הייתי מצפה ממי שהיה כתבו של ה"ניו יורק טיימס" בביירות ובירושלים, שסיכן את חייו בבירה הלבנונית ואת שפיותו בבירה הישראלית, שינפוש באתר אקזוטי עם קוקטיילים על בסיס פירות ורום, בברבדוס או בפאגו־פאגו. אבל טום פרידמן, עם אשתו אן וילדיו, בחר דווקא בבית האבות של יהדות אמריקה.

"מביירות לירושלים", ספרו החדש הכורך שני פרסי פוליצר, אחד עבור דיווחיו מביירות והשני עבור דיווחיו מירושלים, מטייל בצמרת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" בין המקום החמישי לשביעי. זקני המו"לות הניו יורקיים אינם זוכרים ספר תיעודי על המזרח התיכון שזכה לטפס למקום כה גבוה.

"מביירות לירושלים", ספרו החדש של תומאס פרידמן, מטייל בצמרת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" בין המקום החמישי לשביעי. זקני המו"לות בניו יורק אינם זוכרים ספר תיעודי על המזרח התיכון שזכה לטפס למקום כה גבוה

יהדותו של פרידמן, כולל זיקתו למיאמי ביץ', מככבת בספר. פרידמן יודע כי בכיר העיתונים באמריקה נקט הימור מסוים כאשר מינה עיתונאי יהודי עם זיקה בלתי אמצעית לישראל, לכתב בביירות ובירושלים. את התהיות היותר מנומסות של אנשי אש"ף, כמו זו של מחמוד לבאדי, דוברו של ערפאת בביירות, מדוע בחר ה"ניו יורק טיימס" להפקיד אזור סכסוך כה מודלק ויצרי בידי היהוד, בוחר פרידמן לאזכר בספר.

לבאדי חושד בפרידמן, הוא עוקב אחריו. ברגע שכתבותיו נדפסות בניו יורק, לבאדי מקבל אותן בטלקס. "האם יקבל הלם," כותב פרידמן על לבאדי, "אם יתברר לו שאחותי נשואה לחסיד של הרבי מלובביץ', שיש לה שבעה ילדים והם גרים במיאמי ביץ'?".  

תומאס ל. פרידמן בפורום של ה"ניו יורק טיימס" בניו יורק. 6 בנובמבר 2019 (צילום: Mike Cohen/Getty Images for The New York Times/AFP)

* * *

"מביירות לירושלים" של פרידמן רואה השבוע אור בספריית "מעריב". זהו ספר קולח, קריא, הוגן, לא מאוזן – מעמיק בחלקיו, שטוח בחלקים אחרים – אישי ויצרי מאוד.

פרידמן, ילד יהודי מלומד ממיניאפוליס, מינסוטה, כאילו לובש כאן שני בגדי גוף שונים: אחד פלסטיני־לבנוני והשני יהודי־ישראלי. את השני, מה לעשות, לובש פרידמן טוב יותר. זהו בגד גוף שמידותיו תפורות עליו, הוא מונח עליו נוח, לא לוחץ, לא דוקר, חוץ מאותן דקירות מעיקות בחזה ובאינטלקט, אותן חש כל ישראלי שפוי.

פרידמן, ילד יהודי מלומד ממיניאפוליס, מינסוטה, כאילו לובש כאן שני בגדי גוף שונים: אחד פלסטיני־לבנוני והשני יהודי־ישראלי. את השני, מה לעשות, לובש פרידמן טוב יותר

פרידמן, כדי להסיר ספק, מצליף גם בנו ללא רחמים. אך הוא עושה זאת באותה נימה פטליסטית ופסימית האופיינית לכולנו, נימה שלצידה מתקיימת מידה לא קטנה של חמלה יהודית הגונה.

את הבעיה הפלסטינית הוא חווה דרך האינטלקט וחושיו העיתונאיים הבריאים; את הדילמה הישראלית הוא חווה דרך עשרות גיבורים מקומיים, שמונולוגים רבים שלהם מרכיבים את הפסיפס של הפרק על ישראל.

תומאס ל. פרידמן נואם בפורום של ה"ניו יורק טיימס" בסן פרנסיסקו. 20 ביוני 2013 (צילום: Neilson Barnard/Getty Images for The New York Times/AFP)

"יהודי וערבי – נשמות פצועות בארץ המובטחת", ספרו המצוין של דייוויד ק. שיפלר, קודמו של פרידמן בזירת ירושלים, לא תורגם לעברית. שיפלר, זוכה פרס פוליצר גם הוא (הוא היה מוצב במוסקבה וכתב ספר גם עליה), כתב מחקר דחוס, מייגע, מתועד, מייאש וקשה לקריאה. שיפלר חסר רחמים וחמלה כאשר הוא מטפל בנו ובשיגיונותינו הפוליטיים. הוא נוצרי פרוטסטנטי ואין לו מחויבות תת הכרתית להוציא אותנו מריחים כוורדים.

