סגן נשיא ארצות הברית ג'יי.די. ואנס, ושליחו של הנשיא, סטיב ויטקוף, חוזרים לישראל, במה שנראה כקידום הסכם סוף המלחמה לשלב הבא. אבל נשאלת השאלה: האם באמת המלחמה נסתיימה? ומהו השלב הבא?

ואם המלחמה לא נסתיימה, ואי אפשר לעבור לשלב הבא – האם ארצות הברית בונה את המנגנון שבו תכפה פתרון "רך" על ישראל, בלי להפעיל אותו בבוטות כמו נשיאים אמריקאיים קודמים, דווייט אייזנהאואר למשל? 

אם המלחמה לא הסתיימה, ואי אפשר לעבור לשלב הבא – האם ארצות הברית בונה את המנגנון בו תכפה פתרון "רך" על ישראל, בלי להפעיל אותו בבוטות כמו נשיאים אמריקאיים קודמים, דווייט אייזנהאואר למשל? 

על פניו, אם לשפוט מן ההכרזות היוצאות מירושלים, המלחמה לא הסתיימה, ואם חמאס לא יחזיר את כל גופות חללינו, ישראל תחזור למלחמה. בסוף השבוע, ראש הממשלה בנימין נתניהו הבהיר כי ישראל תעמוד על כך, שלפני שעוברים לשלב הבא – חמאס מתפרק מנשקו, כלומר: השלב הבא איננו שלב פירוק חמאס מנשקו, אלא קיום התנאי לכך.

אני מציע לקחת הכרזות אלה, כמו את שאר ההכרזות שיוצאות מירושלים, עם יותר מקורטוב של מלח. ראשית, בעניין החזרת חטופינו, חמאס החזיר את כל החיים רק אחרי שהנשיא האמריקאי דונלד טראמפ התחייב אישית שהמלחמה לא תחזור.

שנית, על פי ההסכם, חמאס לא מחויב להחזיר בפועל את כל חטופינו הנרצחים, אלא רק לעשות מאמץ מקסימלי למצוא אותם ולהחזיר אותם. עליו למסור תוך 72 שעות את כל המידע שברשותו על מיקומן של הגופות, ולמסור אותן, ואחר כך להשלים את המלאכה יחד עם צוות בינלאומי. אם לשפוט על פי המתרחש עד עכשיו, זה מה שקורה.

יכול מאוד להיות שחמאס משטה שוב, ושהוא מחזיק מידע אשר אותו הוא לא מוסר, אבל חטופינו המתים חוזרים, גם אם לא בקצב שהיינו רוצים, ואין הפרה ברורה ומוחשית של ההסכם מצד חמאס, באופן שמחייב את הנשיא טראמפ שלא לעמוד בהתחייבותו.

אבל, מול הדיבורים הרמים על חידוש המלחמה, הלכה למעשה ישראל מאותתת שהיא סיימה את המלחמה, ומגמתה היא לחלק את עזה בינה לבין חמאס. שר הביטחון, ישראל כ"ץ, הכריז על הקו הצהוב של טראמפ כקו החדש של עזה, שבצדו האחד נמצא חמאס, ומצדו השני נמצאת ישראל.

מול הדיבורים הרמים על חידוש המלחמה, בפועל ישראל מאותתת שסיימה אותה, וכי פניה לחלוקת עזה. כ"ץ הכריז על הקו הצהוב של טראמפ כקו החדש של עזה, שבצדו האחד חמאס, ומצדו השני ישראל

אילו היה אפשר להקפיא את המצב – זה מה שישראל הייתה מעדיפה. חמאס מבודד בתוך הריסות עזה, מנותק מן העולם הערבי, וישראל שולטת בשאר השטח, אם אופציה לחידוש ההתנחלויות.

אבל, בעקבות הכרזתו של טראמפ בסוף השבוע כי הוא מעוניין שסעודיה תצטרף להסכמי אברהם – לשאיפת ישראל לחלוק את עזה עם חמאס אין הרבה סיכוי להתממש. ארצות הברית לא טרחה על ההסכמים בעזה כדי שדניאלה וייס תכניס לשטח "הישראלי" את גרעיני ההתיישבות שלה, אלא כדי לבסס את "פאקס אמריקנה" (השלום האמריקאי) על האזור כולו.

עם כל החשיבות שיש בהתמקדות בשלב הבא בעזה, ארצות הברית תרצה להתרכז בשלב הבא של ההסדרים האזוריים, בראש ובראשונה בהכנסת סעודיה ואינדונזיה למעגל הנורמליזציה עם ישראל, וכניסתן למעגל הנורמליזציה היא כניסה לעזה. אם ישראל רוצה לבסס את הקו הצהוב כגבול עם חמאס,  זה ייתכן רק במצב הנוכחי שבו אין לה שותפים בשליטה.

אם הנשיא טראמפ יתעקש על קפיצה להתרחבות הסכמי אברהם – ואם על כך ידברו ואנס וויטקוף השבוע בירושלים, הרי שלא הקו הצהוב הוא הקו שישראל תצטרך להגן עליו, אלא הפרימטר של אזורי החיץ בגבול הישן. ישראל אומנם תתכווץ בעזה, אבל תתרחב בברית אזורית עם המדינות הסוניות, ותגיע בברית האזורית בהנהגת ארצות הברית – עד למפרץ הערבי.

אבל בכל זאת, מה שעדיין עומד על הפרק הוא פירוק חמאס מנשקו, וישראל טוענת שרק היא מסוגלת לעשות זאת. במילים אחרות: היא לא תעשה זאת. כל הטענה נועדה לשמר את הסטטוס קוו החדש של שימור הקו הצהוב, שהוא האינטרס האמיתי של הממשלה.

