סנדוויץ' טונה בכמעט 50 שקלים, ושניצל עם כמה תפוחי אדמה ליד ב-80 שקלים. אני רוצה לתמוך בעסקים קטנים אבל יש גבול. טירוף היוקר אינו פוסק. אני פוגש לאחרונה צעירים ברמלה, לוד, עכו, ירושלים ומקומות רבים אחרים ושומע על מקרים של חזירות במחירים של מוצרים רבים. הם עובדים קשה למחייתם וחשים שהעולם סוגר עליהם. הכול מתייקר וקיימת תחושה שכל פעם שנדמה שמישהו מגלה אוזן קשבת למצוקתם הכלכלית מגיעה לפתע מכה נוספת.

מי שיכול מעלה מחירים – אף אחד לא באמת מציב קווים אדומים. מדובר בגלישה בלתי מבוקרת וחסרת עכבות של מחירים כלפי מעלה, חמדנות בלתי הגונה של העסקים, אטימות הרשויות וכללי משחק מקוממים. זה הולך ומחמיר וחונק את החיים, שהופכים קשים יותר למשפחות רבות.

מי שיכול מעלה מחירים – אף אחד לא באמת מציב קווים אדומים. מדובר בגלישה בלתי מבוקרת וחסרת עכבות של מחירים כלפי מעלה, חמדנות בלתי הגונה של העסקים, אטימות הרשויות וכללי משחק מקוממים

פגשתי את אבי,  ספר מקצועי בשפלה. הוא מרוויח יחד עם אשתו כעשרים אלף שקל בחודש וחש שאינו יכול עוד. אני לא מצליח לחסוך אפילו שקל בחודש, הוא מספר,. אנו גרים בדירה שכורה, משלמים לגן הילדים, ארנונה, חשמל, מים, תקשורת, ביטוחים, ביגוד ואוכל שעלה בטירוף. לא נשאר כלום. אין אפילו הון עצמי לרכוש דירה. אין גם סיכוי לצבור אותו. בחודשים האחרונים הכול עלה. אל תסתכל על מדדי יוקר המחייה – תביט עליי ועל שכמותי – הוא אומר לי.

אי אפשר להמשיך כך. הכול יתפרץ עוד מעט. אנשים צעירים קורסים. רבים מן הצעירים בכל מקום במדינה חשים כך, אבל התקשורת עסוקה בביטחון האישי, במלחמה, בשנאות והפופוליזם – עד שלא נותר מקום לדברים הפשוטים שעושים את החיים. עוד מעט אנשים יתחילו לגנוב כאן, לשדוד כדי להשיג כסף ואמצעי מחייה.

אבי מבטא את מצוקתם של רבים שאינם יכולים עוד לעמוד בנטל הכבד שהולך ומחמיר. מי שמבקר בשווקים, ובחנויות חש מייד במצוקתם.

בישראל הפוליטיקאים מתוחכמים. הם אף פעם לא מעלים מיסים ישירים. תלוש המשכורת לא מקוצץ, אבל בפועל המשכורת נשחקה משום שלא עדכנו את מדרגות המס. תרגיל ההונאה שמאפיין את ממשלת בנימין נתניהו לכל אורך הקריירה שלה הוא העלאת המיסים העקיפים. זה סוג של תעתוע – הכסף בכיס אבל יש בו חור גדול, ועד שמגיעים למחצית החודש הכיס מתרוקן. אין בו חמצן.

הכול עולה – התחבורה הציבורית והחניונים, המע"מ, המים והחשמל, הירקות והפירות, כל סוגי הלחמים, המשכנתה והארנונה, דמי הביטוח הלאומי, אגרות הרישוי, בעיקר על הרכבים החשמליים (עלו פי שלושה אחרי שהממשלה עודדה לרכוש אותם). העיקר שהמשכורת לא ירדה.

בישראל הפוליטיקאים מתוחכמים. הם אף פעם לא מעלים מיסים ישירים. תלוש המשכורת לא מקוצץ, אבל בפועל המשכורת נשחקה כי לא עודכנו מדרגות המס. העלאת המיסים העקיפים היא תרגיל הונאה

זה כמו להושיב את האזרח על כיסא נוח מרופד, לתת לו להרגיש בנוח, אבל לשרוף את הכיסא מלמטה. זה מה שהממשלה עושה לאזרחים הנושאים על גבם את המשק. זה מה שעושים לנו המיסים העקיפים. הם לוקחים לנו את הכסף באופן עקיף, מאגפים לנו את רמת החיים, ואין דרך לעקוף אותם.

הממשלה נושאת באחריות ראשית ליוקר הזה. המיסים הגבוהים המושתים על בעלי עסקים, הארנונה היקרה, הכשרות שעולה, שכר העבודה יקר ותשלומים שוטפים מגולגלים עלינו הצרכנים, ואנו סופגים הכול ביד רחבה.

אין ברירה, אנו אומרים. הילדים צריכים לאכול. ומה, לא ניסע? מי שיכול לוקח. הצרכנים שבויים ומשלימים עם מצבם ואין איש פוצה פה ומצפצף. לא יוצאים לרחובות ונותנים בכך אור ירוק להמשך התהליך.

אין כאן באמת תחרות. הרשתות הגדולות מצליחות להנדס מחירים ולעשוק חקלאים ובעיקר צרכנים. הבנקים היו יכולים להיות מעט יותר נדיבים בשנים שהרווחים זינקו לממדים עצומים. אפשר היה להתחשב יותר במשקי הבית, שההון אשר נצבר בבנקים נעשה בעיקר מכספיהם. מעט נדיבות מן הרווחים. גם חברות הביטוח, המעלות בכל פעם את מחירי הביטוח ללא הצדקה ממשית, היו יכולות לרסן את חמדנותן.

ואולם, הממשלה אינה מפעילה כושר איום כדי להטיב עם הצרכנים. ההייטק מכיל עשרה אחוזים מן המשק, ולצד ההכנסות היפות ממיסים שהוא מייצר, הוא גורם היוצר פערים, ובפועל הרוב קורס תחת הנטל. רמת החיים יורדת לטובת הברונים השודדים – הקרטלים, המונופולים, עושקי השכר הגבוה בשירות הציבורי, זריקת מיליארדים לצרכים מיותרים, והקומבינטורים שנהנו מההפרטות הפרועות של המדינה אשר מכרה את השירותים הבסיסיים של האזרח לחברות שגורפות הון ומעלות מחירים.

מה שעושים המיסים העקיפים זה להושיב את האזרח על כיסא נוח מרופד, לתת לו להרגיש בנוח, אבל לשרוף את הכיסא מלמטה. זה מה שהממשלה עושה לאזרחים הנושאים על גבם את המשק

הפערים מתרחבים כאן בקצב מבהיל, והם יובילו לאי יציבות ויעלו את המתחים החברתיים והקיטוב. אנחנו בדרך לשם. כל המעמדות התומכים בממשלה הזאת ימשיכו לתמוך בה למרות עליית המחירים, כי בישראל של היום ההצבעה עדתית וזהותית ולעזאזל התשלומים למכולת.

מדוע בני אדם אינם חושבים – שאל פעם הפילוסוף עמנואל קאנט – הרי אם היו חושבים חייהם היו משתנים לטובה. מרד צרכנים היה שובר את המונופולים, את הקרטלים המוצצים את כספם של השכירים, העשוקים והמתקשים.

הגיע הרגע לומר לצרכנים לא להתפתות ולא לרכוש מוצרים שעלותם חזירית. זו אחריות אזרחית, בהיעדר ממשלה מתפקדת. זו הדרך להורדת יוקר המחייה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.