בזמן הזה, כשהשחר עולה בעזה על מצע רקטות והפצצות אינספור, אני רוצה לכתוב על המחיר שמשלמת ישראל ושאינו קשור ישירות לסבלם של תושבי העוטף ושל הערים הנמצאות באזורי הפגיעה הפוטנציאליים.

כשהשחר עולה בעזה על מצע רקטות והפצצות אינספור, אני רוצה לכתוב על המחיר שמשלמת ישראל ושאינו קשור ישירות לסבלם של תושבי העוטף ושל הערים הנמצאות באזורי הפגיעה הפוטנציאליים

אני מתאפק לא לכתוב ישירות על עזה, הכלא הגדול בעולם, שנמקה תחת אגרוף הפלדה של ישראל. נדמה לי שיש ישראלים רבים שפשוט אינם רואים את סבלם של העזתים. אם הם רואים, הם אומרים לעצמם "אז שייפטרו מהטרוריסטים האלה ויעזרו לעצמם!". יש גם כאלו שיגידו בשקט, "עדיף הילדים שלהם מהילדים שלי". אלה כאלה עיוורים למציאות האיומה בה חיים העזתים ולהשפעתה הישירה של ישראל על המציאות הזו. אני רוצה לכתוב על העיוורון הזה ועל השלכותיו הקשות על ישראל עצמה.

הוא בולט במיוחד במבצע הנוכחי, "עלות השחר". יחודו של המבצע הזה טמון בינתיים בהתהוותו. באופן שבו התגלגל לכדי "מבצע" של ממש. הזיכרון שלנו קצר כאן, ובכל זאת נדמה שמבצע כזה עוד לא ממש היה. בדרך כלל מתעוררת ישראל למבצע חדש אחרי תקופה של מתיחות מורגשת בינה ובין חמאס. המתיחות הזו מלווה במסרים גלויים, בפעולות עוינות משני הצדדים, בנאומים ובפרשנויות המעידים של הגעת "הזמן הזה בשנה". התרגלנו כאן לנצחיות הסבבים אבל נעים לנו לחשוב שלכל "סבב" כזה יש סיבה חשובה ודחופה.

מה הסיבה הזו? היא מוצגת לעתים קרובות כ"הקצנה" מהצד הפלסטיני. ההקצנה הזו באה, באופן טבעי, בניגוד לרצונה של ישראל במה שאנחנו מגדירים "שלום". אפילו בעיניהם של אלו שלא רוצים שלום או עצמאות פלסטינית, ישראל נתפסת כמי שמבקשת לטפח יציבות.

מולה עומד "הטרור". לפעמים הוא פלסטיני-לאומי, כזה שנאבק על הקמת מדינה פלסטינית. לפעמים הטרור הוא אסלאמי או אנטישמי (או גם וגם) וכל מטרתו היא הרג יהודים. איך שלא יהיה, הטרור לא הגיוני כי הוא דוחה את קיומה של ישראל. מדינה פלסטינית תילחם בנו עד חורמה; משמידי היהודים לא ינוחו עד שיזרקו את כולנו לים.

התרגלנו כאן לנצחיות הסבבים אבל נעים לנו לחשוב שלכל "סבב" כזה יש סיבה חשובה ודחופה. היא מוצגת לרוב כ"הקצנה" מהצד הפלסטיני, שבאה, באופן טבעי, בניגוד לרצונה של ישראל ב"שלום"

אם הייתה סיבה כזו הפעם, היא הייתה מעורפלת מאד. ישראל עצרה במחנה הפליטים ג'נין את באסם סעדי, איש הזרוע המדינית של הג'יהאד האסלאמי. הוא הוצג בתקשורת כ"מוח" מאחורי הפיגועים וניסיונות הפיגוע שיוצאים לאחרונה מן המחנה. יכול להיות. בדיקות שערכתי לא מראות סיבה מבצעית למעצר שלו, שלווה גם בהשפלה פומבית.

נגרר על הרצפה בין הברזלים: כך נעצר בכיר הג'יהאד האסלאמי בג'נין: בתיעוד פלסטיני שפורסם ברשתות החברתיות נראה שייח באסם א-סעדי נופל על הברזלים, קם בהוראת לוחם ובהמשך נגרר על ידו. פלסטינים רבים רואים במעצר השפלה ובמערכת הביטחון חוששים מהסלמה… https://t.co/7seLPOPBFH #חדשות #חדשות24

— חדשות 24 (@israelnews_247) August 2, 2022

בעקבות המעצר של סעדי החליטה ישראל שהג'יהאד האסלאמי צפוי להגיב. ממידע ששוחרר לתקשורת, המעריכים בישראל חשבו שמדובר בירי טיל נ"ט לתוך ישראל. עשרות כטב"מים הועלו לשמי עזה כדי "לצוד" את חוליית הנ"ט לפני שתירה. החוליה לא נמצאה.

