יום ב', כ"א בתשרי תשפ"ו, 13 באוקטובר 2025, ערב שמחת תורה, סוף חג הסוכות השנה – היה יום של "פעמי משיח". איזה יום מופלא זה היה. כמו ירח קפדן, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ סידר את כל כוכבי הרקיע, כפה עצמו עליהם והחל לסובבם מחדש. חודשים רבים ביקשנו, רבים ואנוכי בתוכם, "טראמפ, הצל אותנו מביבי", והנה, הוא עשה את הפסיעה הראשונה בכיוון היסטורי זה, משהביא לשחרור חטופינו החיים, וחלק מהחללים.

איתרע מזלי ולא הייתי בארץ ביום המיוחד הזה. איתרע, לא רק משום שככל ישראלי המולדת היא המקום להיות בו כשאירוע דרמטי כזה מתרחש, אלא בשל הקשר הקרוב שהיה לי עם משפחת דוד, הוריו, אחיו ואחותו של אביתר; ועם רותי סטרום, אימם של עמוס, יאיר ואיתן הורן.

איתרע מזלי ולא הייתי בארץ ביום השחרור. איתרע, גם כי המולדת היא המקום להיות בו ביום כזה, אלא בשל הקשר הקרוב עם משפחת דוד, הוריו, אחיו ואחותו של אביתר; ועם רותי סטרום, אימם של עמוס, יאיר ואיתן הורן

זכיתי להכירם ממש מקרוב, כמו גם את יוסי ג'אן, אביו של אלמוג מאיר ג'אן שחולץ במבצע "ארנון", אשר נפטר – למרבה הטרגדיה – יום בלבד לפני חילוצו. שלוש משפחות מכפר סבא, אליהם צוותתי שבוע לאחר פרוץ המלחמה, במסגרת מתנדבי "איתכם" – קבוצה של גימלאים בכירים מכל קצוות קשת עובדי המדינה לשעבר, שמיד העמידו עצמם לסייע למשפחות החטופים בכל נושא נדרש בתחום האזרחי.

גם בניכר ידענו בדיוק מה קורה בארץ, כל דקה במהלך אותו יום. חווינו התרגשות ודמעות של שמחה שזלגו ללא הרף מול כל חיבוק ברעים, כל שלט במסוקים, והפגישות בבתי החולים.

הייתה זו אנחת רווחה והרגשה ברורה של סגירת מעגל, אישי, אך גם לאומי – האתוס היהודי-ישראלי של מצוות "פידיון שבויים"; "תדע כל אם עברייה"; ו"לא משאירים פצועים בשטח" – ניצל, כמעט לחלוטין: החטופים החיים חזרו הביתה כולם, וצריך לתת להם שקט, כדי שיתחילו לחזור באמת לחיים. נכון, עדיין נותרו בעזה 16 חללים שאין לשקוט וחובה להתמיד בכל מאמץ להחזירם, וטוב שגם הנשיא טראמפ מגויס לכך לחלוטין. גם אם בארון, עד החטוף האחרון.

אבל, המחשבות נדדו הלאה – מופע האימים בכנסת (ולא רק זה של טראמפ) והטרללת הפוליטית שבאה מיד בעקבותיו – המחישו כי לראש הממשלה בנימין נתניהו אין כל כוונה לשמוט את רסן השלטון מידיו. הוא וחבורת הנבלים, החנפנים והצבועים (תרתי משמע) שלו, לא ירפו לסתות מה"טרף", וככל שזה תלוי בהם – ימשיכו לנעוץ שיניים בעצמותיה ולמצוץ את לשדה של מדינת ישראל עד תום.

אבל, המחשבות נדדו הלאה – מופע האימים בכנסת (ולא רק זה של טראמפ) והטרללת הפוליטית שבאה מיד בעקבותיו – המחישו כי לראש הממשלה בנימין נתניהו אין כל כוונה לשמוט את רסן השלטון מידיו

הרהרתי בכך במהלך סיור מדהים במוזאון "מרכז הסולידריות האירופאי" (מוזיאון סולידריות) בגדנסק, צפון פולין, שם מצאתי את עצמי עם קבוצת חברים, לצערי הרב – דווקא בשבוע זה. אך בכל רע יש קורטוב של טוב. משך למעלה משעתיים מרתקות שוחזר מול עינינו הסיפור המופלא של צמיחת מה שניתן לאפיין כתנועת המרי האזרחי הפולני נגד השלטון הקומוניסטי במדינה. מרי זה פרץ כזכור בהנהגת לך ולנסה במספנות המקומיות, והתפשט לפולין כולה. מהותה של אותה פעולת התנגדות הייתה פשוט השבתה של עבודת אלפי עובדי המספנה, אליהם הצטרפו עשרות אם לא מאות אלפי פועלים בפולין כולה.

