הרמקולים של המסגד נמצאים 70 מטר בקו אווירי ממרפסת הדירה של הבת שלי.

הבת שלי מתגוררת ביפו-שוק-הפשפשים. יש להניח שאתם חושבים שאני מגזים, ושהיא לא גרה ממש בשוק עצמו, אבל כל מי שמכיר את יפו-שוק-הפשפשים ואת הדירה של בתי יגיד לכם שהיא ממש כן.

רוצה לומר: שוק הפשפשים נחשב כרובע בפני עצמו – אחד מחמישים היפים בעולם לפי מגזין טיים-אאוט – שהרחוב המרכזי החוצה אותו בין החצי הצפוני והדרומי הוא רחוב עולי ציון. הציר המרכזי השני  בלב השוק הוא רחוב יהודה מְרָגוּזה, הקרוי על שם הרב שייסד את קהילת יפו. מרכז השוק ולב ליבו הוא מפגש הרחובות הללו – יהודה מרגוזה ועולי ציון.

בצומת הזה יושב הבניין שבו הדירה בה מתגוררת בתי.

כשאתה יושב במרפסת הדירה בקומה השלישית אתה רואה מלמעלה את כל ההתרחשויות, שומע את המוזיקה של נגני הרחוב, ומקשיב לדיבורים ולקריאות.

מרכז השוק ולב ליבו הוא מפגש הרחובות יהודה מרגוזה ועולי ציון. בצומת הזה יושב הבניין שבו הדירה בה מתגוררת בתי. כשאתה יושב במרפסת הדירה בקומה השלישית אתה רואה מלמעלה את כל ההתרחשויות

וכשאתה מרים את עיניך מהמתרחש ברחוב ומביט לכיוון צפון מזרח, אתה רואה מולך, מעל הגגות, כמעט במרחק נגיעה, את צריח המסגד.

ועליו תלויים הרמקולים.

*  *  *

אין לי שום דבר נגד טכנולוגיה.

אישית, אני אפילו חושב שרמקולים הם המצאה טכנולוגית יפה ומועילה. אני זוכר איך בילדותי, כשהלכנו לים לטבול בו, למציל היה קונוס מתכתי גדול, שבצידו הצר מעין שפתיים, שאמורות היו לאסוף כל טיפה מקולו הטבעי ולהכניס אותה יחד עם חברותיה אל תוך הקונוס המתכתי ההוא, כדי שמצדו השני, הרחב, ייצא קול רם שיישמע עד עמקי הים.

תפקידו של הקונוס המתכתי ההוא היה להביא את קול המציל אל מרחבי החוף והים ולמנוע מאנשים לטבוע.

לפעמים אנשים שמעו אותו ולפעמים לא – אין לי מושג כמה ממקרי הטביעה בשנות השישים והשבעים אירעו בגלל שאנשים לא שמעו את המציל קורא להם ומה הוא אומר.

היום יש לו רמקול חשמלי, ושומעים אותו למרחוק.

סוכת המציל בנויה לגובה, כדי שיוכל המציל לראות את המתרחצים, וכדי שיוכל לקרוא להם למרחקים.

כך גם צריח המואזין.

הצריח הזה קרוי "מינָרֶֶט". בתחילת ימי המסגדים היה המינרט כמו הקונוס המתכתי של המציל בחוף הים וכמו הסוכה – המואזין עמד עליו גבוה וקרא את התפילה בקולו, ומי ששמע – שמע.

היום במקום המואזין תלויים על הצריח רמקולים – לפעמים שניים, לפעמים שלושה ולפעמים אשכול של ממש, כמו אשכול ענבים או בננות. את הרמקולים הללו שומעים כולם – מוסלמים, יהודים, נוצרים וחילוניים כמוני, חסרי דת.