כאן מגיע חלק עוד יותר מעורפל. אחרי יממה של ניסיונות כושלים למצוא את החולייה, ישראל חיסלה את תייסיר אלג'עברי. אלג'עברי היה איש הג'יהאד הבכיר ברצועה (מנהיג הארגון והאחראי על הביטחון בו נמצאים באיראן). גם הוא היה איש פוליטי ולא מבצעי. חיסולו לא מנע שום פיגוע. אם כבר, חיסולו חיזק את אנשי הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי, אלה שדוחים את הרעיון של הקלות ברצועה תמורת שקט.

גם אלג'עברי היה איש פוליטי ולא מבצעי. חיסולו לא מנע שום פיגוע. אם כבר, חיסולו חיזק את אנשי הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי, אלה שדוחים את הרעיון של הקלות ברצועה תמורת שקט

מדוע חוסל אלג'עברי? אני אהמר בזהירות על אחת משתי סיבות (ואולי על שתיהן גם יחד):

1. הראשונה היא שהוא צץ בין הכוונות הצה"ליות בעקבות הדי מתקפת הכטב"מים של צה"ל. כאשר בכיר כזה נראה פתאום יש פרוטוקולים מבצעיים שמורים על חיסולו. כך חוסל אחמד ג'עברי, "רמטכ"ל חמאס", בפעולה שהובילה למבצע עמוד ענן.
2. הסיבה השנייה לחיסולו היא שצה"ל היה זקוק ל"הישג" בעקבות כישלון ציד חוליית הנ"ט ובכלל. המצב בגדה ובג'נין מתדרדר מדי יום. יכול להיות שבצה"ל חשבו שמכה לג'יהאד האסלאמי תחזק גם את מגמות ההתייצבות בחמאס. זה לא כל כך משנה. צה"ל רצה לשים נקודה בסוף משפט. בעיניים צה"ליות, חיסול הוא נקודה מצוינת.

מה אין כאן? שני רכיבים בולטים של המציאות. ראשית, אין כאן כל כך פלסטינים. את כל המבצע הזה ישראל מנהלת עם עצמה. ישראל עצרה, ישראל נערכה, ישראל חיסלה, ישראל מפציצה. הפלסטינים הם ניצבים בהפקה שלנו. כמובן שהג'יהאד האסלאמי עוסק בטרור ובמאבק אלים נגד ישראל. אבל זה המצב מאז ומעולם. דבר לא השתנה באופן מהותי שמניח בסיס למתקפה ישראלית גורפת כל כך, על שלל השלכותיה.

שנית, אין כאן שום עתיד או אפשרות להתפתחות. יש כאן מערכת בטחון שהצלחה בעיניה היא סימון "וי" על עוד שם שנעצר או חוסל, על עוד בית שנהרס, על עוד עמדה שהותקפה.

מה אין כאן? שני רכיבים בולטים של המציאות. ראשית, אין כאן כל כך פלסטינים. את כל המבצע הזה ישראל מנהלת עם עצמה. ישראל עצרה, ישראל נערכה, ישראל חיסלה, ישראל מפציצה. הפלסטינים הם ניצבים בהפקה שלנו

כל הפעולות הללו אינן מובילות לדבר פרט לפעולה הבאה. המערכת לא מחויבת לניצחון או להכרעה וגם לא להגנה או בלימה. המערכת מחויבת לפיצוצים. המשמעות היא שלמערכת יש מעט מאד מושג, אם בכלל, איך המלחמה שנגזרת מפיצוץ כזה מסתיימת, או אפילו מה קורה אחרי הפיצוץ עצמו.

שוב, המבצע הנוכחי הוא דוגמה מצוינת. היה ברור למערכת שבעקבות המעצר תגיע תגובה. התגובה לא התממשה. מה עשתה המערכת? חיסלה את תייסיר אלג'עברי. פתאום, הכנה מתועדת לפעולת תגמול נקודתית הפכה למתקפה רבתי בכל עזה. מדוע כל זה קורה? כי עד שאין פיצוץ/חיסול/מעצר אי אפשר להפסיק.