שיפלר חסר רחמים וחמלה כאשר הוא מטפל בשיגיונותינו הפוליטיים. ספרו נטול אפיל יהודי, וישראל יוצאת ממנו רע במיוחד. איפה ששיפלר מעמיק ומנתח, חוקר לעומק במקום לרוחב, פרידמן משלב כתיבה פופולרית וקלה לקריאה

ספרו נטול אפיל יהודי, וישראל יוצאת ממנו רע במיוחד. איפה ששיפלר מעמיק ומנתח, חוקר לעומק במקום לרוחב, פרידמן משלב כתיבה פופולרית וקלה לקריאה, עם חניות מתוזמנות היטב להגיגים קצרים על ההיסטוריה והעתיד.

שיפלר הוא עיתונאי בעל תפיסת עולם מיושנת במקצת, וודאי קשה לעיכול. הוא אינו מעוניין באפיזודות; הוא רוצה לעשות טיפול שורש ולא צילום רנטגן. פרידמן הוא יצור עיתונאי מודרני, קצת ניו ז'ורנליסטי ומעודכן. הוא מכיר בערכה של המילה הכתובה ובצורך שלה להיות קומוניקטיבית וזריזה. מבחינה ז'אנרית, קרוב פרידמן יותר לטום וולף, הנטר תומפסון ומייקל הר, גיבורי מעבד התמלילים הסהרורי.

שלט בניין הניו יורק טיימס בניו יורק (צילום: AP Photo/Mark Lennihan, File)

פרידמן אינו הסופר והעיתונאי הראשון הבוחר לפתוח את ספרו בציטוט ממארק טוויין. זוהי קריצה אמריקאית מדויקת ושימושית מאוד, משהו בעניין שייכותו של פרידמן לקיום האמריקאי הלא יהודי, כמו טרח פרידמן להדגיש את הקושי היחסי של יהדותו בצבת העימות המזרח תיכוני.

הצהרת כוונות נוספת, מיידית ובוטה, נמצאת במשפט הפתיחה של הספר: "ביוני 1979 עלינו, אשתי אן ואני, על מסוס בואינג 707 צבוע אדום של חברת התעופה 'מידל איסט'".

זה משפט פתיחה שאני חותם עליו בשתי ידיים, אך הייתי חוטף בגללו חבטות אינטלקטואליות נזעמות בפגוש. מה שייכת כאן אשתו אן, שוב הוא מנופף באשתו, תיכף יכתוב שעשר שנים הוא שוכב עם אותה אישה. יהיו גם אלה שיבקרו את הפואטיקה של "צבוע אדום", אבחנה מיותרת במסמך היסטורי.

פרידמן אינו הסופר והעיתונאי הראשון הבוחר לפתוח את ספרו בציטוט ממארק טוויין. זוהי קריצה אמריקאית מדויקת ושימושית מאוד, משהו בעניין שייכותו של פרידמן לקיום האמריקאי הלא יהודי במזרח התיכון

מהשורה הראשונה בספר מגדיר פרידמן את גישתו לדרמה המתרחשת בין ביירות וירושלים – אישית, דעתנית, וודאי לא אובייקטיבית. פרידמן חייב חוב מוסרי לעצמו ולקוראיו; עליו לפרט, ומהר, את מוצאו ושורשיו. בן למשפחה אמריקאית יהודית טיפוסית, חמישה ימים בשבוע שיעורי עברית, אחות גדולה ממנו שלמדה שנה באוניברסיטת תל אביב.

מרכז קהילתי יהודי במיאמי (צילום: AP Photo/Lynne Sladky)

כשהיה בן 15 הגיע פרידמן לביקור ראשון בישראל. זה היה ב־1968, אחרי הניצחון הגדול, ובשובו למינסוטה הפך פרידמן לפעיל מסור של הלובי הישראלי, ארגן כנסים וירידים, עודד עלייה, היה בקיא בקורות אותנו. שעה שבני גילו השמאלנים הלכו עם כפתור מחאה, "ישוחררו השבעה של שיקגו", הלך פרידמן עם כפתור עליו היה כתוב "ישוחררו ה-13 של דמשק", יהודים כמובן.

