הלב יוצא אל משפחות שני הפעוטות שמתו במעון בשכונת רוממה בירושלים. עבורן העולם עצר מלכת ואין מילים מנחמות. עבור כולנו זהו רגע שבו מציאות מסוכנת, הנשענת על מדיניות רבת שנים, צפה ועולה אל פני השטח.

מותם של ילדים ב"מחסן הילדים" שפעל ללא רישוי אינו מחדל מקומי. זהו פעמון אזהרה על קריסתה של מערכת האמורה לייצר מוגנות לילדים של כולנו, שבמסגרתה עשרות אלפי ילדים בישראל שוהים מדי יום במסגרות שאינן מפוקחות ואינן מספקות רמת בטיחות נדרשת.

מעונות יום לא מפוקחים קיימים בכל מקום שבו המדינה נכשלה ביצירת היצע מוסדר לגיל הרך. עם זאת, בחברה החרדית התופעה רחבה יותר, משום שהיא פוגשת התנהלות קהילתית פנימית של חשדנות והסתייגות מהרגולטור.

מותם הילדים ב"מחסן הילדים" שפעל ללא רישוי אינו מחדל מקומי. זהו פעמון אזהרה על קריסת מערכת האמורה לייצר מוגנות לילדי כולנו, במסגרתה עשרות אלפי ילדים בישראל שוהים במסגרות שאינן מפוקחות או בטוחות

אין מדובר בהאשמה כלפי הקהילה, אלא בתיאור מציאות של ואקום שלטוני. בתוך הוואקום הזה, חובת הדיווח אינה יכולה להישען על דרישה בלבד; מדינה שמבקשת להגן על פעוטות חייבת להעמיד חלופות מוסדרות. מאחר שדווקא במקום שבו המדינה יודעת שיש ניתוק, האחריות של שר החינוך יואב קיש היא לייצר נוכחות, פיקוח ומוגנות גדולה יותר.

שורש הכשל המערכתי, כפי שעלה באסון הנורא, נמצא בפער שבין החקיקה למציאות. חוק הפיקוח על מעונות יום משנת 2018 נועד לשמש שכבת הגנה עבור חסרי הישע, אך המדינה החילה אותו בלי להעמיד את התשתיות הנדרשות למימושו.

יתרה מכך, החוק נחקק כשהוא יוצר פיצול סמכויות מהותי: תחומי אחריות מרכזיים נותרו בידי משרד העבודה ולא רוכזו בידי משרד החינוך, באופן שפירק את שרשרת האחריות וטשטש סמכויות פיקוח.

כפי שעלה גם בדוחות מבקר המדינה בשנים האחרונות, פיצול זה פגע ביכולת הפיקוח והאכיפה והעמיק את הפער בין חקיקה ליישום. בהתאם לכך, תקציבי הבינוי למעונות יום נוצלו רק בכשישים אחוזים. עשרות מיליוני שקלים נותרו בקופה, בעוד ילדים נדחקו למסגרות מאולתרות בדירות מגורים ולמחסני ילדים הפועלים ללא רישוי. המחסור במבנים מותאמים הוא תוצאה של סדר עדיפויות ממשלתי שלא תורגם לביצוע.

אין מדובר בהאשמה כלפי הקהילה, אלא בתיאור מציאות של ואקום שלטוני. בתוך הוואקום – חובת הדיווח אינה יכולה להישען על דרישה בלבד; מדינה שמבקשת להגן על פעוטות חייבת להעמיד חלופות מוסדרות

הכשל אינו מתמצה בתשתיות ובחלוקת סמכויות. הוא ניכר באופן הישיר ביותר בשחיקה של מערך הפיקוח והליווי המקצועי עצמו. הקיצוצים בגיל הרך מתורגמים למחסור חמור בתקני פיקוח, לעומסים חריגים על מפקחות, ולצמצום שעות הדרכה וליווי מקצועי למטפלות.

כאשר מפקחת אחת אחראית על עשרות מסגרות, הפיקוח הופך בעיקר לפורמלי. כאשר מטפלות אינן זוכות להכשרה מספקת ולהדרכה רציפה, גם מסגרת הפועלת לכאורה על פי כללים הופכת פגיעה. הכשרה, הדרכה ונוכחות מקצועית אינן תוספת. הן תנאי בסיסי למוגנות.