הבעיה היא שבמצב עניינים כזה אין פרופורציות ואין השלכות. האזרחים יושבים ימים ארוכים בסגר? זה בסדר, כי המערכת צריכה לחסל את ___ (השלימו את החסר). בעקבות החיסול שבא בעקבות המעצר נורות רקטות? זה נזק שאפשר לעמוד בו כדי להשיג את היעד שהוא חיסול עוד n+1 "בכירים". נדמה שאין שום בעיה לזמן עשרות אלפים למילואים, לסגור כבישים, לשלם פיצויים ולשבש חיים של מדינה שלמה ולהסביר את כל הענין ב"עצרנו את X וחיסלנו את Y והנחתנו מכה ניצחת על ארגון Z".

אבל כשלשנייה נחלצים ממחול השדים של הדוברים והפרשנים הצבאיים, משהו טוב קרה בעקבות כל החיסולים הללו? הם משפיעים לחיוב על חייו של מישהו? לא רק שהתשובה לשאלות הללו שלילית, אלא את ההשפעה ההפוכה אפשר לראות גם בעין בלתי מפורשנת.

משהו טוב קרה בעקבות כל החיסולים הללו? הם משפיעים לחיוב על חייו של מישהו? לא רק שהתשובה לשאלות הללו שלילית, אלא את ההשפעה ההפוכה אפשר לראות גם בעין בלתי מפורשנת

כל "סבב" כזה הופך את המצב לחמור וחסר תקווה יותר. כל "סבב" מעמיק את ההבנה שישראל (כרגע לא אכפת לי מהפלסטינים) לא מעוניינת בפתרון אלא בהמשך מחיקת שמות מן הרשימה שיושבת באגף המודיעין של צה"ל ועוברת באופן שוטף לשטח. אין הצלחה וכישלון פרט לרשימה הזו. אין התקדמות ונסיגה פרט לרשימה הזו. לכן גם לא יכולה להיות הכרעה וודאי שאף דעה לא יכולה להשתנות. מה שהיה (הרשימה) הוא שיהיה (הרשימה).

זה מקור העיוורון בו פתחתי את הדיון. זה לא מפתיע שאנחנו לא רואים את הפלסטינים. העיניים שלנו הן עיניו של ה-terminator, מחשבות חישובים ומודדות מרחקים ומשלימות משימות. העיניים שלנו לא רואות עתיד עבורנו, לא רואות הקשר, לא רואות אפשרויות. העיניים שלנו לא רואות יותר מה"סבב" הבא וגם לא יותר מהאיום הנצחי. העיניים שלנו לא מסוגלות לקלוט התפתחות או שינוי. רק המוכר והידוע נקלט ברשתיות שלנו וכל מה שאיננו כזה הוא מטרד שצריך לסלק. ובעצם, גם את המוכר והידוע אנחנו כבר מתקשים לראות.

חזרנו על המנטרות שלנו – "אין ברירה"; "ישראל רוצה שלום"; "אנחנו מסלימים כדי להילחם בהסלמה" – כל כך הרבה פעמים עד שרק הן נראות בבירור. כל מה שחורג מן הקלישאות החבוטות שאנחנו יורים על אוטומט כבר שקוף עבורנו. רק את עצמנו אנחנו רואים, אבל את עצמנו כקלישאה. המבצע הנוכחי הוא, כאמור, דוגמה מובהקת. ישראל עצרה ובתגובה ישראל תקפה ובתגובה ישראל חיסלה. רק אז הפלסטינים נכנסו למשחק.

אם זה המצב, איך נראה את הפלסטינים? המוות וההרס שישראל זורעת בקרב אזרחים, המצור שלא נפסק מעולם על עזה, הכיבוש ועוולותיו, כל אלו שקופים. כל תמונה של אזרחים פלסטיניים הרוגים או בניינים פלסטיניים הרוסים מראה לנו את האזרחים והבניינים שייהרסו בצד שלנו אם לא "נמנע" את זה מראש.

זה לא מפתיע שאנחנו לא רואים את הפלסטינים. העיניים שלנו הן עיני ה-terminator, מחשבות חישובים ומשלימות משימות. העיניים שלנו לא רואות עתיד עבורנו, לא רואות הקשר, לא רואות אפשרויות

גם כשאנחנו רואים את הפלסטינים, סולפסיסטים שאנחנו, הם נראים לנו כמו הצגה שמועלה לכבודנו. העיוורון הזה, שמבצע "עלות השחר" מדגים באופן מוחשי ממש (שגם עיוור יכול "לראות"), לא תומך חיים.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.

מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר מאשר ממלחמה מול סוריה? כך שאל האלוף במיל' אורי שגיא בספרו "היד שקפאה" אודות כישלון שיחות השלום שניהלה ממשלת ברק עם הסורים בשפרדסטאון בינואר 2000.

נדמה שאין אבסורד גדול יותר בחייה של מדינה מהקביעה, שהיא פוחדת משלום יותר מאשר ממלחמה.

מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר מאשר ממלחמה מול סוריה, שאל האלוף במיל' אורי שגיא בספרו "היד שקפאה". נדמה שאין אבסורד גדול יותר בחיי מדינה מהקביעה, שהיא פוחדת משלום יותר ממלחמה

עמדתו של שגיא גורסת כי המשך קיומה של מדינת ישראל לא תלוי רק בשטחים בהם היא מחזיקה, אלא גם בקביעת גבולות הקבע והכרה בהם ברמה בין-לאומית.

עטיפת ספרו של אורי שגיא, היד שקפאה

כוח צבאי איננו מספיק לקיומה של מדינה, ויש להעמיק ולחזק את הרכיב המדיני. שגיא מאמין כי הסכם טוב, המבטיח את האינטרסים של המדינה בהיבט הגבולות, המים והביטחון, הוא הסכם הדורש ויתורים על שטחים. בספר מסביר שגיא כי על מנת להגיע להסדר, כל צד מוכרח להתחשב באתוס של הצד השני.

הדברים האלה יפים גם למציאות כיום. זו המדממת בין ישראל לפלסטינים.

ובכן, מדוע ישראל פוחדת מהשלום עם הפלסטינים, יותר מאשר ממלחמות מולם?

• נדמה שבמוקד התשובות עומד המצב הפוליטי בישראל – רוב פוליטי המתנגד לנסיגה מהשטחים או הקמת מדינה פלסטינית.
• עומד גם ציבור גדול של מתנחלים בשטחים שלא יאפשר פינוי יישובים, ויעשה זאת באופן פיזי, בהתנגדות אלימה.
• ועומדת גם שטיפת מוח אין סופית שהטמיעה בקרב רוב הישראלים את תחושת הפחד מהשמדה. הימין הרי מאשים את המפלגות הערביות שהן "תומכות טרור" ונתניהו עצמו טען שהן "רוצות להשמיד את ישראל". לא פחות.

נתניהו בפייסבוק: "הערבים רוצים להשמיד את כולנו, נשים, ילדים וגברים"; הליכוד: "מדובר בטעות" https://t.co/sFz24yCVlR
צילום: AP pic.twitter.com/tSb3Y7lI4e

— ynet עדכוני (@ynetalerts) September 11, 2019

שטיפת המוח הזו והעמדות הפוליטיות של מרבית הח"כים נועדו, למעשה, רק כדי לשמר שלטון. כי הרי למען שלום צריך להכשיר את הלבבות לפשרות, להכרה באוייב, וקבלת האתוס שלו כחלק מההבנות שיובילו להסכם.

שטיפת המוח והעמדות הפוליטיות של מרבית הח"כים נועדו, למעשה, רק כדי לשמר שלטון. הרי למען שלום צריך להכשיר את הלבבות לפשרות, להכרה באוייב, ולקבלת האתוס שלו כחלק מההבנות שיובילו להסכם

שלטון שמטרתו שלטון ולא פתרון הסכסוך, יתרחק מכל סימן של שלום. מכל מהלך של שלום. זה מפחיד אותו. זה מאיים על הישרדותו. שלום הוא סכנה לאנשי השלטון. מלחמה היא סכנה לציבור, אך היא מחזקת את אחיזת השולטים בשלטון.

ציוץ של עמית סגל

כל זמן שאין מלחמת מחדל נוראה, אלא סבבי מבצעים בעזה ובשטחי יו"ש,  השלטון מאוים רק מצד האופוזיציה. מוות של אזרחים בפיגועי טרור, חטיפות, רקטות על יישובי הדרום, ישיבה במקלטים, כל אלה לא מאיימים על השלטון.