הכתבה הראשונה פרי עטו שנדפסה בעיתון בית הספר, הייתה על הרצאה שנתן באוניברסיטת מינסוטה גנרל ישראלי: אריק שרון. בניגוד לתפיסתו והגשתו המחמירות של שיפלר, מבין פרידמן שעליו להגיש מזטים וניגובים מזרחיים בין המנות העיקריות.

כשהיה בן 15 הגיע פרידמן לביקור ראשון בישראל. זה היה ב־1968, אחרי הניצחון הגדול, ובשובו למינסוטה הפך לפעיל מסור של הלובי הישראלי, ארגן כנסים וירידים ועודד עלייה

פרידמן במיטבו בביירות. מכוניות תופת מתפוצצות, פלגים יריבים צולפים, אנשים הקרובים לו נמחצים בהתמוטטות ביתו מפיגוע. פרידמן מציג את כל אלה מטווח קרוב, מאזור הסכנה. כשהוא מוכרח, הוא אינו מהסס לרשום קווים לאומץ לבו.

פרידמן כותב בעט קלה, ספרותית, תיאוריו מלאי אווירה וצבע, הוא אינו מקריב סיפור טוב על מזבח דיווח קורקטי. משך כל שנותיו במזרח התיכון היה חשוף למוות. אולי בגלל זה הוא נגוע בצורך לתאר מוות במונחים לא חילוניים: "פצע גדול נפער בחזהו של האיש. הם ידעו שהוא עדיין חי, כי בועות קטנות עלו מן הדם שמילא את פיו. אבל הדבר שהם יזכרו תמיד היו שני עלים שנשרו בעדינות על פניו – עלה על כל עין" (על נפגעי מכונית תופת).

זירת פיגוע טרור במפקדת הנחתים האמריקאית בביירות, לבנון, אוקטובר 1983 (צילום: AP Photo/Zouki)

משך שהותו הארוכה, אולי אפילו ארוכה מדי, במזרח התיכון, הלך פרידמן והתכסה כסות צינית. בלי לאבד את חמלתו האנושית לנפגעים החפים מפשע של סכסוך הדמים, הולך פרידמן ומקצין את גישתו למנהיגים הטובלים את הרטוריקה שלהם בדם.

משך שהותו הארוכה, אולי אפילו ארוכה מדי, במזרח התיכון, הלך פרידמן והתכסה כסות צינית, והקצין את גישתו למנהיגים הטובלים את הרטוריקה שלהם בדם

משך פרק שלם מתעכב פרידמן על יאסר ערפאת. הוא קורא לו "גרילת הטפלון", על משקל דימוי הטפלון האטום של רונלד רייגן ("רונלד רייגן של הפלסטינים, שחקן גדול היודע את נפש אנשיו, לוחם הטפלון המושלם").

ביירות הדקדנטית השחיתה את אש"ף ולוחמיו, קובע פרידמן. ערפאת הישועי הצנוע, מוקף עדת לוחמים מיוחמים ותאבי תענוגות, שאיימו על חייו של בעל חנות באמצע הלילה כדי להשיג ממנו קילו קוויאר.

לשומריו של ערפאת יש מראות על הקירות והם אוכלים וסובאים. "מארגון נזירי, אותנטי ואפילו אמיץ, הפך אש"ף לגוף חצי צבאי וחצי פוליטי, עשיר, סובל ממשקל עודף ומושחת, שצויד אפילו בנגני חמת חלילים".

יאסר ערפאת משחק פינג פונג עם עוזריו במערב ביירות, לבנון. 2 ביולי 1982 (צילום: AP Photo)

פרידמן נאלץ להתפכח בו בזמן מההיבטים הרומנטיים, השקריים והמעוותים של הצדדים הניצים. כשהוא מתאר את עווית הטירוף המגלומנית של הטריומווירט הקדוש – בגין־רפול־שרון – מצליף פרידמן בישראל רבתי, כאילו כולנו, אזרחי ישראל באשר הם, יצאנו אט ללבנון וידינו בידי המצביאים. כל הישראלים פלשו ללבנון, כותב פרידמן, אל תאמינו שהישראלים התנגדו לפלישה, זה הבל גמור.

