השיר "בואי אמא" הפך לאחד מסמלי המאבק להחזרת החטופים, גם ההפגנות להפסקת המלחמה מלווה בקול האימהות לחיילים בהובלת התנועה המפעימה "אמא ערה", ואני רוצה לשאול, איפה אבא, הוא ער או ישן?

בישראל של המלחמה המתמשכת, האימהות הן אלו ששוב ושוב נדרשות לשאת את קול המצפון ולכוון את המצפן. בכל עצרת להחזרת החטופים נשמע את זעקת האימהות. אך קשה להתעלם מהשאלה היכן האבות.

בישראל של המלחמה המתמשכת, האימהות הן אלו ששוב ושוב נדרשות לשאת את קול המצפון ולכוון את המצפן. בכל עצרת להחזרת החטופים נשמע את זעקת האימהות. אך קשה להתעלם מהשאלה היכן האבות

גם במאבק להפסקת המלחמה, אימהות החיילים מתראיינות לתקשורת ודורשות את הפסקת המלחמה, אימהות מובילות מחאות ודורשות שינוי. האם זה לא מוזר שהאבות נעדרים כמעט לחלוטין מזירת המאבק הציבורי, בזמן שסביב שולחנות קבלת ההחלטות בישראל אין כמעט אימהות? בזמן שבמאבק על הצלת המדינה האצבע הדורשת ולעתים אף המאשימה מופנית כלפי נשים?

המנגנון התרבותי עובד – החברה מעניקה לאבות פטור. על שום מה?

הפטור הזה הוא לא מקרי, הוא טבוע עמוק בתרבות הישראלית, זה מתחיל ביומיום וממשיך לרמה הלאומית. בבית הספר לא יתקשרו לאב כשילד חולה, בקבוצת הוואטסאפ של ההורים לרוב יוסיפו רק את האימהות, וגם את הלינק להרשמה לטיול הקרוב בתנועת הנוער תקבל כנראה האמא. כך מתרקם "פטור שקט", שלא נכתב בשום מקום אבל מוכר לכולם. וכשפורץ משבר לאומי – הפטור הזה מתורגם גם לזירה הציבורית.

בימים האחרונים, בגיליונות ראש השנה, פורסמו רשימות האנשים "המשפיעים ביותר על חיינו". כמה אימהות הופיעו בגיליונות אלו? מעט מאוד. הרשימות מלאות בגברים בעמדות מפתח – בפוליטיקה, בביטחון, בכלכלה ובתקשורת. אלה שמחליטים בפועל על חיינו. האימהות נעדרות, הן לא מחליטות, הן לא מעצבות מדיניות, את דעותיהן על מצב המלחמה לא נמצא בפאנלים בחדשות, הן נמצאות ברחובות, נאבקות.

השיר "בואי אמא", שהפך להמנון המאבק להחזרת החטופים, ממחיש היטב את ההיגיון התרבותי הזה: הפנייה היא לאם, הדמות הנתפסת כמי שמחזיקה בחיים עצמם, בכאב ובתקווה. אבל בשולחן המשא ומתן אין אמהות.

השיר "בואי אמא", שהפך להמנון המאבק להחזרת החטופים, ממחיש היטב את ההיגיון התרבותי הזה: הפנייה היא לאם, הדמות הנתפסת כמי שמחזיקה בחיים עצמם, בכאב ובתקווה. אבל בשולחן המשא ומתן אין אמהות

ההחלטות מתקבלות בידי גברים, בין גברים, בעוד שנשים נדרשות לתת תשובות על שאלות כמו: איך הילדים שלכן מתגייסים לצבא, כאילו שהילדים שואלים אותנו, אבל האבות פטורים מהשאלה הזו. הפער הזה אינו מקרי אלא חלק ממבנה הכוח: נשים נדרשות לשאת באחריות הציבורית והמוסרית, אך מודרות ממוקדי קבלת ההחלטות.

יכול להיות שחלק מהדרישה קשור להצלחה החד פעמית של ארגון "ארבע אמהות" שהוציאו את צה"ל מלבנון. זו באמת הייתה תנועת מחאה מפעימה עם תוצאה היסטורית, אבל זה לא מתכון להצלחה.

וגם אחרי ההצלחה של האמהות שהוציאו את צה"ל מלבנון, הן עדיין הודרו מעמדות קבלת ההחלטות. הפטור לאבות והעומס על אימהות אינם טעות, אלא מנגנון שממחזר שוב ושוב את חלוקת התפקידים המגדרית.

בפרוס השנה החדשה, בתקווה שתהיה שנת בחירות, זה הזמן לקבל החלטות. לעשות שינוי בסדרי העדיפויות. לאבות ואימהות יש אחריות משותפת על ההווה והעתיד של כולנו.

חברה שלא מחייבת את הגברים לקחת אחריות על חיי הילדים ועל עתידם, חברה שלא דורשת שנשים תהיינה חלק משולחן קבלת ההחלטות, מוותרת על חצי מהכוח שלה. אי אפשר להחזיר חטופים בלי אחריות משותפת. אי אפשר לסיים מלחמה כשהמאבק הציבורי הוא לא בשותפות של גברים ונשים. אי אפשר לבנות דמוקרטיה בריאה כשאנחנו ממשיכים לתת פטור לאבות ולשחזר חלוקת אחריות שכשלה.

בוא אבא, בואי אמא, בואו ביחד, בשותפות, בלי פטורים.

אנחנו לקראת שנת בחירות, בכל הסקרים אין אימהות. רק גברים – אבות, סבים, רמטכ"לים לשעבר. הגיע הזמן לחזון חדש של שותפות. אבות ואימהות יחד במאבק על החזרת החטופים, יחד במאבק על הפסקת המלחמה.

ההחלטות מתקבלות בידי גברים, בין גברים, בעוד שנשים נדרשות לתשובות. הפער הזה אינו מקרי אלא חלק ממבנה הכוח: נשים נדרשות לשאת באחריות הציבורית והמוסרית, אך מודרות ממוקדי קבלת ההחלטות

ובמקביל, למען יציאה מהמשבר הגדול שאנחנו בתוכו – דרישה בלתי מתפשרת לשותפות של גברים ונשים בכל המפלגות, בכל מוקדי קבלת ההחלטות. זאת המשמרת שלנו. 

@bringthemhome23

אמהות חטופים וחטופות שרות "בואי אמא" מחוץ לכנסת ולא מצליחות לעצור את הדמעות. וגם אנחנו???? #מהעםהחטופים #סוףלהפקרה #חטופים

♬ original sound – מטה משפחות החטופים ????️

יעל יחיאלי, מייסדת מיזם 5050 מבית מרכזים לצדק חברתי, המקדם שותפות ושוויון מגדרי. אקטיביסטית ירושלמית. מרצה ומנחה לקידום שוויון מגדרי בחברות וארגונים.