מדינת ישראל היא בבסיסה אנומליה רב-ממדית. כפי שהיא רואה ומציגה עצמה, ישראל היא החייאתה של מדינה מהעת העתיקה, שנשתלה בעידננו למקום הגיאוגרפי שבו שכנה אז.

מיקומה הגיאוגרפי השתנה מאז לחלוטין. במקום מעצמות אזוריות כמו אשורית, בבלית או פרסית ומעורבות של "מעצמת העולם" הרומאית, היא עתה בעיקר משכנו של העולם הערבי.

בנוסף, עצם האקט של הקמת "מדינה יהודית" בא עם האנומליה של התאגדות היהודים למדינה שיתופית, כאשר הם כבר מאות בשנים לא במצב שיתופי – אוסף זרמים שנבדלים זה מזה בראיית עולמם ובדרך התנהלותם. כך שהמכנה המשותף של "יהודיות", כבסיס ליצירת מדינה משותפת, היה יותר היפותזה מאשר ריאליה.

עצם האקט של הקמת "מדינה יהודית" בא עם האנומליה של התאגדות היהודים למדינה שיתופית, כאשר הם כבר מאות בשנים לא במצב שיתופי – אוסף זרמים שנבדלים זה מזה בראיית עולמם ובדרך התנהלותם

מצב הפירוד, ולא פעם אף ניגודיות, בין הזרמים היהודיים בארצות מושבם, לא היווה בעיה שם מבחינת ניהול מדינה, כי ממילא זה היה הגוי שם שעשה זאת. כך שההבדלים בין הזרמים היהודיים לא באו לידי ביטוי. ברם, כשמקימים מדינה משותפת זה כבר מצב שונה. חייבים לשבת יחד ולהגיע להסכמות. שאז ההבדלים, החדים לעתים, בין הזרמים השונים הופכים לבעיה ומכשול. זה המצב שאנו עדים לו באופן בולט בישראל של היום.

ההתפתחות ההיסטורית

המשמעות המעשית של שתי האנומליות לעיל הייתה, שהמדינה החדשה נדרשה להתמודד בעת ובעונה אחת על עצם קיומה באזור שלא השלים בהתחלה עם הרעיון של הקמתה בו, וגם לגבש איזשהו אופן התנהלות משותף בין הזרמים היהודיים השונים בה.

התמודדות כפולה זו, היא סיפורה של מדינת ישראל מראשיתה ועד היום.
פרדוקסלית, זה היה הסיכון הקיומי בזירה החיצונית שאיפשר בתחילה להתעלם מהמתח הפנים-יהודי, כי היה צורך להפנות את כל המאמץ להישרדות פיזית. רק לאחר שהזירה החיצונית התאזנה במידה מסוימת – ישראל הצליחה לשרוד מלחמות וסוגי אלימות אחרים נגדה ואף עלה בידה להגיע לקשרים עם מדינות מסביב – הגיעה שעתם של הניגודים הפנימיים לעלות למרכז התמונה.

כך שכללית המצב היום הוא שהאנומליה של שתילת המדינה היהודית בלב המזרח התיכון, אף שהיא קיימת, נחלשה (עם הערבים לפחות), זו ההשתלבות של הזרמים היהודיים השונים בתוך ישראל שנשארה סיפור מורכב.

המדינה החדשה נדרשה להתמודד בעת ובעונה אחת על עצם קיומה באזור שלא השלים בהתחלה עם הרעיון של הקמתה בו, וגם לגבש איזשהו אופן התנהלות משותף בין הזרמים היהודיים השונים בה

החרדים

החרדים הם המקרה הבולט של אי-משותפות בזירה היהודית הפנימית. הם מנהלים אורח חיים בדלני ושונה מיתר האוכלוסייה, עד כדי כך שאפשר לראות בהם עם יהודי נפרד שחי פה.

ביטחונית הם לא חלק מהמאמץ הצבאי, ורבים מהם לא מוכנים ללמוד לימודי ליבה ולפיכך אינם יכולים לעסוק במקצועות מתקדמים, שדורשים תארים אקדמיים. כלכלית, הם נתמכים באופנים שונים על ידי האחרים.

בראייתם, הם גרים פה בארץ הקודש והם לא חלק מתוכנית הקמתה מחדש של מדינה יהודית פה. הם אמנם מאמינים שצריכה לקום פה מדינה כזו, אך זה צריך לחכות עד שתגיע ה"גאולה", או ביאת משיח, שאז נגיע לפי אמונתם להקמת הבית השלישי.