כשהוא מתאר את עווית הטירוף המגלומנית של הטריומווירט הקדוש – בגין־רפול־שרון – מצליף פרידמן בישראל רבתי, כאילו כולנו, אזרחי ישראל באשר הם, יצאנו ללבנון

יצחק רבין קרא לשרון להדק את המצור על ביירות (כמה נעים וחינני לקרוא את זה אצל פרידמן); שלמה אבינרי, אידיאולוג של תנועת העבודה, תמך בכך שכוחות ישראל ייכנסו ללב ביירות כדי לחסל את אש"ף; קצין ישראלי מסר לפרידמן כי "הרבה בחורים קיימו יחסי מין עם נשים לבנוניות מהכפר מונט ורדה".

פרידמן אינו מהסס כשהוא בא לתאר את הביזה הישראלית: "החיילים הישראלים שבו לבתיהם עמוסים במכשירי וידיאו, דובדבנים וגם לא מעט חשיש לבנוני משובח. חיילים רבים הבריחו את הסחורות בטנקי המרכבה שלהם".

יאסר ערפאת בביירות, לבנון. אוגוסט 1981 (צילום: AP Photo/Zuheir Saade)

בחציו הראשון של הספר, זה העוסק בביירות ובלבנון כולל הפלישה הישראלית, ההסתבכות האומללה ("ישראלים הגיעו לביירות כאנשים תמימים ויצאו משם כעבור שלוש שנים כתיירים נזעמים שנשדדו, רומו ומטענם נגנב"), מדייק פרידמן באבחנותיו, מצליח להעמיק ולנתח ולהגיש את התמונה השלמה.

הוא מטריח עצמו לחאמה, שם ערכו האחים אסאד טבח נורא. פרידמן מגיע לחאמה כאשר הדם עדיין זורם בנחלים. מבחינתו זה היה ה"בקרוב" של סברה ושתילה.

פרידמן מאמין כי פיצח את חידת הקוד הגנטי המאפשר לערבים לטבוח ערבים באכזריות כה גדולה, אך הפתרון הזה הוא גם נקודת התורפה של הספר כולו

הוא מאמין כי פיצח את חידת הקוד הגנטי המאפשר לערבים לטבוח ערבים באכזריות כה גדולה. הפתרון שניסח לתעלומת חאמה, ממשיך ומשרת אותו גם בסברה ושתילה. הפתרון הזה הוא גם נקודת התורפה של הספר כולו. פרידמן בונה תזה, מעין קודקס התנהגותי האופייני לדבריו למזרח התיכון, והתזה הזו משרתת אותו לאורך הספר.

פרידמן מאמין בפוליטיקה שבטית. בהיעדר תיווך חיצוני אין מי שיכפה חוקים או יישב סכסוכים. אין גופים ניטרליים, מנהיגי האזור פועלים בסמכותיות אלימה, כפיית שליטה בדרכי כוח. התזה הזו תופסת מבחינתו לגבי אסאד, סדאם חוסיין, ערפאת, משפחת ג'ומאייל וישראל. את מי שאפשר לחסל – מחסלים, ואז מדברים עם הניצולים.

אריאל שרון עם חיילי צה"ל במזרח ביירות, לבנון. 2 ביולי 1982 (צילום: AP Photo)

על אריק שרון בלבנון: "יום אחד פלש לשם זר, אפילו בלי לקנות כרטיס," כותב פרידמן. "הוא היה איש גדול ושמן, והוא לא הבין את ההיגיון של המשחק הזה".

פרידמן סותר את עצמו בהמשך. גם הוא השגיח בהיגיון המאוד מסוים של שרון. הכנעת לבנון הייתה אמורה להשפיע גם על ירדן והגדה המערבית. היא הייתה אמורה למוטט את ההתנגדות הפלסטינית להסדר כפוי.

שרון ידע היטב מה הוא עושה. הייתה לו קונספציה. שרון לא שיחק משחקים עם אויביו, כותב פרידמן, הוא חיסל אותם. אחר כך, בסברה ושתילה, איבד פרידמן את שפיותו העיתונאית

שרון ידע היטב מה הוא עושה. הייתה לו קונספציה. שרון לא שיחק משחקים עם אויביו, כותב פרידמן, הוא חיסל אותם. אחר כך, בסברה ושתילה, איבד פרידמן את שפיותו העיתונאית.

השבר האישי של פרידמן בסברה ושתילה יכתיב לו בהמשך את עיקרי התנהגותו בירושלים. אם לדייק, בתל אביב. למרות שהוצב בירושלים, הגיע  פרידמן לתל אביב.

