו דיבר על ספרטה בנאום לחילונים, אבל בקריצה לאוזן החרדית הוא התכוון לגטו. גם ה-BDS העצמי נגד התרבות נעים לאוזנה של העסקונה החרדית. מי שעוקב אחרי השיח החרדי יודע כי יש שם טרוניות על המימון הממשלתי לתיאטרון החילוני, וכולנו מכירים את מלחמתו של השר שלמה קרעי בתקשורת החופשית.

נתניהו מכיר טוב מאחרים את הסביבה התרבותית של החרדים. הם חיים בתרבות של גטו. נתניהו  אמר להם: תישארו איתי ואני אעשה לכם לא סתם גטו, אלא סופר גטו – גטו חמוש מכף רגל ועד ראש. בעוד שהגטו באירופה לא הצליח להגן על יהודים מסכנים מנחת זרועם של הגויים, הרי שהסופר גטו הוא גטו ספרטני חמוש, שיכה את האנטישמים מכה ניצחת.

השגיאה הגדולה של המחאה, ובהמשך של האופוזיציה, נעוצה בכך שהמחאה לא  זיהתה בפוליטיקה החרדית את נקודת התורפה של נתניהו. הלחץ היה חייב להיות בבני ברק, ולא רק בקפלן. המחאה הייתה חייבת להניח על שולחן העסקנות החרדית את תשלום החשבון של הברית שלהם עם נתניהו. זעזועים במסדרונות החרדיים היו מזעזעים גם את לשכת ראש הממשלה, ומה שנתניהו מבין, המחאה לא השכילה להבין.

בדיבור על ספרטה, נתניהו התכוון לגטו ובכך קרץ לאוזן החרדית. גם ה-BDS העצמי נגד התרבות נעם לאוזני העסקונה החרדית. מי שעוקב אחר השיח החרדי מכיר את הטרוניות על המימון הממשלתי לתיאטרון החילוני

נתניהו הוא קודם כל "קמפיינר". הוא כל הזמן חושב על מערכת בחירות, ממשית או פוטנציאלית, ובחירות זה ספירת הקולות בקלפי. מכיוון ש"תל אביב" נגדו, הוא רוצה עד כמה שפחות קולות "תל אביביים" ביום הבוחר. והכוונה היא לתל אביב כמטאפורה – כל מעמד הביניים המשכיל של ישראל, המחזיק על כתפיו את הכלכלה של מדינה ליברלית פתוחה.

מבחינתו, אם מעמד הביניים הזה – התל אביב הקפלניסטי – יסתלק מפה, אז יש לו יותר קולות של הבייס. הדיבור על הסופר גטו חושף את מה שהוא רוצה במעמקי ראשו. הוא רוצה שהאליטה תסתלק מכאן, כדי שהמספרים בקלפי יהיו לטובתו.

במדינת ספרטה אין "תל אביב" אבל יש שלטון. זה גם החזון של העסקונה החרדית. זה לא בהכרח החזון של "העַמְּךָ" החרדי – אבל התרבות החרדית מקדשת את הציות לרבי, והרבי החרדי בדור הזה – בלי הכללות – הוא סופר-פוליטי.

אבל לצד הספין, יש גם מסר פוליטי – ישראל ספרטה פירושה שהמלחמה לא תסתיים לעולם, לפחות כל עוד המשפט נמשך. איך ראינו זאת? כאשר נתניהו נכנס השבוע לאולם המשפט, מה שהיה לו לומר הוא כי אין זה ראוי שביום שיש מלחמה עצימה בעזה מתנהל משפטו, וכמובן שלנוכח זאת יש לדחות מבחינתו גם את הדיון הזה.

האם העולם הערבי ישתף פעולה, ובעקבות ניסיון החיסול הכושל בדוחה יתחיל להתארגן נגד ישראל "ספרטה"? ועידת דוחה, לשמחתנו, לא הלכה בנתיב הזה. לא התקבלה שום החלטה אופרטיבית, ונשיא מצרים שנשא את הנאום המשמעותי ביותר, כיוון לדעת רוב המשתתפים – שהבעיה בישראל היא לא בעם ישראל, אלא "באחראים". העולם הערבי לא מתארגן נגד ישראל המדינה – כלומר: מלחמה, אלא נגד ישראל הממשלה – כלומר: מאבק מדיני.

נשיא מצרים, בנאום המשמעותי בדוחה, כיוון לדעת רוב המשתתפים – הבעיה בישראל היא לא בעם ישראל אלא "באחראים". העולם הערבי לא מתארגן נגד ישראל המדינה – במלחמה, אלא נגד הממשלה – במאבק מדיני

גם מאבק ערבי מדיני, שפירושו חרם וסנקציות, ישרת את חזון הסופר גטו, סופר ספרטה של נתניהו, הסופר קמפיינר – ועד שלא תקום סופר אופוזיציה, ספק אם ישראל תהיה סופר מדינה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.