27 בדצמבר 2008. שר הביטחון אהוד ברק מורה על הקלות משמעותיות במעברי הסחורות לרצועת עזה, למרות שיום קודם ירה חמאס מטח של יותר מ-60 רקטות לעבר יישובי הנגב המערבי והערים אשקלון ואשדוד.

הנהגת חמאס, שהודיעה שלושה שבועות קודם לכן כי מבחינתה תמה הרגיעה שהושגה בחסות מצרית, ביקשה לחדש את הרגיעה – אך בתנאים משופרים מבחינתה. ישראל שמעה – והחליטה לשנות את כללי המשחק.

הארגון עבר תהליך הפנמה, הבשלה והשמה למציאות החדשה, ונהפך מארגון טרור לריבון על שטח, צבא ועם אחריות לאוכלוסיה. כל הסממנים הדרושים למדינה דה פקטו

בבוקר שבת, 27 בדצמבר, תוכנן טקס סיום קורס שוטרים של חמאס בעיר עזה. במקביל לתזמורת ותרגילי הסדר, המריאו עשרות מטוסי קרב של חיל האוויר לעבר הים והמתינו לפקודה.

כשהפקודה ניתנה, נחתו עשרות פצצות על מגרש המסדרים.

עשרות שוטרים של חמאס נפגעו, גל ההפצצות השני, שהחל דקות ספורות לאחר מכן, כוון לעבר מחנות ומחסני טילים של חמאס. זה היה האות למבצע עופרת יצוקה של צה"ל, והמבחן הרציני הראשון של חמאס כשליט בטריטוריה.

עשר שנים חלפו, וגם המבצעים הבאים נשאו שמות מפוצצים – "עמוד ענן", ו"צוק איתן" – אבל המציאות נותרה בעינה.

חמאס היה אז הריבון, וחמאס הוא הריבון גם עכשיו. אלא שלפני עשור המושג "חמאס ריבון" הגיע עם סימן שאלה, ואילו עתה הוא עם סימן קריאה.

ביתו של בהאא אבו אל עטא לאחר החיסול. 12 בנובמבר 2019 (צילום: Hassan Jedi/Flash90)

אינטרסים משותפים

נחזור להווה. ישראל וחמאס מעולם לא היו קרובות כל כך (במערכת הביטחון נוהגים לשון נקבה – ישראל כמדינה, חמאס כתנועה). אמנם במישור הדקלרטיבי כל צד ממשיך ברטוריקה המתלהמת, אבל מאחורי הקלעים אחדות האינטרס של שני הצדדים גוברת על הצורך לדבר לבייס, זה שבישראל וזה שבעזה.

את ההוכחה הטובה ביותר לאחדות האינטרס, קיבל הציבור הישראלי במבצע שנשא שם לא פחות מפוצץ: "חגורה שחורה".

חמאס הקפיד להישאר מחוץ ללחימה, למרות שישראל חיסלה במשמרת שלו את אחת הדמויות הבולטות והאהודות ברחוב העזתי.

בהאא' אבו-אל עטא הפך לקול דומיננטי מאוד בשיח העזתי, במיוחד זה המתלהם. מאז מבצע צוק איתן, אבו אל עטא, איש הג'יהאד האיסלמי, היה אחראי ל-90% מאירועי הירי לעבר ישראל.

רק בחלק מהמקרים הירי נעשה באישור חמאס, לרוב הירי היה כדי להביך אותו.

אנחת הרווחה עם הסתלקותו נשמעה לא רק בירושלים וקהיר, אלא גם בעזה. בלחץ הרחוב ירה חמאס בתוך הפסקת האש שתי רקטות לעבר באר שבע. "מס שפתיים", שלא לווה בתגובה ציונית הולמת, ולא בכדי.

את מקרה אבו-אל עטא יש לבחון בפרספקטיבה רחבה. חמאס של 2009, 2010 או 2014 (עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן בהתאמה), הוא לא חמאס של 2019.

הארגון עבר תהליך הפנמה, הבשלה והשמה למציאות החדשה, ונהפך מארגון טרור לריבון על שטח, צבא ועם אחריות לאוכלוסיה. כל הסממנים הדרושים למדינה דה פקטו. הסמכות שנטל חמאס בהפיכה ב-2007 עם נשק חם והוצאות להורג של אנשי פתח, הפכה ב-2019 לאחריות שטילים לבדם לא יספיקו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם הרמטכל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן בבור בקריה בתל אביב במהלך הלילה בו חוסל בכיר הג'יהאד האיסלאמי, בהאא אבו-אל עטא. מימין סגן הרמטכל אייל זמיר (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

ההשפעה של סינואר

אחת הדמויות שמניעות את התהליך הוא יחיא סינואר, מנהיג התנועה בעזה. ב-2011, אחרי 22 שנים בכלא הישראלי, הוא חזר לרצועה במסגרת עסקת שליט.

"עזה חיכתה ליחיא סינואר הרבה שנים. איסמעיל הנייה היה רק הלוואת גישור בין השיח אחמד יאסין למנהיג הדומיננטי שיירש אותו….", אמר ח"כ אבי דיכטר, לשעבר ראש השב"כ ויו"ר ועדת חוץ ובטחון, בראיון לחדשות "כאן".

הדעות לגביו, חלוקות. יש מי שטוען כי מדובר במנהיג קיצוני שלעולם לא יזנח את דרך הטרור. לעומתם, יש האומרים כי סינואר של 2019 הוא בוגר יותר, מרוסן יותר ופרגמטי.

"הוא מבין טוב מאד את כובד האחריות לכמעט 2 מיליון תושבים ואת זה כאמור טילים או פיגועים לא יוכלו לפתור", אומר בכיר באמ"ן.