היום במקום המואזין תלויים על הצריח רמקולים – לפעמים שניים או שלושה ולפעמים אשכול של ממש, כמו אשכול ענבים או בננות. את הרמקולים הללו שומעים כולם – מוסלמים, יהודים, נוצרים וחילוניים כמוני, חסרי דת

רוצה לומר – גם אלו שאינם מוסלמים שומעים אותם, בין אם ירצו ובין אם לא.

אם אתם רוצים להבין מה המשמעות של הרמקולים הללו, תחשבו על הדבר הבא: סיפרתי כאן בזמנו שהעיר טול כרם נמצאת כ-500 מטר בקו אווירי מהבית שלי, מעבר לכביש 6 ומעבר לחומת קו התפר. בעיר טול כרם יש מסגדים רבים, אחד מהם בשכונה הפונה ליישוב שלי. בשעה 04:29 בבוקר, כל בוקר כמו שעון, המואזין מתחיל לצעוק.

כל יום בשעה 04:29 בבוקר אני יודע דבר אחד בבירור: אללה הוא אכבר ואין אלוהים אחרים מלבדו.

עובדה: המואזין הרגע צעק את זה.

אחר כך אני מנסה להירדם שוב.

אז אצלי מדובר בעיר טול כרם, 500 מטר בקו אווירי מהבית שלי, כאמור. אצל בתי מדובר במרחק של 70 מטר מהמרפסת שלה ומהסלון.

בתי נכת צה"ל מאה פלוס. היא זקוקה לסיוע במשימות מסוימות, אז כשהיא עברה לגור בדירה הזו, חניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני התגוררנו עם בתנו לסירוגין, בתורנות, עד שנמצא סידור אחר.

כך הכרתי את קריאות המואזין שממול.

בטול כרם יש מסגדים רבים, אחד מהם בשכונה הפונה ליישוב שלי. בשעה 04:29 כל בוקר כמו שעון, המואזין מתחיל לצעוק. כל יום בשעה 04:29 בבוקר אני יודע דבר אחד בבירור: אללה הוא אכבר ואין אלוהים אחרים מלבדו

אציין כאן שברגע הראשון ההרגשה היא שהמואזין עצמו עומד על השיש אצלך במטבח וצועק. אחרי שמתרגלים קצת ניתן לזהות שהקול העוצמתי הזה מגיע מבחוץ.

היה בתחילה משהו מרגש בקריאות היומיות של המואזין, משהו אקזוטי ואותנטי – קצת כמו צלצול פעמוני הכנסייה בכפר קטן באירופה, אם יצא לכם ללון פעם בבית בכפר כזה, באיטליה או צרפת.

על כן בחודש הראשון התגובות שלי היו נרגשות בהתאם: "וואו, איזה רומנטי זה", הייתה תגובה אופיינית שלי אז. "עושה אווירה מיוחדת, לא?"

את תפילת הבוקר הראשונה, ב-04:29 לפי המואזין של טול כרם, אסור לפי תקנות העיר תל אביב להשמיע ברמקול והוא נשאר כבוי. בשאר היום הרמקול פועל. מדובר בארבע התפילות היומיות הנותרות.

ארבע פעמים ביום המואזין עומד על השיש אצלך במטבח וצועק.

על כן בחודש השני הייתה התגובה שלי מתפעמת פחות: "וואללה. הנה שוב שעת התפילה הגיעה. מה, הוא לא גמר להתפלל רק לפני חמש דקות?"

בחודש השלישי כבר ניכר קוצר רוח מסוים בתגובה שלי בכל התפרצות של המגפה הקולנית הזו: "די, נו, שוב המואזין הזה".

ובחודש הרביעי הגעתי לגרסה הסופית, המגובשת, של התגובה שלי, ומאז זו הגרסה המנצחת, זו שנשארה אתי עד היום: "כושלאמא של הנודניק הזה. עוד פעם תפילה?"

תגובה שחדי עין בלבד יבחינו בה שהסבלנות שלי נגמרה.

