אשמח לתת קולי למפלגה שתתחייב לפעול כדי שהדמוקרטיה בישראל לא תסתכם בהטלת פתק לקלפי פעם ב, אלא תהיה בנויה כך שחברי הכנסת ידאגו לנו, לבוחרים, ולא רק לעתידם הפוליטי. העניין חיוני לכל בוחר מכל מגזר, אך למרות הבחירות הקרבות, לא שמעתי התבטאויות בנדון.

להמחשת הנתק בין בוחרים ונבחרים, אשאל: מי יודע מי החמישי ברשימה עבורה הצביע בבחירות האחרונות? לא? והשלישי? גם אני לא. אנחנו מצביעים בעד העומד בראש הרשימה, לפי אישיותו והבטחותיו.

גם הח"כים מבינים זאת, ולכן הם פועלים לרצות את המנהיג, או מנגנון כמו מרכז מפלגה וקבלני קולות, ולא רואים אותנו. זה קורה בגלל השיטה – יש מעט מאוד מדינות דמוקרטיות עם שיטת בחירות כמו בישראל, ללא מרכיב אישי או אזורי.

להמחשת הנתק בין בוחרים ונבחרים, אשאל: מי יודע מי החמישי ברשימה עבורה הצביע בבחירות האחרונות? לא? והשלישי? גם אני לא. אנחנו מצביעים בעד העומד בראש הרשימה, לפי אישיותו והבטחותיו

יש כמה סוגי דמוקרטיה. יש נשיאותיות, כמו ארה"ב, בהן הבחירות לנשיאות ולקונגרס נפרדות. יש משטרים חצי נשיאותיים, כמו צרפת, שבהם הנשיא נבחר ישירות, והוא ממנה ראש ממשלה, אשר זקוק לאמון הפרלמנט. ישראל משתייכת לקבוצה הגדולה של דמוקרטיות פרלמנטריות, בהן הרכב הממשלה נקבע לפי תוצאות הבחירות. בתוך הקבוצה הזו יש שיטות שונות להיבחר.

בדמוקרטיות פרלמנטריות רבות, למשל בריטניה, מחוקקים נבחרים באזורי בחירה מוגדרים. אמנם הם משתייכים למפלגה, אבל מי שקובע אם ימשיכו לשבת על כורסאות העור הירוקות בפרלמנט בלונדון הם המצביעים באזור. לכן עיקר המאמץ שלהם מושקע לא בקידומם האישי, אלא בצרכי הבוחרים – מי שתקוע שעות בפקקים, לא מתרשם אם הנציג שלו הופיע בתוכנית ראיונות יוקרתית.

יש מדינות כמו גרמניה, עם שיטה מעורבת. המצביע מטיל שני פתקים, לא בהכרח עבור אותה מפלגה – אחד עבור נציג מקומי, אחד עבור רשימה ארצית, שמייצגת אידאולוגיה. לטעמי, זו השיטה המועדפת, שכן היא מאזנת בין צרכי היום-יום והחזון לעתיד המדינה.  

בשונה מהייצוג האזורי בשתי השיטות לעיל, יש מעט מאוד דמוקרטיות פרלמנטריות עם אזור בחירה אחד ורשימות סגורות – למיטב ידיעתי רק כאן, במולדובה, מונטנגרו, נמיביה וסרביה, כולן מתחת לישראל במדדי הדמוקרטיה. היתרון הוא שהרכב הכנסת משקף במדויק את הצבעת הציבור (תוך מענה לאחוז החסימה ולהסכמי עודפים). החיסרון הוא שלמצביע אין אפשרות לתגמל מחוקק שפעל למענו, או להעניש אחר. לכן ח"כים מתמקדים במי שיבטיח את עתידם הפוליטי, ולא בנו, המצביעים.

כמו בישראל – גם במולדובה, מונטנגרו, נמיביה וסרביה, שהן מתחתינו במדדי הדמוקרטיה – למצביע אין אפשרות לתגמל או להעניש מחוקק. לכן ח"כים מתמקדים במי שיבטיח את עתידם הפוליטי ולא בנו, המצביעים

פתרון מסוים נמצא בהולנד, גם היא אזור בחירה אחד, גם היא עם רשימות שקבע מנגנון מפלגתי. אלא שבקלפי שם מוצגות לא רק המפלגות, אלא גם רשימות המועמדים. אפשר לציין מועמדים מועדפים, להעלות את מיקומם ברשימה, ומכאן את מעמדם במפלגה. מי שרוצה לשפר מיקום חייב להתחשב לא רק בבוסים של המפלגה, אלא גם במצביעים מן השורה.

לא סוד שכדי לשמור על כסאותיהם, ח"כים מתחרים על כותרות באמצעות התבטאויות קיצוניות או הצעות חוק הזויות, ולא במאמץ לשפר את חיי האזרח.

חשבו על מי שהפנו גבם למי ששלח אותם לכנסת – האם היו פועלים כך אילו היו חייבים לזכות שוב באמון ישיר של הבוחרים? בקואליציה הנוכחית בולטים השרים גדעון סער וזאב אלקין (מקודם "תקווה חדשה") ולצידם עידית סילמן ועמיחי שיקלי ("ימינה"). מהעבר הפוליטי, גונן שגב ואלכס גולדפרב נבחרו לפני 30 שנה במפלגת הימין "צומת" בראשות רפאל "רפול" איתן, קיבלו תפקידים, התהפכו, ותמכו בהסכמי אוסלו.

תשאלו, האם בדיוק עכשיו, כשישראל עומדת בפני אתגרים חסרי תקדים, זה הזמן להתעסק עם שינוי שיטת הבחירות? לגמרי. השיטה הקיימת נותנת לסיעות קטנות כוח רב (ולכן סביר שיתנגדו לשינוי), היא מרשם לחוסר יציבות קואליציונית, לקיצוניות, ולתחושת הבוחרים שאין ביכולתם להשפיע, ומכאן לאדישותם. שיטה יותר ייצוגית תסייע להפוך את המגמות הללו.

השיטה הקיימת נותנת לסיעות קטנות כוח רב ולכן סביר שיתנגדו לשינוי. היא מרשם לחוסר יציבות קואליציונית, לקיצוניות, ולתחושת הבוחרים שאין ביכולתם להשפיע, ומכאן לאדישותם. נדרשת שיטה יותר ייצוגית

הבחירות הבאות (עוד נותר לראות האם, מתי וכיצד הן יתקיימו) ממילא יתנהלו לפי השיטה הנוכחית. אשר לעתיד – מי המפלגות שייענו לאתגר?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.