אחרי שנתיים של מלחמת השבעה באוקטובר הטראומטית והקשה, יש לרבים מהאזרחים, ואולי לכולם, תהיות כיצד קרה שביום המלחמה הראשון נחלנו מפלה והאויב נחל הישגים – כבש בסיסים צבאיים וישובים אזרחיים, טבח וחטף אזרחים שלנו.

תהיות יש גם לעניין ניהול המלחמה – יעדיה, מִשכה, מידת הפגיעה שלנו בבלתי מעורבים באוכלוסייה של האויב, והשיקולים הזרים לטובת המדינה שאולי השפיעו על החלטות ההנהגה. סוגיות אלו לא רק מעסיקות רבים מהאזרחים, אלא הן גם מהוות נושאים למחלוקת בקרב פלגים בעם.

לרבים בציבור יש תהיות לגבי המפלה ביום המלחמה הראשון, ולגבי ניהולה – יעדיה, מִשכה, מידת פגיעתנו בבלתי מעורבים באוכלוסייה של האויב, והשיקולים הזרים שאולי השפיעו על החלטות ההנהגה

בדיוק לנושא כזה קיים בספר החוקים של מדינת ישראל חוק ועדות החקירה, שהוא המכשיר אשר על פיו יכולה הממשלה ליזום הקמתה של ועדת חקירה. על פי החוק, הממשלה היא שמחליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ואת הנושאים שעל הוועדה לבדוק, ובעצה עם נשיא בית המשפט העליון היא יכולה לקבוע את מספר חברי הוועדה (מספר חברי הוועדה המינימלי – שלושה). נשיא בית המשפט העליון הוא שממנה את חברי הוועדה.

*  *  *

מתבקש וראוי להיזכר בוועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים, שהוקמה בעקבות מלחמה בה צה"ל לא היה ערוך כראוי לקדם את המתקפה עליו, ונכשל בהגנה. עניינים חשובים מהכישלון של צה"ל במלחמה זו לא מוצו לכדי לקח, ולא הוטמעו בזיכרון הארגוני בצבא ובממשלה. יהיה מועיל להכיר את האירועים הקשורים בהקמת הוועדה, עבודתה והשפעת פרסום הדוח שלה על הציבור הרחב.

על ועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים – ועדת אגרנט – החליטה הממשלה בשלהי המלחמה, ב-18 באוקטובר 1973, כשהצבא היה מגויס כולו, והיה במלחמת התשה מול מצרים בדרום, ומול סוריה בצפון.

הממשלה קבעה את הנושאים שעל הוועדה לחקור: המידע המתריע למלחמה בימים שקדמו למלחמה והחלטות הגורמים הצבאיים והאזרחיים בקשר למידע זה; היערכותו ומוכנותו של צה"ל למלחמה בדרך כלל ובימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים; והפעולות של צה"ל עד לבלימת האויב (כאן הממשלה הגבילה את הוועדה לחקירה עד התקפת הנגד שנכשלה בחזית המצרית ב-8 באוקטובר, ועד בכלל ולא יותר).

מתבקש להיזכר בוועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים, שהוקמה בעקבות מלחמה בה צה"ל לא היה ערוך כראוי לקדם את המתקפה ונכשל בהגנה. עניינים חשובים מכישלון צה"ל אז לא מוצו לכדי לקח, ולא הוטמעו בזיכרון הארגוני

הוועדה מנתה חמישה חברים, והרכבה היה מרשים. בראש הוועדה היה נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, ובנוסף לו היו חברי הוועדה: שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, מבקר המדינה יצחק נבנצאל, הרמטכ"ל בדימוס רב-אלוף מיל' יגאל ידין והרמטכ"ל בדימוס רב-אלוף מיל' חיים לסקוב. הוועדה זכתה לאמון רב בציבור.

ועדת אגרנט הגישה דו"ח חלקי ב-1 באפריל 1974, דו"ח נוסף ב-10 ביולי 1974, וב-30 בינואר 1975 דו"ח סופי, ולאחריו התפזרה הוועדה.

הדו"ח הראשון של הוועדה פורסם בתקשורת. בדו"ח הושתה אחריות אישית על הרמטכ"ל רב-אלוף דוד אלעזר (דדו) למספר נושאים הקשורים במוכנות הצבא בשעת פתיחת המלחמה, והייתה המלצה שהרמטכ"ל יסיים את תפקידו.