אם טראמפ יתעקש לקפוץ להרחבת הסכמי אברהם, ועל כך ידונו נציגיו השבוע בירושלים, הרי שלא על הקו הצהוב נצטרך להגן, אלא על פרימטר אזורי החיץ בגבול הישן. ישראל תתכווץ בעזה, אך תתרחב בברית האזורית

מצרים הודיעה כי היא מוכנה לעשות זאת רק במסגרת של החלטת מועצת הביטחון, שלא תגדיר את הכוח ככוח מצרי אלא בינלאומי, ועל פי הידיעות לצד מצרים ישתתפו בכוח גם יחידות טורקיות.

אם ישראל רוצה לקדש את הקו הצהוב, הרי זה לא עולה בקנה אחד עם פתיחת מעבר רפיח וכניסת כוחות בינלאומיים לעזה, וזה מסביר את ההחלטה לסגור (שוב) את מעבר רפיח. מעבר רפיח הוא השבשבת המעידה על הלחצים על ישראל. סגירת המעבר משאירה את ישראל לבדה בעזה, פתיחת המעבר מכניסה את הכוחות הבינלאומיים. אין לזה דבר וחצי דבר עם השבת גופות חללינו בידי חמאס.

כאשר אנו מדברים על בלעדיות של ישראל בעזה, הרי זה לא מדויק. ישראל נשארת בעזה יחד עם קטאר, שצינור השפעתה הוא מעבר כרם שלום, וזה גם מסביר למה ישראל מרוצה – בניגוד להכרזותיה – מכך שחמאס נשאר בעזה. אם מעבר רפיח יישאר סגור, הרי זה פותח לטורקיה את האופציה לפתיחת נמל בעזה, ההולם את שאיפותיה הניאו-עות'מניות באגן המזרחי של הים התיכון. אמרת קטאר, אמרת טורקיה.

מרוב שאנו שקועים במעקב אחר הפוליטיקה של היום יום בעזה, אנו מתעלמים מן התמונה הרחבה, ובתמונה הרחבה – מה שיותר חשוב בעולם הערבי, בניגוד לעבר באופן כללי, הוא שדעת הקהל נוטה נגד חמאס.

את חמאס הערבים מאשימים באחריות לאסון, לנכבה. "הרחוב הערבי" התפכח מן "המוקאוומה", ההתנגדות, ואם חמאס יתפרק מנשקו זה לא יהיה בגלל ישראל, אלא בגלל לחצים ערביים עליו, מגובים בדעת הקהל הרחבה. העובדה שחמאס מנותק מאיראן ובלי מנטור תומך, יקשה עליו להתמיד בלחצים.

את חמאס הערבים מאשימים באחריות לאסון, לנכבה. "הרחוב הערבי" התפכח מ"המוקאוומה", ואם חמאס יתפרק מנשקו זה לא יהיה בגלל ישראל, אלא בשל לחצים ערביים, מגובים בדעת הקהל הרחבה

קטאר אומנם לא מוותרת על עקרון המוקאוומה, אבל היא התחייבה לטראמפ להביא לו את חמאס מפורק מנשקו, בתנאי שיאפשר ל"חמאס הפוליטי" להשתתף בבחירות לרשות הפלסטינית.

זה הרקע לדיבורים בתוך חמאס, כמו דברי אחמד יוסף, יועצו לשעבר של אסמאעיל הנייה, לפיהם על חמאס להכיר בהסכמי אוסלו – כלומר: זה המפתח להתקבל כמפלגה פוליטית בבחירות הכלליות.

אבו מאזן אומנם התחייב בפני האירופאים שהכירו במדינה פלסטינית לערוך בחירות כלליות, אבל הגביל את ההשתתפות רק למי שיכיר באשף כמייצג את הפלסטינים. כלומר: לא בטוח שאפילו אם חמאס יכיר בהסכמי אוסלו, אבו מאזן יהיה מוכן לשתף אותם בבחירות.

סעודיה מתבוננת בתסבוכת, ויש להעריך כי לא תצטרף בשלב הזה לשום יוזמה להרחיב את הסכמי אברהם, ככל שהדברים כרוכים בהתפתחויות בעזה. זאת, בנוסף לעמדתה כי כל עוד השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מכהנים בממשלת ישראל, סעודיה לא תתקרב לישראל שזאת ממשלתה. עד אז הקו הצהוב שקבע טראמפ ישמש כקו הגבול החדש בין ישראל לחמאס.

כל זאת נכון, אלא אם כן לטראמפ אצה הדרך, והוא לא יחכה לבחירות בישראל, אשר אין בהן כל ודאות כי האופוזיציה החלשה תנצח, וכי אם תנצח – תהיה בה הרוח ללכת בנתיב המהלכים האזוריים תוך התנגשות במכונת הרעל.

סעודיה מתבוננת בתסבוכת, ויש להעריך שלא תצטרף בשלב זה לשום יוזמה להרחבת הסכמי אברהם, ככל שזה כרוך במתרחש בעזה. זאת, בנוסף לעמדתה כי כל עוד בן גביר וסמוטריץ' בממשלה, סעודיה לא תתקרב לישראל

אלא אם כן טראמפ יתיר את הפלונטר במהלך כפוי, כפי שאמרו ויטקוף וג'ארד קושנר בארצות הברית – הגיע הזמן שישראל תצטרך לעשות מה שטוב לה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.