בשנותיה הראשונות של המדינה היה מספרם נמוך מאוד, ולכן ההיבדלות והשוני הזה שלהם לא היו בעלי משמעות אקוטית להתנהלות המדינה. אך עקב שיעור גבוה של ריבוי טבעי אצלם, חלקם באוכלוסייה גדל מאוד עם השנים ועם זאת, במשטר דמוקרטי שסופר קולות בוחרים, התרחשה קפיצת מדרגה בכוחם הפוליטי. הם כבר עתה חלק משמעותי של קואליציה ממשלתית.

יש אנומליה חדה במצב בו הם חלק, אף נכבד, מהממשל בישראל – משמשים כשרים בממשלתה ומכהנים בתפקידי שליטה אחרים בה – ועדיין ממשיכים לא להיות מזוהים או להרגיש חלק מהמהלך הציוני, ואף לשמור על אורח החיים הנבדל והשונה מיתר האוכלוסייה.

יש אנומליה חדה במצב בו החרדים הם חלק, ואפילו נכבד, מהממשל בישראל – ועדיין ממשיכים לא להיות מזוהים או להרגיש חלק מהמהלך הציוני, ואף שומרים על אורח החיים המתבדל והנפרד שלהם

מעבר לכך, השתתפותם בממשלה כרוכה באנומליות נוספת. הם יושבים בה עם גורמים לאומנים קיצוניים, בעלי גישה מיליטריסטית, בעוד שהם עצמם לא מוכנים אפילו להתגייס לצבא. 

השתתפותם בקואליציה הממשלתית גם אפשרה הדרה מלאה מהשלטון של כל המרכז-שמאל בישראל – שהם עיקר השחקנים של הסיפור הציוני בישראל, על כל תחומיו: ביטחון, משק וכלכלה. גם זה סוג של אנומליה.

ערעור סמכות מערכת המשפט

בינתיים מתרחש עוד סוג של הרעה מבחינת יכולת ההשתלבות הפנימית של הזרמים היהודיים השונים למסגרת לאומית אחת. ברור שקיומה של מערכת שיפוטית עצמאית וחזקה הינו תנאי מרכזי ליכולת לנווט מדינה, המורכבת מזרמים עם אג'נדות שונות. זה גורם אובייקטיבי ממלכתי, הנסמך על מערכת חוקים ואינו חלק מהמאבק הפוליטי והאחר במדינה.

אך עם הקמת הממשלה האחרונה מצאה עצמה המערכת השיפוטית תחת התקפה חריפה מהממשלה הנוכחית. יש מאמץ עצום של הממשלה לנטרל אותה ולהחליש את יכולת התערבותה. זה אפשרי כי לישראל אין חוקה ולכן אין למערכת המשפטית יכולת להתמודד לאורך זמן עם צעדים שלטוניים נגדה. הממשלה, אף ברוב קטן בכנסת, יכולה לחוקק כרצונה, כולל השתלטות עתידית על בית המשפט עצמו.

מצב של נסיגה

אוסף האנומליות שהיו מלכתחילה ואלה שנוספו עליהן עתה עם הקמת הממשלה הנוכחית, יחד עם הפגיעה במערכת המשפט, מתחברים יחד לבעיה גדולה בזירה הפנימית של המדינה ולניסיון של הממשלה להחליש את המשטר הדמוקרטי בישראל. כל זה פירושו מצב של אי-יציבות ואובדן איזונים, אשר אין להניח כי יוכל להתמיד. בפרט, המרכז-שמאל לא יוכל להשלים עם מה שקורה לאורך זמן.

מה ייעשה כדי ליצור שינוי, עדיין לא ברור. תיקון יכול לבוא, למשל, ביצירת מנגנון בחירות שקושר בין הזכות להצבעה בבחירות ובין השתתפות פעילה בתחומי הפעילות המרכזיים במדינה – בייחוד התגייסות לצבא. 

מערכת שיפוטית עצמאית וחזקה היא תנאי מרכזי לניווט מדינה מרובת זרמים ואג'נדות. היא גורם אובייקטיבי ממלכתי, הנסמך על מערכת חוקים שאינה חלק מהמאבק הפוליטי במדינה. אך גם היא תחת מתקפה

גם בחזית החיצונית, הנרמול שהחל להתפתח עם ארצות ערביות מסביב, נבלם. יסודות לאומנים-קיצוניים ששולטים במדיניות הממשלה – מכתיבים מהלכים הפוגעים ביחסים עם העולם הערבי.

כך שבראייה כללית, מדינת ישראל נכנסה מאז הקמת הממשלה האחרונה לתהליך נסיגה מבחינת ההתגברות על האנומליות בבסיסה – הן אלה שבזירה החיצונית ואף עוד יותר כך בזו הפנימית. כל זה מתכון לפגיעה בעתידה של מדינת ישראל ומהווה סכנה לקיומה.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.