הוועדה מצאה שראש אגף המודיעין (אמ"ן) אלוף אלי זעירא, וקצינים נוספים באגף המודיעין במטכ"ל ובפיקוד הדרום כשלו בהערכת הכוונות של האויב, ועל כן המליצה שהמשך שירותם בצה"ל לא יהיה באגף המודיעין.

הוועדה קבעה שאלוף פיקוד הדרום אלוף שמואל גונן כשל בפריסה לא נכונה של חטיבות השריון שהיו בפיקודו, והמליצה שבשלב זה (עד שבהמשך תשלים את חקירתה) לא ימלא תפקיד פעיל בצה"ל.

באותה עת היה כאן עַם, שקיבל הכרעות שיפוטיות. אנשים לא היו מטומטמים, והיו מחשבות שבפסקי דין עלולה ליפול טעות, אבל על הכול היה מקובל שפסקי דין יש לקיים, ועם טעויות של המשפט יש להתמודד באמצעות פעולה בהליכים משפטיים.

באותה עת אנשים לא היו מטומטמים, והיו מחשבות שבפסקי דין עלולה ליפול טעות, אבל על הכול היה מקובל שפסקי דין יש לקיים, ועם טעויות של המשפט יש להתמודד באמצעות פעולה בהליכים משפטיים

על רקע זה ועדת אגרנט מילאה את הציפיות מוועדת חקירה. על ממצאי הוועדה לא הייתה מחלוקת חריפה בעם (מאוחר יותר עלו השגות גם על ממצאים וגם על מסקנות הוועדה). הממשלה אימצה את המלצות הוועדה, והמלצות הוועדה האישיות יושמו במלואן לאלתר: בעלי התפקידים שבצבא, שעל פי המלצות הוועדה היה עליהם להתפטר מהצבא התפטרו, ואלה שנדרש להעבירם מתפקידם הועברו.

אותם בעלי התפקידים הבכירים בצבא שנפגעו מההמלצות של ועדת החקירה ומילאו אחריהן, טענו שהוועדה מנעה מהם להתגונן, כפי שלטענתם נדרש על פי החוק למי שעלול להיפגע ממסקנות ועדת חקירה. היו להם גם השגות על ממצאי הוועדה ומסקנותיה, אבל באותה עת כאמור לא היה ערעור על סמכות הרשות השופטת והמשפט, ולא הייתה אפשרות להתמודד מהבחינה ההיסטורית עם הממצאים והמסקנות שהיו בדוח הוועדה.

לעניין הזכות של מי שנפגע להתגונן, הוועדה נקטה בגישה מצמצמת. לטענתה, כשמסקנותיה והמלצותיה מבוססות על ממצאים אובייקטיביים כמו פרוטוקולים, להם מודע מי שמסקנות והמלצות הוועדה עלולות לפגוע בו, ובקבלת התייחסותו לעדויות שהשמיעו אחרים יש כדי להשפיע על עמדת הוועדה ביחס אליו – הרי שיש בכך אפשרות הגנה מספקת בתנאים של ועדת החקירה.

טענה זו של הוועדה אינה משוללת היגיון. כל בר-דעת מבין שהכנסת עורכי דין, וקיום הליך משפטי מדוקדק יאריכו את משך העבודה של הוועדה עד שייתרו את הצורך בה בכלל (ראה ועדת החקירה לעניין הצוללות. חקירה פחות מסובכת מהרקע למלחמה ומניהול המלחמה, אבל עלולה לא להגיע לסיום).

הממשלה אימצה את המלצות הוועדה, וההמלצות האישיות יושמו במלואן לאלתר: בעלי התפקידים שבצבא, שעל פי המלצות הוועדה נדרשו להתפטר מהצבא התפטרו, ואלה שנדרש להעבירם מתפקידם הועברו

דבר נוסף שיש לתת עליו את הדעת זה טעויות בממצאים ומסקנות שנפלו בדוח הוועדה. למשל, הוועדה קובעת שאלוף פיקוד הדרום היה אחראי לפריסה לא נכונה של כוחות השריון (פרשת "שובך יונים"), וזה אחד מהגורמים לכישלון ההגנה בחזית התעלה. בעניין זה הוועדה גם מאשימה את הרמטכ"ל שלא וידא שהכוחות פרוסים בהתאם לכוונתו. מחלקת היסטוריה של צה"ל קובעת במחקרה, שוועדת אגרנט טעתה בקביעתה, וכי פיקוד הדרום פעל בהתאם לפקודת המטכ"ל ביום שקדם ליום הכיפורים לפריסה הכוחות בפיקוד, ולכן אין כל אשמה באלוף פיקוד הדרום וברמטכ"ל.

