תלמיד תיכון נדקר למוות בכפר קרע, נער בן 16 נדקר בבית ספר באשדוד, בן 13 נדקר במהלך קטטה בהפסקה בתיכון מקיף ה' בבאר שבע, תשעה קטינים נעצרו בחשד לתקיפה חמורה של נער בהרצליה, מגפת האלימות משתוללת בישראל, ואלו נתונים רק מתחילת חודש נובמבר.

בין מקרי רצח, תקיפות מורים, ותלמידים שמגיעים לבית הספר חמושים באלות או בגז מדמיע, קשה להאמין שמדובר במוסדות חינוך ולא בזירות קרב. נדמה שמערכת החינוך הישראלית מצויה כיום לא רק במשבר פדגוגי, אלא במאבק הישרדותי על עצם היכולת שלה לשמש מקום בטוח לילדים ובני נוער.

בין מקרי רצח, תקיפות מורים, ותלמידים חמושים באלות או בגז מדמיע, קשה להאמין שאלה מוסדות חינוך ולא זירות קרב. נדמה שמערכת החינוך לא רק במשבר פדגוגי, אלא במאבק הישרדותי כמקום בטוח

האירועים האלימים האחרונים שתועדו בבתי ספר ברחבי הארץ, אינם מקריים; הם סימפטום לחברה מתוחה, קוטבית, עייפה רגשית, שאיבדה את גבולות השיח והכבוד ההדדי וצמאה לריפוי ולהחלמה. וכמו תמיד, המחירים האמיתיים משולמים בכיתות.

מדו"חות גלויים שפרסמה המשטרה עולה, כי בשנים האחרונות נפתחים מדי שנה בממוצע כ-16 אלף תיקים פליליים נגד קטינים, כ-5,000 מתוכם לפחות בגין עבירות אלימות. ואלו רק המקרים המדווחים – ישנם אירועי אלימות ותקיפה רבים שאינם מגיעים לטיפול משטרתי.

אלו נתונים מבהילים. לא בכדי יכול כמעט כל איש חינוך להעיד: כשהמורים מותשים, המנהלים עמוסים ומוצפים, והתלמידים מרגישים שלא רואים אותם – התסכול מתורגם לאלימות.

מעבר למספרים מסתתרת סכנה עמוקה הרבה יותר. חברה שמגדלת דור של צעירים שמגיבים בכוח, שמאבדים את היכולת לווסת כעס או לנהל שיח, היא חברה שמסכנת את עצמה. אלימות בבית ספר היום היא אלימות ברחוב ובמוסדות המדינה מחר, כפי שאנו כבר רואים בבתי החולים, בבתי המשפט ובמסגרות נוספות. אם לא נתעשת, מגמה זו רק תלך ותחריף.

מעבר למספרים מסתתרת סכנה עמוקה. חברה שמגדלת דור צעירים המגיבים בכוח ומאבדים יכולת לווסת כעס או לנהל שיח, היא חברה שמסכנת את עצמה. אלימות בבתי הספר היום היא אלימות ברחוב מחר

תרבות מחנכת לאלימות. ד"ר דברה פרוטרו-סטית' כתבה על החברה בארה"ב כי "אנחנו מדינה שמוקסמת מאלימות, מקצתנו מאוהבים באלימות או מכורים לה, אנחנו מפארים אותה, היא מבדרת אותנו. אנחנו רוצים לקרוא עליה, לראות אותה, לעיתים אנחנו מעודדים ילדים להילחם. איננו רוצים ילד נמושה".

כעת ברור כי תופעה זו אינה נחלתה של החברה האמריקאית בלבד, וכי גם אנו בישראל הקטנה כבר נמצאים ממש בקצה הצוק – חינוך לערכים אינו רק סיסמה אלא צו השעה.

קל לחשוב על אלימות כבעיה חברתית או חינוכית בלבד, אבל ההשלכות הכלכליות שלה הרסניות לא פחות. מחקרים של ה-OECD מצביעים על קשר ישיר בין ביטחון אישי, אקלים בית-ספרי חיובי ואמון חברתי לבין פריון וצמיחה. חברה שמבזבזת משאבים על טיפול באלימות יתר ותוצאותיה, היא חברה שלא משקיעה ביצירה, חדשנות ויזמות. האלימות במערכת החינוך אינה רק סימפטום, היא איום על היציבות החברתית והכלכלית של ישראל.

