ניר חסון כתב לאחרונה ב"הארץ" דברים נכוחים על ההרג, העקירה, ההרס וההרעבה שישראל מבצעת בעזה בעקבות ה-7 באוקטובר. הוא גם דיווח ברשימתו על גלי שנאה שספג בעקבות פרסום לינקים בפייסבוק לתרומות עבור משפחות בעזה שמצבן הולך ומחמיר בעונת החורף הקרה והגשומה.

הזדהיתי עם רוב דבריו של ניר חסון, אבל פסקה אחת ברשימתו קוממה אותי. העיסוק האינסופי באימי ה-7 באוקטובר נראה לו כהתבוססות בקורבניות שלנו, הישראלים. וההתקרבנות מחזקת דה-הומניזציה בהתייחסות לתושבי עזה:

"כאילו לא חלפו שנתיים מאז אותו יום נורא. השיח הזה הוא תוצאה של שטיפת מוח על ידי הנהגה מושחתת שאיבדה כל מצפן מוסרי, אופוזיציה מפוחדת ותקשורת חנפנית".

הזדהיתי עם רוב דבריו של חסון, אבל פסקה אחת ברשימתו קוממה אותי. העיסוק האינסופי באימי ה-7/10 נראה לו כהתבוססות בקורבניות שלנו, הישראלים, שמחזקת דה-הומניזציה בהתייחסות לתושבי עזה

אכו חלפו רק שנתיים וקצת מאז הטראומה הגדולה ביותר בתולדות עם ישראל שאחרי השואה. הפצע עדיין שותת ומדמם. העיסוק בו טבעי וסביר, לא מתקרבן בעיקרו. אולי ברבות הימים הפצע הפעור יהיה לצלקת.

"העולם כפי שהכרנו אותו חרב" כתבה יעל סטטמן, משוררת ופסיכולוגית חינוכית. הפרופורציות באמת התהפכו ועדיין קשה למצוא מילים שבכוחן לבטא שבר כה טוטלי והתהפכותו של עולם תוך יום אחד מסויט. אירועי האימים עדיין בלתי נתפסים.

ובלתי אפשרי לתפוס את סבלם הנחשף בהדרגה של שורדי השבי שחזרו. את זאת ממחישים דברי אימו של שורד השבי רום ברסלבסקי. "אלו ששבו אלינו", כדבריה, "אמנם נראים כאילו הכול טוב, אבל עוברים סערות מבפנים. אף אחד לא יכול להבין מה הם עברו ומה עובר עליהם. ואף אחד לא יכול אפילו לדמיין…הם בפוסט טראומה קשה…כרגע הם עושים מה שביכולתם כדי לחזור ולהרגיש כמו בני אדם".

לקט מקרי למדי של קטעי עיתונות מוכיח שהטראומה עדיין טרייה והיא נוכחת בכל מקום. קב"ניות (קצינות בריאות הנפש) המלוות לוחמים, שחלקם סובלים מפוסט טראומה, אמרו בקיץ האחרון: "אנחנו מכוונות את השעון לשש אחרי המלחמה. עכשיו אנחנו מטפלות בטראומה בעת שהיא עדיין נמשכת. זה הולך להיות שיקום שיימשך שנים…אנחנו רק בהתחלה. השיקום האמיתי יתחיל רק כאשר נוכל לומר שהאירוע הסתיים".

הפצע עדיין שותת ומדמם. העיסוק בו טבעי וסביר, לא מתקרבן בעיקרו. "העולם כפי שהכרנו חרב", כתבה יעל סטטמן. עדיין קשה למצוא מילים שבכוחן לבטא שבר כה טוטלי והתהפכותו של עולם תוך יום אחד מסויט

עדיין לא חדלו הפחדים מהישנות ה-7 באוקטובר בצפון הארץ, ביישובי הגולן הגובלים בסוריה, גם בעוטף. נחום ברנע כתב ב"ידיעות אחרונות" לפני ימים אחדים שלממשלת ישראל אין פתרון מוצלח לעזה ולתושביה. יש מספר אופציות בעייתיות למדי והבחירה ביניהן קשה.

"חשבו", כתב ברנע, "על פדוי שבי שמתלבט האם לחזור לקיבוץ שלו בעוטף, אם לגדל שם בביטחון את ילדיו. חשבו על משפחה באשקלון או בבאר שבע שמייחלת, לאחר שנתיים של לילות ללא שינה, לכמה שנים של שקט. חשבו על אשת המילואימניק שעייפה מלנהל את המשפחה לבדה. חשבו על הישראלים כולם…בזמנים אחרים, יותר תקינים, האזרח היה יכול לומר לעצמו: המצב מורכב, אני יכול לסמוך על ההנהגה הלאומית שתדע להתמודד. אבל אלו אינם ימים תקינים. ספק אם מישהו מהגורמים שמחליטים על עתיד הגבול המערבי שלנו ראוי לאמון".