עובדי הצלב האדום מסתכלים על גופה מכוסה בשמיכה זמן קצר לאחר שדחפורים החלו לפנות את השטח במחנה הפליטים סברה בלבנון, 20 בספטמבר 1982 (צילום: (AP Photo/Nash)

הנה ספר חשוב על הסכסוך במזרח התיכון, שהפאב־מסעדה "בוננזה" מופיע בו כערך באינדקס (עמ' 232, 245, 248, 336). שי, הבעלים, הוא בעל דעה רלוונטית הראויה לציטוט, זאב חפץ אוכל בה המבורגרים, ושאול הוא הברמן.

בתל אביב הופך "מביירות לירושלים" לפסיפס של מראות מקומיים. מפגשים ציוריים עם דמויות ישראליות. פרידמן אינו מסוגל ואינו יכול לעשות סדר היררכי הולם בפיגורות הנקרות בדרכו.

בתל אביב הופך "מביירות לירושלים" לפסיפס של מראות מקומיים. מפגשים ציוריים עם דמויות ישראליות. למשל, הפאב־מסעדה "בוננזה" מופיע בו כערך באינדקס כמה פעמים

כולם חשובים ומעניינים; מה שיש להם להגיד משמעותי ורלוונטי. זאב חפץ, דני סנדרסון, יהודה עדר, דויד גרוסמן, יהודה פוליקר, יעקב שביט. "אם לתיאודור הרצל ולג'ניס ג'ופלין היה ילד משותף, היה זה זאב", כותב פרידמן על זאב חפץ.

זו אינה עיתונות נוסח ה"ניו יורק טיימס" אלא שיר חברות ורעות מוסווה בבטן סוס טרויאני. היכרותנו את הנפשות בצידו הישראלי של המתרס, הופכת את פרידמן לפחות ממשכנע.

סג"מ תמיר מסר (משמאל) משוחח על הקרב במחבלים על הבופור, עם ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) ושר הביטחון אריאל שרון (במרכז). 7 ביוני 1982 (צילום: דובר צה"ל)

בלי משים מנסה פרידמן לכתוב "ישראלים" חדש, אך אין לו את תמונת העומק הדרושה. הוא נע לרוחב. מנתר ומדלג, אינו מדייק בבחירת הדוגמאות שלו. הוא מנסה להכניס את הטירוף הכללי לסוגריים, אך אינו מצליח.

אברום בורג הוא "ידידי ששירת כקצין צנחנים בדרום לבנון", משה גרשוני הוא "צייר קירח בגיל העמידה, שבשיא מלחמת לבנון צייר בדים מכוסי דם בנושא עקידת יצחק". אמנון שחק הוא "אלוף ישראלי מבריק". מנחם בגין הוא "ברנרד גץ, (הנוקם מהרכבת התחתית בניו יורק) מצויד במטוסי אפ־15".

בלי משים מנסה פרידמן לכתוב "ישראלים" חדש, אך אין לו את תמונת העומק הדרושה. הוא נע לרוחב. מנתר ומדלג, אינו מדייק בבחירת הדוגמאות שלו. הוא מנסה להכניס את הטירוף הכללי לסוגריים, אך אינו מצליח

ישראל מייצגת עבור פרידמן ים של ידידים, יהודים, חברים ומכרים בפוטנציה. ככל שהוא שוקע יותר ויותר בביצה הטובענית של יהדותו וזיקתו לישראל, כך גובר בו הצורך לדקור אותנו. אלא שהדקירות מאולצות גם כשהן מדויקות.

רוב חבריו בביירות היו קולגות שלו למקצוע העיתונות, פרידמן לא השתפך שם על הזאב חפצים. בישראל הוא משפד, בצדק מסוים, פיגורות מסדר הגודל של יצחק רבין.

הזוג לאה ויצחק רבין, משחקים טניס, 1985 (צילום: יוסי אלוני, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

בעת ארוחת ערב בביתה של גיטה שרובר בירושלים, נקרא רבין לטלפון. כשהוא שב לשולחן מחלצת ממנו המארחת את פרטי השיחה.

"זה היה וייצמן", מסגיר רבין. "הוא רצה שאני אתיר למשפחת קוואסמה להביא את גופתו של פאהד קוואסמה לקבורה בחברון. וייצמן מרגיש אשם משום שהוא גירש אותו".

גיטה שרובר ממלמלת אל תוך המרק: "ומה היה כל כך נורא אם היית מרשה להם לקבור אותו כאן?".

ספר מבריק ומרתק של צעיר יהודי ממיניאפוליס, שאינו מצליח להשתחרר מברית הדמים שכרת עם בני עמו.

פורסם לראשונה ב"חדשות" 1990