ברגע הראשון ההרגשה היא שהמואזין עצמו עומד על השיש אצלך במטבח וצועק. אחרי שמתרגלים קצת ניתן לזהות שהקול העוצמתי הזה מגיע מבחוץ. ארבע פעמים ביום המואזין עומד על השיש אצלך במטבח וצועק

אני אדם חילוני במהותי.

לאדם חילוני, למי שמבין את החילוניות לעומקה, החיים קשים מאוד. אתה יודע שאתה יצור חסר חשיבות ביקום אינסופי, יקום שיש הסוברים שאינו היחיד, וגם מבין שלחיים שלך ולכל מה שאתה עובר בהם, כולל כל הקשיים וכל המצוקות, אין כל טעם, ייעוד ומשמעות.

טעם, ייעוד ומשמעות אתה צריך להמציא עבור עצמך, ולדעת שזו סתם המצאה שלך.

וכך, אתה משחק את כל המשחקים שאנשים המציאו כדי לתת לחייהם סיבה ותכלית, ויודע שאתה משחק בלבד. וחלק מהמשחק הזה הוא סובלנות – אחד מהמושגים שאנשים המציאו כדי לתת לעצמם הרגשה טובה.

אז אני רואה עצמי אדם סובלני לאמונות של אחרים, גם כשאלו נראות לי הזויות, טיפשיות, פרימיטיביות ותלושות, כולל אמונות דתיות. כולל האמונה בקיומו של אלוהים.

על כן כשאני נקלע בכפר איטלקי לתהלוכה חגיגית שבה הכפריים נושאים על כתפיהם את פסל הבתולה הקדושה, ושרים לה ביראה ובאהבה והרבה כבוד, אני מחייך בסלחנות.

ולכן אני עושה זאת גם כשאני רואה אנשים רוקדים עם ספר תורה – אצל יהודים הוא מחליף את פסל הבתולה הקדושה, כמו שהמזוזה מחליפה את הצלב התלוי במטבח.

אני פחות מזדהה עם הנוהג של עריפת ראשים בעזרת שבריה הנהוג בחלק מהזרמים באסלאם, אבל דווקא אוהד מאוד את הנוהג של רחיצת הרגליים בברזים שבחצר המסגד לפני התפילה – בְּמקום שמאה מתפללים מתכנסים בו יחד כשרגליהם יחפות, רחיצת הרגליים נראית לי עניין של חיים או מוות.

ואני נהנה להקשיב, בארץ או בחו"ל, לצלילי פעמון הכנסייה. הדירה הקודמת שבתי התגוררה בה ביפו, במעלה הרחוב, הייתה קרובה לכנסיה של יפו, והתערובת של לפעמים פעמון כנסיה ולפעמים מואזין, שהיה אז רחוק וחלש, הייתה קסומה.

אבל גם ליהדות יש ביפו נציגות ווקאלית, כשלפעמים עוברים ברחוב טנדר של חסידי ברסלב עמוס רמקולים לעייפה, או מסחרית של חסידי חב"ד, ואלו כמו אלו שרים בקול רם שהרבי נחמן או הרבי מלובביץ' עדיין חי והוא-הוא המשיח.

ואם הוא עדיין לא חזר לחיים, לפי הווליום הם מנסים להעיר אותו, יחד עם שאר המתים.

גם ליהדות יש ביפו נציגות ווקאלית, עם טנדר חסידי ברסלב עמוס רמקולים או מסחרית של חסידי חב"ד, השרים בקול רם שהרבי שלהם עדיין חי. ואם עדיין לא חזר לחיים, לפי הווליום הם מנסים להעיר אותו

או לחלופין, כשאלברטו הסוחר צועק על מישהו, מתחת למרפסת של בתי: "חכה חכה, אני אזיין את האמ-אמא שלך".

ואז מסתבר שגם ליהדות יש בת קול שיוצאת ונשמעת בציבור.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.