הטענה שעונש המוות הוא חמור באופן בלתי רגיל, ולכן איננו בסמכותנו כבני אדם, היא טענה שגויה – משני הצדדים במקביל. עונש המוות אינו חמור יותר מאשר, למשל, שלושה מאסרי עולם. יתירה מזו: במידה מסויימת מאסר עולם הוא עונש אכזרי בהרבה, משום שהוא כולל התעללות קשה. אנחנו כופים על אדם לשבת בתא קטן וצפוף לשארית חייו, ולצפות בטלויזיה בעיניים ריקות במשך 20 שעות ביממה. ללא חברים, משפחה, קריירה, או סיבה לחיות. זו התעללות שלא תאומן. עונש מוות מהיר הוא הרבה יותר רחום ויותר אנושי, הן כלפי הנידון והן כלפי משפחתו.

יש שיגידו: ולמרות זאת, אנחנו כבני אדם עשויים לעשות טעויות, ולכן לא נוכל לגזור דין מוות. התשובה פשוטה: ואם היינו גוזרים עליו מאסר עולם והתגלה שזו טעות. האם נוכל להחזיר לאדם 20 שנה מחייו? האם נוכל להחזיר לו את עלומיו? האם נוכל להשכיח ממנו את הזיכרונות, ההשפלות, הרגשות שחווה בכלא? האם אנחנו אלוהים, שנגזול מאדם חצי מימי חלדו? ולמרות זאת, אנו נוטלים לעצמנו את החרות להטיל על אדם עונשים נוראיים. אין שום דבר בעונש המוות שהוא חריג ביחס לעונשים אחרים.

עניין נוסף שיש לדון בו הוא ההשפעה המוסרית עלינו, על מבצעי גזר הדין. דהיינו: אמנם הנידון ראוי לעונש מוות, אבל אנחנו כבני אדם מוסריים לא מוכנים לבצע גזר דין כזה. זוהי פשוט פסדו-מוסריות, שנועדה לכסות על נפש רכה מדי. מי שמרחם על מחבל, הוא בעצם מתאכזר לקורבנותיו. ומי שנפשו רכה מדי, הוא אינו מתאים לתפקיד שופט. המוסריות עצמה מחייבת את הריגתו של האיש. אם כי חשוב לומר שגזר הדין יבוצע באופן מהיר וחלק, ולא בסקילה או תלייה פומבית, משום שאיננו רוצים לראות בסבלו של האיש. לא עבורו – אלא עבורנו.

טענה נוספת מגיעה מהמחוזות הפרקטיים. דהיינו, האם עונש מוות הוא בכלל יעיל? זו שאלה מצויינת. בעבר האמינו שלא. כיום הדברים השתנו. להבנתי השבכ דווקא תומך כעת בעונש מוות – תחת תנאים מסויימים – ומסיבות פרקטיות. מוטב שנניח דברים אלו למומחים שמבינים את המציאות טוב יותר מאיתנו. טענה נוספת וחשובה, שלא הוזכרה בכתבה, היא היותו של האדם יצור אנושי בעל "צלם אלוהים". וכאן אכתוב בקצרה שאמנם כל אדם נולד עם צלם אלוהים, אבל בהחלט ניתן לומר שיש בני אדם שהרסו בעצמם את צלם האלוהים שלהם. למשל, חלק מהנוחבות. למשל רוצחי משפחת פוגל. בעיניי יש להתייחס אליהם כחיות ובהמות גם מבחינה משפטית. אלו לא בני אדם כלל. אז איפה בדיוק עובר הקו? אני לא יודע. אבל אני כן יודע – וגם אתם יודעים היטב – מי נמצא עמוק מעברו השני.

כעת נגיד כמה מילים על נקם. נקמה היא הבסיס לחברה אנושית ולמשפט בכלל. התחושה ש"אין דין ואין דיין" מובילה ישירות להתפרקות חברות אנושיות. בסופו של דבר מי שעומד מאחורי העונש הוא לא השופט אלא החברה כולה. ובמצב הנוכחי, החברה הישראלית דורשת עונש מוות. זו דרישה כוללת שמגיעה מכל שכבות העם. בסופו של דבר מי שקובע את הסוציולוגיה הוא העם, ומי שקובע את המשפט הוא הסוציולוגיה.

נסיים בפלסטינים: עצם העובדה שהוזכרו כאן הבלים כדוגמת משא ומתן והסכמי שלום, אומרת דרשני. המחבלים הפלסטינים לא אונסים ורוצחים בגלל כיבוש או הסכמי שלום. הם עושים זאת בגלל חינוך עמוק מאוד לדה-הומניזציה כלפי יהודים. אלו אנשים אידיאולוגיים מאוד, שמאמינים באמת ובתמים בזכותם לאנוס יהודיות כשלל מלחמה, ולהשתלט על העולם בשם האיסלאם. וכאן אנחנו מגלים סיבה נוספת לעונש מוות: יש אנשים עלי אדמות שהם מקולקלים לחלוטין, ואינם ברי שיקום. אין לנו אפילו את הציפייה שיבינו בעתיד את חומרת מעשיהם. אנשים כאלו יש להוציא להורג – לא רק עבור החברה אלא גם עבורם. כי עם כל הצער, זו הדרך היחידה להגן עליהם מפני עצמם.