עובדה שנתניהו היה 12 שנים רה"מ. לא ביקר בעוטף עזה, איפשר ספיגת 13 אלף רקטות ואלפי בלוני תבערה ונשאר בשלטון. נשאר עד שרק תיקיו הפליליים גרמו למפלגות ימין להפנות לו גב ולחבור לשמאל ולערבים כדי להדיחו. לא ענייני שלום גרמו לו לאבדן השלטון.

שלטון שמטרתו שלטון ולא פתרון הסכסוך, יתרחק מכל סימן של שלום. מכל מהלך שלום. זה מפחיד אותו ומאיים על הישרדותו. שלום הוא סכנה לשלטון. מלחמה היא סכנה לציבור, אך מחזקת את אחיזת השולטים בשלטון

לעומת זאת, ראש ממשלה שיכריז על רצונו בקידום מהלך מדיני מול הרשות הפלסטינית, על מנת שזו תקבל אחריות על עזה, תשתלט על חמאס ותכפה ריבונות בשטחי המדינה הפלסטינית, לא ישרוד אפילו יום אחד בשלטון. מפלגות הימין והחרדים יראו לו את הדרך לבחירות, או ישירות לאופוזיציה לשנים ארוכות. ראש ממשלה אמיץ אחד חטף שלושה כדורים בגב ממתנגדי השלום.

ישראל פוחדת מהשלום יותר ממלחמה, כי השלום מכיל עולם שלם בלתי צפוי של קבלת האויב כאדם, כשותף, כבעל זכויות אישיות אנושיות ולאומיות. זהו תהליך ארוך, קשה, מורכב תרבותית, פוליטית וציבורית.

המלחמה, לעומת זאת, מוכרת. מחירה ידוע. המתים נקברים, האבלים בוכים ואחרי שבעה ימים המלחמה נשכחת ומושכחת. אחריה תמיד יהיו מי שידאגו לתחזק איומים אין סופיים מפני מלחמה חדשה.

המלחמה מקלה על הציבור לקבל את המציאות כפשוטה. כאילו אין אלטרנטיבה אחרת וצריך לספוג את מחירה כדי להמשיך בשגרת חיים פשוטה. פשטנית. שמרנית. תוך התעלמות מסכנותיה ומחירה.

בעזה נוצרה עכשיו מציאות כה מורכבת, עד שקשה לראות פתרון שאולי היה אפשרי בעבר. חמאס, שסילק את הפתח באלימות נוראה (2007) ותפס את השלטון במקום הרשות הפלסטינית, מאותגר על ידי ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שנתמך בידי איראן. כלומר כל ניסיון להגיע להסדר בעזה מחייב כבר הסכמות והבנות לא רק עם אויב אחד מוגדר, אלא גם עם אויבו של האויב ופטרונו בטהרן.

לא רק עם הרש"פ ביהודה ושומרון אלא גם עם אויבו החמאס בעזה ועם אויבו של חמאס עזה, הג'יהאד בעזה.

ישראל פוחדת מהשלום יותר ממלחמה כי השלום מכיל עולם שלם ובלתי צפוי של קבלת האויב כאדם, שותף, בעל זכויות אישיות אנושיות ולאומיות. זהו תהליך ורכב תרבותית, פוליטית וציבורית. המלחמה, לעומתו, מוכרת

אילו ישראל לא פחדה מהשלום ב-67, אילו לא פחדה מהשלום לפני הקמת ההתנחלויות, אילו לא פחדה מהשלום כשכל התכניות והמתווים הועלו על שולחן המו"מ במדריד, ובידי קרטר וקלינטון ובקמפ דיויד הראשון בימי מנחם בגין, ובקמפ דיוויד השני בימי אהוד ברק, ובימי אריאל שרון אחרי ההתנתקות ובימי אהוד ולמרט – אולי היה ניתן למנוע עוד כמה מבצעים ומלחמות. לחסוך חיים והרס וחורבן.

אילו ישראל הייתה פוחדת ממלחמה כמו שהיא פוחדת מהשלום עם הפלסטינים, יתכן שהיינו מגיעים כיום למציאות פחות כאוטית בעזה, מול שותף פלסטיני, שגם לציבור שלו יש כמיהה לחיים נורמליים.

הפחד מהשלום מביא רק לעוד מלחמות. ההיסטוריה מוכיחה שיש מי שרוצה בכך ופועל לשם כך כאשר הוא בשלטון. במעשה, או מחדל, או מתוך פחד לאבד את השלטון.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.