לפרגמטיות המיוחסת לחמאס חייבים להוסיף ממד נוסף, מצרים. בשנה הראשונה לחזרתו לרצועה קיבל סינואר רוח גבית חזקה מקהיר של הנשיא מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, תנועה אחות לחמאס ולמפלגתו של ארדואן בטורקיה.

מצרים היא וסת הלחץ, השסתום של עזה. ברצותה היא פותחת את מעבר רפיח, בעיקר למעבר אנשים. כשמרגיזים אותה, היא נועלת את השערים ומשאירה את חמאס עם הלבה

בעיני חמאס זה היה תור הזהב, רצף שליטה של האחים המוסלמים מקהיר לעזה, ומכאן נולדו גם שיח פורה וכתף חמה. אלא שהלבלוב הזה הסתיים מהר.

ביולי 2013 מוחמד מורסי מודח, עבד אל-פתאח א-סיסי נמשח, והרוח הגבית הופכת לרוח פנים חזקה. מאז, מצרים היא הכתובת לשני הצדדים בכל סבב לחימה, והאוזן שלה בדרך כלל כרויה הרבה יותר לקול הישראלי מאשר לעזתי.

יותר מכך, מצרים היא וסת הלחץ, השסתום של רצועת עזה. ברצותה היא פותחת את מעבר רפיח לסחורות, ובעיקר למעבר אנשים. כשמרגיזים אותה, היא נועלת את השערים ומשאירה את חמאס עם הלבה הרותחת.

לרוע מזלו של חמאס, המתח הגואה בשנים האחרונות בתוך עולם הערבי רק החמיר את מצבו והדגיש את בידודו. זרועות התמנון האיראני מלבנון, תימן וסוריה, יחד עם חילופי המהלומות הצבאיות במפרץ, קירבו מאוד את ישראל למדינות הערביות המתונות, ובראשן סעודיה.

מצרים, הנסמכת על שולחנה של ריאד, מדינות המפרץ וישראל, מצאו את עצמן תחת איום משותף. חמאס נפל בין הכיסאות.

מצד אחד, הוא התנתק מאיראן בעקבות התערבותה בסוריה נגד הסונים; ומהצד השני, הוא מוקצה בשל היותו חבר בתנועת "האחים המוסלמים" הקיצונית.

במצב הזה יכולת התמרון של חמאס וסינואר מוגבלת מאוד, וזאת גם אם טורקיה, משמיעה חדשות לבקרים הצהרות תמיכה ובונה בתי חולים ברצועה.

חמושים ליד הבית שבו חוסל איש הג'יהאד האיסלאמי אבו אל-עטא (צילום: חסן ג'די, פלאש 90)

בין מלחמה למדינאות

לצד כל הגורמים הללו יש גם את הצד הישראלי הדומיננטי בעבר ובהווה, שצפוי להישאר כזה גם בעתיד. בצה"ל מרבים לצטט את פילוסוף המלחמה הגרמני פון קלאוזוביץ: "המלחמה היא המשך המדינאות ולהפך".

אחרי כל סבב לחימה היו קולות רמים במערכת הביטחון, שהדגישו כי זו שעת כושר לאימוץ מדיניות חדשה, שתיטיב עם העזתים ותתקע טריז בינם לבין חמאס.

גם בדרג המדיני היה מי שהרים את הכפפה, ובראשם השר ישראל כ"ץ, שקרא שוב ושוב להקים מול חופי עזה אי מלאכותי, ובו נמלי ים ואוויר בפיקוח ישראלי.

היוזמה הזו נפלה על אוזניים ערלות, בעיקר במפלגה שלו, ובגוש הימין. כיום זה אחד הפתרונות המרכזיים שנבחנים במסגרת השיחות על רגיעה ארוכת טווח.

לחמאס, הסכם ארוך טווח הוא רע הכרחי מצד אחד, וצו השעה במלחמת ההישרדות הפנימית שלו מצד שני. ברחוב הוא עדיין מניף נשק, וסעיף השמדת ישראל באמנתו נותר בעינו

השיחה האחרונה שלי עם דורון אלמוג, אלוף פיקוד הדרום בין השנים 2000 ל-2003, נערכה בתצפית של צה"ל סמוך לקיבוץ ארז.

הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה וכהונתו של אריאל שרון כראש ממשלה. היחסים בין השניים היו אז מתוחים, נזכיר שרון חווה לא אחת רקטות בחווה.

ברגע של גילוי לב אמר לי אלמוג: "הוא (שרון) חושב שזו עדיין רצועת עזה של שנות ה-70, עם חצי מיליון תושבים. זו רצועת עזה עם מיליון וחצי איש, שהאחריות עליהם מוטלת לפתחנו. מה שהיה נכון לשנות ה-70 לא נכון להיום".

מעניין שההכרה הזו חלחלה לשרון שנתיים אחר כך, ולליכוד כעשור מאוחר יותר.

על פי כל הדיווחים, ישראל וחמאס נמצאים במסלול של הסכמה על רגיעה ארוכת טווח. סינואר, בשונה מאיסמעיל הנייה וחאלד משעל, מכיר היטב את העוצמה הישראלית ומרבה לדבר עלייה, בציבור ובחדרי חדרים.

לחמאס, הסכם ארוך טווח הוא רע הכרחי מצד אחד, וצו השעה במלחמת ההישרדות הפנימית שלו מצד שני. כלפי הרחוב הוא עדיין מניף את הנשק, וסעיף השמדת ישראל באמנתו נותר בעינו. חמאס מבחינתו לא זנח את הדרך.

הוא רק הבין בינתיים שמלחמה היא אמצעי ולא מטרה, כשהדגש הוא על בינתיים.