וכאן מגיע מבחן התפקוד של שר החינוך קיש, לא בהצהרה שאחריה, אלא בשורה של בחירות לפני האסון ואחריו. בתגובה לאסון הנורא, קיש הודיע שהוא מקים ועדה בין משרדית לבדיקה. זהו השם המכובס והמוכר למריחה של זמן ולבריחה מהחלטות קשות; בזמן שהוועדה תתכנס ותנסח ניירות עמדה, אלפי פעוטות ימשיכו לשהות במחסנים ללא השגחה. הדרג המקצועי כבר יודע מה צריך לעשות, השר פשוט בוחר להקים עוד שכבה בירוקרטית במערכת שממילא סובלת מפיצול סמכויות. אחרי מותם של פעוטות, השאלה איננה מי יבדוק ומי יתכלל. השאלה היא מי נושא באחריות ומבצע.

בתקופתו של קיש, במסגרת עדכון תקציב המדינה לשנת 2024, קוצצה תוספת של 200 מיליון ש"ח שיועדה להרחבת ההדרכה וההכשרות לצוותים במעונות יום ולהעמקת יכולות בקרה ורישוי. הקיצוץ הזה אינו "התייעלות תקציבית" – הוא ויתור מודע על בטיחות הילדים.

בתקופתו של קיש, במסגרת עדכון תקציב המדינה לשנת 2024, קוצצה תוספת של 200 מיליון ש"ח שיועדה להרחבת ההדרכה וההכשרות לצוותים במעונות יום ולהעמקת יכולות בקרה ורישוי

משרד החינוך הציג זאת כסעיף תוספתי. אבל במערכת שמבקשת מוגנות, זה איננו תוספת. זה המנגנון שמאפשר לראות, לתקן, ולמנוע. ולכן, ועדה בין משרדית איננה תשובה. התשובה היא פעולות מדידות: תגבור תקני פיקוח, החזרת שעות הדרכה רציפה, אכיפה שמסוגלת לסגור מסגרות מסוכנות לפני שהנזק מתרחש, והרחבת היצע מוסדר במקום שוק אפור.

על הרקע הזה בולטת בחירתו הציבורית של קיש: בשנה האחרונה הוא מרבה להופיע באירועי חלוקת ספרי תורה ולהבליט מהלכי "זהות יהודית". אין פסול במורשת; הפסול הוא כשהיא משמשת מסך נוח לפוליטיקה לבייס בזמן שהטיפול בגיל הרך מופקר ומערכת החינוך קורסת.

מורשת של שר חינוך נכתבת במערכת מתקדמת, כזו שמשקיעה במוגנות, בפדגוגיה ובמענה לצרכים הרגשיים וההתפתחותיים של הילדים כבר מהשלבים המוקדמים ביותר.

זהו מבחן התיקון של יואב קיש. כעת, כשהמפלגות החרדיות אינן בממשלה, האחריות מונחת במלואה על שולחנו ואין עוד תירוצים. במקום לדבר על "היפוך הפירמידה", עליו להניח את היסודות בפועל: השקעה תקציבית במוגנות, השבת ההדרכה המקצועית וביסוס פדגוגיה איכותית שתבטיח התפתחות תקינה ובטוחה לכל ילד.

בחירתו הציבורית של קיש היא להופיע באירועי חלוקת ספרי תורה ולהבליט מהלכי "זהות יהודית". אין פסול במורשת, אלא כשהיא משמשת מסך נוח לפוליטיקה לבייס, כשהטיפול בגיל הרך מופקר ומערכת החינוך קורסת

זהו הרגע שבו קיש יכול לבחור בשינוי עומק יסודי, במקום בעוד סבב של הצהרות וועדות שאינן משנות את פני המציאות.

איילת קציר היא מפקחת בדימוס במשרד החינוך, יו"ר תנועת מובילי חינוך לחיזוק מערכת החינוך הציבורית, פעילה חברתית ומשוררת. מתעניינת במעמדו של החינוך הציבורי בישראל, בהיבטים של מדיניות, תקצוב, תכנים וסכנות הפוליטיזציה של מערכת החינוך - מתוך ניסיון ארוך שנים במערכת ומחויבות אזרחית עמוקה.