 אז מה עושים? חוזרים לאומץ החינוכי 

מענים משמעתיים, מעצרים וכתבי אישום לבדם לא יוכלו להביא את המזור המבוקש, וכפי שטבע המחנך ד"ר חיים פרי, המחנכות והמחנכים הם בוני החברה ומוביליה. כדי להתמודד עם האלימות, לא די באמצעי ענישה או במצלמות נוספות במסדרונות. נדרש שינוי עומק תפיסתי: חינוך שמחזיר את המשמעות, השייכות והתקווה לתלמידים ולצוותים.

ד"ר דברה פרוטרו-סטית' כתבה על החברה בארה"ב: "אנו מדינה שמוקסמת מאלימות, מקצתנו מאוהבים באלימות או מכורים לה, אנו מפארים אותה, היא מבדרת אותנו". ברור כי גם אנו בישראל כבר נמצאים בקצה הצוק

מי שגדל בחברה או בסביבה בלי דוגמה לדיאלוג, לא ידע לפתור מחלוקות בדיבור; מי שלא למד אמפתיה, לא ידע לבנות קהילה. חשוב מאוד כי לכל מסגרת חינוכית תהיה תפיסה שהיא פועלת לפיה, שמתייחסת גם לנושא האלימות, עם מפת דרכים ערכית ומעשית לחינוך מלכד ומרפא.

שינוי חינוכי קורה כאשר בתי ספר שמים לעצמם למטרה להפוך לקהילות המעניקות חינוך ערכי וחוסן רגשי, עם מרחבים חינוכיים שנראים פחות כמו מערכות ביורוקרטיות ויותר כמו בתים. מסגרות שבהן כל חניכה וחניך זוכים למבוגר משמעותי שמאמין בהם, ויודע לראות את הילדה או הילד הכואבים שמסתתרים מאחורי כל מיני התנהגויות, ואת הפצע הפתוח שבוער בהם.

כמובן שאין להתעלם ממקרי אלימות ויש לנקוט במענה חינוכי ומשמ(ו)עתי הולם, אולם תוך טיפוח דיאלוג מצמיח, המבוסס על הקשבה אמיתית, אמון וגבולות ברורים. כשמבוגרים מדברים עם נוער מתוך כבוד ולא מתוך פחד, ונותנים לו גם הזדמנות לתקן, הנוער לומד להגיב אחרת.

על מנת ליישם את כל המתודות האלו חובה להשקיע בהכשרת צוותי החינוך לעבודה עם נוער במצבי קצה. המורים צמאים לשכלל מיומנויות בכלים אלו ובכלים נוספים של עיבוד רגשי ותקשורת מקרבת בעת ניהול כיתה. לצד זה עלינו לזכור כי צוותי החינוך עצמם חווים תקופה רגשית וחברתית מורכבת, שרק הלכה והתעצמה בשנתיים האחרונות, וגם המורים זקוקים לליווי, לכך שיראו אותם, לחיזוקים ולהשבת החוסן והרוח.

שינוי חינוכי קורה כאשר בתי ספר שמים לעצמם למטרה להפוך לקהילות המעניקות חינוך ערכי וחוסן רגשי, עם מרחבים חינוכיים שנראים פחות כמו מערכות ביורוקרטיות ויותר כמו בתים

אלימות אינה גזרת גורל, היא תמרור אזהרה. אם נדע להבחין בו בזמן, נוכל להפוך את המשבר להזדמנות לחיזוק מערכת החינוך, להביא לחיבור מחודש בין תלמידים למוריהם, ולבסס לאורכה ולרוחבה של הארץ קהילות שחיות מתוך ערבות הדדית, כבוד והבנה. אם לא נעשה זאת, אנו עלולים למצוא את עצמנו מוותרים על דור שלם.

תומר סמרקנדי הוא מנכ"ל "דרך כפר יוזמות חינוך", הפועלת לשינוי פני החברה באמצעות חינוך ערכי לחוסן רגשי עבור אוכלוסיות מוחלשות. העמותה מלווה ומנחה עשרות קהילות חינוך ומכינות קד"צ בפריפריה.