הבעיה עם הפסקות אש במזרח התיכון היא שהשם שלהן מטעה. הן נשמעות כמו סוף, אבל בדרך כלל הן רק שם מכובס להפסקה טכנית בין סבב אחד לסבב הבא. גם עכשיו, כל הסימנים מצביעים לא על הסדרה יציבה, אלא על רגיעה שברירית, עמוסת סתירות, פרצות ואינטרסים מנוגדים.

השיחות בין ארה"ב לאיראן הסתיימו בלי הסכם, המחלוקות המהותיות נותרו פתוחות, והפסקת האש עצמה מוגבלת בזמן. במקביל, האמריקאים כבר לא מדברים בשפה של שלום אלא בשפה של "יצירת תנאים" לחידוש מעבר ימי בטוח, כלומר בשפה צבאית, הנדסית ומבצעית. כשצריך לפנות מוקשים כדי להציל את הפסקת האש, כנראה שאין באמת הפסקת אש.

ומי שחושב שהמלחמה לא תחודש כי "לאף אחד אין אינטרס", כנראה לא למד איך מלחמות באמת חוזרות. הן לא חוזרות כי מישהו רוצה כותרת דרמטית. הן חוזרות כי התנאים הבסיסיים שהובילו אליהן לא נפתרו.

הסימנים מצביעים לא על הסדרה יציבה, אלא על רגיעה שברירית, עמוסת סתירות, פרצות ואינטרסים מנוגדים. השיחות בין ארה"ב לאיראן הסתיימו בלי הסכם, המחלוקות נותרו פתוחות, והפסקת האש עצמה מוגבלת בזמן

איראן לא ויתרה על עמדות היסוד שלה, האמריקאים לא נסוגו מדרישות הליבה שלהם, והורמוז עדיין אינו מרחב יציב וחופשי באמת. גם אם בשבוע הקרוב לא נקבל כותרת על פתיחה מחודשת, נקבל את מה שבדרך כלל קודם לה: שחיקה, עצבים, איומים, תקריות, פגיעות נקודתיות, לחץ כלכלי, ותחושת ביניים מטעה שמאפשרת למערכות אזרחיות להירדם שוב על ההגה.

וכאן מגיעה השאלה הישראלית האמיתית: האם מישהו נערך לזה כאילו זה באמת עומד לקרות. לא ברמת ההצהרות, אלא ברמת התפקוד. האם משרדי הממשלה ערוכים לתרחיש של חידוש מלחמה אזורית עם השלכות אזרחיות רחבות. האם האוצר ערוך למהלך שבו שוב צריך לממן ביטחון, פיצויים, שיקום, חינוך, בריאות, רשויות מקומיות וסיוע לעסקים, באותו זמן.

האם העיריות ערוכות לעוד סבב של מקלטים, פינוי, רציפות תפקודית, עובדים חסרים, אוכלוסיות מוחלשות, והורים בלי מסגרות לילדים. השאלה הזו איננה תיאורטית. היא כבר נבחנה, והתשובות שניתנו עליה בדיעבד היו מדאיגות מאוד.

דווקא משום שהציבור הישראלי התרגל לחיות תחת חירום, נוצרה כאן אשליה מסוכנת של כשירות. אנחנו יודעים לרוץ לממ"ד, אבל המדינה עדיין לא הוכיחה שהיא יודעת לנהל חזית אזרחית ממושכת, סדורה ומתואמת.

דווקא משום שהציבור הישראלי התרגל לחיות תחת חירום, נוצרה כאן אשליה מסוכנת של כשירות. אנחנו יודעים לרוץ לממ"ד, אבל המדינה עדיין לא הוכיחה שהיא יודעת לנהל חזית אזרחית ממושכת, סדורה ומתואמת

מבקר המדינה קבע רק בינואר השנה שכמעט שלושה מיליון תושבים בישראל אינם נהנים ממיגון תקני מספק. כשליש מתושבי המדינה אינם מוגנים כראוי מפני טילים. כ-12% מהמקלטים הציבוריים אינם כשירים לשימוש. כמעט חצי מיליון ילדים למדו בבתי ספר ללא מיגון תקני, ולמשרד החינוך לא היו נתונים מלאים על יותר ממחצית מגני הילדים. זו אינה תקלה טכנית. זהו כתב אישום נגד מדינה שמתנהלת כאילו לעורף יש תשעה חיים.