כ-47 אחוזים מנפגעי ה-7 באוקטובר לא עובדים, כך דיווח לאחרונה מנכ"ל ארגון נפגעי פעולות איבה רועי כהן. רק כרבע מהמשיבים בסקר מעודכן שביצע הארגון חזרו לעבוד במשרה מלאה. 30 אחוזים מהנפגעים נאלצו לצמצם את היקף המשרה. 77 אחוזים מהמשיבים שחדלו לעבוד, נהגו כך עקב פוסט טראומה או מצב נפשי קשה.

קהילות קיבוציות מהעוטף שנטבחו ב-7 לאוקטובר, עדיין מדממות אבל מנסות להשתקם ולהתחדש. איך גורמים לאנשי כפר עזה לחזור ולחיות בקיבוצם? מנהל הקהילה, ציון רגב, מדווח על קבוצת חברי קיבוץ שפוגשת כל משפחה ומנסה להבין האם היא מתכננת לחזור הביתה או מה מונע ממנה לחזור.

כ-47% מנפגעי ה-7/10 לא עובדים, דווח לאחרונה. רק כרבע ממשיבי סקר שביצע הארגון לנפגעי פעולות איבה – חזרו למשרה מלאה. 77% מהמשיבים שחדלו לעבוד, נהגו כך בשל פוסט טראומה או מצב נפשי קשה

"אנחנו לא שיפוטיים", אומר רגב. "נחבק את כולם ונעזור ככל שנוכל גם לפוחדים לחזור. אני רוצה שנדבר ישירות על הנושא הביטחוני. כאן נדרשת שקיפות. אנחנו מתכננים להפגיש את אנשי הקהילה עם מומחים ביטחוניסטים ובכירי צבא ולבסוף – גם עם הרמטכ"ל, כדי לדבר על החזרה לקיבוץ. אנחנו לא רוצים להגיד לאנשים: "בואו, תחזרו, המקום יהיה בטוח לחלוטין. אין מחבלים'. מי אני שאוכל להבטיח? אני כן רוצה שנדבר על זה".

פרופסור נורית גרץ, סופרת וחוקרת תרבות, כתבה לפני מספר חודשים על "מה שמסרב להפוך לזיכרון". כבר ציטטתי אותה בעבר בהקשר אחר, דבריה עדיין תקפים. היא היטיבה לתאר את התחושה של שבריריות הקיום הרודפת המוני ישראלים מאז ה-7 באוקטובר. נורית גרץ אמנם לא הייתה בעוטף באותה שבת שחורה, אבל קולות השוועה שנשמעו שם רודפים אותה כדבריה ואינם מרפים. גרים איתה וממלאים את ביתה.

"ןעכשיו", כתבה גרץ, "זה כבר לא שם. לא בעוטף ולא ב-7 באוקטובר, לא בכפר עזה ולא בניר עוז. זה בכל מקום, מתפשט, מקיף אותך מכל הצדדים. כל זה כאן, בהווה, מסרב לעזוב, מסרב להפוך לזיכרון…וכבר מעכיר את העתיד".

רועי פינצי, חיית מסיבות ותיקה, מדבר בראיון על העצבות שאינה מרפה. "זה תמיד כיף", כדבריו, "לצאת למסיבות טראנס. יש הרגשה של שחרור, אבל יש הרבה מאוד עצבות שמתלווה לאירועים הללו. עצבות שאני לא זוכר כמוה בסצנה של המסיבות. הפסקול של המסיבה קיבל משמעות שונה בשנתיים האחרונות. פעם המסיבות היו מאוד פרועות. היום אתה יכול לראות אנשים מתפרקים בבכי על רחבת הריקודים".

גרץ היטיבה לתאר את תחושת שבריריות הקיום הרודפת המוני ישראלים מאז ה-7/10. גרץ אמנם לא הייתה בעוטף באותה שבת, אך קולות השוועה משם רודפים אותה כדבריה ואינם מרפים, גרים איתה וממלאים את ביתה

ההופעות הסוחפות של שלמה ארצי בבארבי היו לאירוע שמושך קהלים חדשים ואנשים שחוזרים שוב ושוב למופע. אדוה קיזלשטיין, סגנית העורך של השבועון "כלכליסט" מנסה להסביר את התופעה. ההופעות של ארצי, כדבריה, "מציעות כנראה חוויה אינטנסיבית וחשופה ותחושת חיות בוערת שמנחמת וגם מעוררת. יש שם אנרגיה של שבר, צעקה תת קרקעית שמבקשת להתפרץ".

אביב גפן חיבר והלחין את השיר "זריחה שחורה". הוא ביצע את השיר יחד עם הנערה מיאה ליימברג שביקרה יחד עם אמה בקיבוץ ניר יצחק שבעוטף בשמחת תורה. הנערה ואימא שלה נחטפו ושוחררו לאחר 53 ימים בשבי חמאס. בשירו של אביב גפן נאמר בין השאר:

"התעוררנו פתאום לזריחה שחורה. לא היינו מוכנים…לא נחזור להיות אותם האנשים…ערים בלילות ובוכים בימים…ומאז זה הולך אינו ולא עוזב…וכלום לא עובר, וכלום לא עובר".

השיר יצא לאור כסינגל ב-20 לדצמבר 2023. כבר חלפו מאז שנתיים וקצת, ומילותיו עדיין תקפות. עדיין "כלום לא עובר".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.