יש גרסה מנומקת וטובה (על גרסה זו יש מחלוקת בין החוקרים את מלחמת יום הכיפורים), לפיה הערכת המודיעין את כוונת האויב אינה המחדל שהביא להיערכות לא מספקת של צה"ל נגד האיום במתקפה של צבאות ערב, וכי להערכתו של ראש אגף המודיעין את כוונות האויב ניתן משקל מוגזם, כדי להסיר את האשמה מאלה שאחראים למחדל. עניינים אלה מוסברים בספר של ישראל טל: "פרקים למלחמת יום הכיפורים" בהוצאת ידיעות ספרים. 

ובנוסף, ככל שחולף הזמן, נמצא סימוכין לטענה של הרמטכ"ל במכתבו לראש הממשלה עם פרישתו (יום לאחר פרסום הדוח הראשון), שהסמכות והאחריות על עניינים אופרטיביים אינה מסתיימת ברמטכ"ל, ואם היו מחדלים בהיערכות כנגד איום מוחשי הרי ששר הביטחון שותף להם. במכתב הרמטכ"ל לא נאמר, אבל ראוי להוסיף – גם לראש הממשלה חלק באותו מחדל של היערכות צה"ל בכוחות קטנים מדי כנגד הסיכון הנשקף מכוחות האויב, הערוכים בקו החזית במערך המתאים גם להגנה וגם להתקפה, כפי שהציג המודיעין.

פרסום הדוח הראשון, הפומבי, הטיל את האשמה על היערכות בכוחות לא מספיקים בחזיתות על אנשי הצבא. הוא לא מצא שהשרים – במיוחד שר הביטחון וראש הממשלה – שותפים לאשמה. הוועדה טענה שהם נושאים ב"אשמה מיניסטריאלית". לטענתם, זה לא עניין לוועדת החקירה, אלא שעל הציבור לשפוט אותם ולבוא איתם חשבון בבחירות. היה זה אחרי הבחירות שלאחר המלחמה ב-31.12.1973, וגולדה מאיר שוב הייתה ראש הממשלה ומשה דיין שר הביטחון. על קביעה זו של הוועדה הציבור הגיב. בחושים בריאים אנשים חשו שנעשה כאן עוול.

בהפגנות, אותן הוביל מוטי אשכנזי, תבעו את פיטוריו של שר הביטחון, וגרמו להתפטרות של גולדה מאיר מרשות הממשלה, ובכך הביאו להפלת הממשלה, כעשרה ימים לאחר שוועדת החקירה פרסמה דוח שלמעשה ניקה את הממשלה והשרים מאשמה ישירה למחדל.

פרסום הדוח הראשון, הפומבי, הטיל את האשמה על היערכות לא מספיקה בחזיתות על אנשי הצבא. הוא לא מצא שהשרים – במיוחד שר הביטחון ורה"מ – שותפים לאשמה. אך הציבור חש שיש כאן עוול 

בכלל, ובמיוחד בימינו אלה, לא מובטח, שדוח של ועדת חקירה לדבר גדול כמו מלחמה (והשאלות והתהיות לעניין מלחמת השבעה באוקטובר מקיפות, רחבות ומסובכות לאין שיעור מאלו שהיו בקשר למלחמת יום הכיפורים) יהיה מוסכם על הכול. עלול להיות, שבמקום לבטל מחלוקת בעם – דוח ועדת החקירה למלחמת השבעה באוקטובר יצית ויעצים מחלוקת בעם.

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים אשר יצא לאור ב-2019 בהוצאת "ידיעות ספרים". ספרים נוספים שלו יצאו לאור בהוצאת "טפר – הוצאה לאור": אכזבה וגאווה – מלחמת יום הכיפורים ב-2023; ו-טליק: פרקי חיים ב-2024.