ואם זה לא מספיק, גם בתי החולים, המקום שאליו אמורים להגיע האזרחים כשהכול קורס, רחוקים מלהיות חסינים. לפי אותו דוח, 56% ממיטות האשפוז ו-41% מחדרי הניתוח בבתי החולים הכלליים אינם ממוגנים כנדרש. כלומר, אפילו המערכת שאמורה לקלוט את הפגיעה האזרחית, עדיין פועלת עם פגיעוּת מובנית.

במילים אחרות, בישראל של 2026 לא רק שהמלחמה עלולה לחזור. גם האזרחים עלולים לגלות שוב שהמערכות שאמורות להחזיק אותם ברגע האמת עדיין בנויות על אלתור, מסירות אישית, ונס.

מישהו יאמר שהפעם זה יהיה אחרת, כי הלקחים הופקו. אלא שגם כאן המסמכים הרשמיים פחות אופטימיים מהנאומים. מבקר המדינה קבע כי במשך יותר מ-17 שנים המדינה לא השלימה הסדרה של סמכויות ניהול העורף האזרחי בחירום.

בישראל של 2026 לא רק שהמלחמה עלולה לחזור. גם האזרחים עלולים לגלות שוב שהמערכות, האמורות להחזיק אותם ברגע האמת, עדיין בנויות על שילוב של אלתור, מסירות אישית, ונס

במהלך המלחמה פעלו 48 מוקדי חירום של 33 גופים שונים, בלי מרכז מידע אחוד ובלי תיאום מספק. המרכז שיועד לנהל את התחום האזרחי פעל כחודשיים וחצי בלבד ונסגר בלי שמילא את ייעודו. ואם זה נשמע כמו בירוקרטיה, צריך לתרגם את זה לעברית פשוטה: בזמן חירום, המדינה עדיין לא יודעת מי אחראי באמת.

גם ברמה המוניציפלית התמונה אינה מנחמת. בדוחות על הרשויות המקומיות נמצאו פערים חריפים בכוח האדם לחירום, רשימות עובדים לא מעודכנות, כולל עובדים שכבר פרשו, והיעדר הכשרה מלאה של בעלי תפקידים בכירים בצוותי החירום. כלומר, השלטון המקומי, שהוא קו המגע הראשון בין האזרח למדינה, עדיין לא תמיד מחזיק במערך אנושי ומקצועי סדור דיו לתרחיש ממושך.

ולכן השאלה איננה אם הפסקת האש תחזיק. השאלה היא מה יקרה כאן כשהיא לא תחזיק. כי זה התרחיש הסביר יותר. ואם זה התרחיש הסביר, אז האדישות הממשלתית איננה רק מחדל ניהולי. היא הימור על חיי אזרחים.

מדינה רצינית לא מחכה לצפירה כדי לבדוק אם יש לה מקלט, תקציב, עובדים, תרופות, כיתות לימוד ותוכנית פינוי. מדינה רצינית בונה את כל זה מראש. בישראל, לעומת זאת, נדמה שעדיין יש מי שמבלבל בין חוסן לאלתור.

השאלה איננה אם הפסקת האש תחזיק. השאלה היא מה יקרה כאן כשהיא לא תחזיק. כי זה התרחיש הסביר יותר. ואם זה התרחיש הסביר, אז האדישות הממשלתית איננה רק מחדל ניהולי. היא הימור על חיי אזרחים

הבעיה היא שאלתור עובד יפה מאוד עד שהוא מפסיק לעבוד. ואז המחיר כבר אינו פוליטי. הוא אזרחי.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".