ולנסה התנסה כבר שנים קודם בחיכוך עם שלטון האוטוריטרי המקומי. לכן, המנהיג-גיבור המקומי הבין, שאסור לנהוג באלימות אשר תביא לשפיכות דמים, כפי שקרה כבר ב-1970, בהתנגשות מפגינים עם רשויות השלטון הקומוניסטי, שהביאה ליותר מארבעים עובדים הרוגים.

זה נעשה תוך ניצול חולשתה הבינלאומית של ברית המועצות באותה עת (1979-1980, התבוסה של הצבא הרוסי באפגניסטן; וכן – החרדה מהנשיא הרפובליקאי החדש בארה"ב, רונלד רייגן). לך ולנסה וחבריו האחרים להנהגת המרי החליטו, שאין לחרוג מהפסקת עבודה ושביתת-שבת במפעלים עצמם.

ולנסה התנסה שנים קודם בחיכוך עם שלטון האוטוריטרי המקומי. המנהיג-גיבור המקומי הבין, שאסור לנהוג באלימות שתביא לשפיכות דמים, כפי שקרה ב-1970, בהתנגשות מפגינים עם רשויות השלטון הקומוניסטי

מול דפוס זה לשלטונות הקומוניסטיים לא היה מה לעשות, והם נאלצו להסכין למסמך "21 הנקודות" (מפתיעה הזהות המספרית לסעיפי מסמך טראמפ), ששינה לחלוטין את המצב – לא רק ביחסי העבודה, אלא באווירה הפוליטית בכלל המדינה.

אמנם, שר ההגנה וויצ'ך ירוזלסקי הפרו-קומוניסט, שמונה לראש ממשלה בפברואר 1981, ביצע בסוף אותה שנה הפיכה צבאית, ושלט בפולין כשמונה שנים נוספות. אבל, הוא נאלץ לוותר על כס הנשיאות לטובת לך ולנסה ב-1990, על רקע התפרקות ברית המועצות ובשל העוצמה הפוליטית שצברה לאורך אותן שנים תנועת "סולידריות", לא מעט בזכות אותו מרי אזרחי, שהיה היה צעד מהותי מאוד בדרכה של פולין לעצמאות.

למרות השוני בין פולין של אז לישראל של היום, סיפורו של המרי האזרחי במספנות גדנסק ותוצאותיו, עורר במוחי הקודח הקבלה לאשר ראוי להיעשות פה, כעת, כשסאגת החטופים מתקרבת, כך נקווה, לסיומה.

כמו בפולין, יש לאמץ דפוס של שביתת-שבת כלל ארצית, אמיצה ומתמשכת, של כל מפעל המאוגד תחת ההסתדרות, וגם כאלה שלא, ושל כל הארגונים והחברות העסקיות בסקטורים הציבורי והפרטי. אם מערכת החינוך בכללותה תצטרף, תהיה זו תוספת של ממש. רק אם זה יקרה, יתרבה הסיכוי להפלת ממשלת החורבן של נתניהו ולהליכה לבחירות מוקדמות, ובתורן – לכינון ממשלה חדשה שתוכל להניח את מדינת ישראל על מסילת השפיות, בדרך לתחילת שיקום כולל.

על רקע המתחולל פה מאז כינון הממשלה הנוכחית; הניסיונות הרציפים למהפכה חוקתית ושנתיים של מלחמה נרחבת ואינטנסיבית – קיים סיכוי גדול שהתהליך פה יהיה קצר בהרבה.

כמו בפולין, יש לאמץ דפוס של שביתת-שבת כלל ארצית מתמשכת, של כל מפעל המאוגד תחת ההסתדרות ואלה שלא, ושל הארגונים והחברות העסקיות בסקטורים הציבורי והפרטי. הצטרפות מערכת החינוך תוסיף 

אם זה עבד בדיקטטורה הקומוניסטית של פולין בשנות השמונים של המאה הקודמת, מדוע שאצלנו, בישראל הדמוקרטית (לכאורה?) זה לא יתרחש? אז הבה נשנס מותניים ונלך בדרכו של לך (ולנסה), כך שנוכל לומר לנתניהו – לך!

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.