אם חייזר ידידותי היה נוחת היום בישראל הוא היה משתכנע שעתיד המדינה בבחירות הגורליות ביותר בתולדותיה ייקבע על ידי מתן תשובה לשלוש שאלות: האם תוקם ועדת חקירה ממלכתית? האם ייחקק חוק גיוס במסגרתו יגויסו החרדים? האם תצורף מפלגה ערבית לממשלה הציונית הבאה?

עם כל הכבוד לשאלות האלה, הן מייצגות בסופו של דבר את תפיסת היועצים האסטרטגיים (שם קוד לפרסומאים) של מנהיגי מפלגות האופוזיציה ביחס למה שכדאי אלקטורלית להבליט בבחירות.

הן מייצגות גם את חששם של מנהיגי האופוזיציה מהתמודדות עם בעיות היסוד של מדינת ישראל, אותן תותיר מאחוריה ממשלת החורבן של בנימין נתניהו. אבל הן רחוקות מלייצג את האתגרים המרכזיים שעמם תצטרך להתמודד הממשלה הבאה.

השאלות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, על חוק גיוס לחרדים ועל צירוף מפלגה ערבית לממשלה הציונית הבאה – רחוקות מלייצג את האתגרים המרכזיים שעמם תצטרך להתמודד הממשלה הבאה

הנה הפירוט: בעיקרו של דבר, מאז ינואר 2023 ישראל עוברת שלוש מהפכות שמשנות מהותית את פניה.

הראשונה, הנמצאת בקדמת הבמה, היא המהפכה המשטרית בהובלת שר המשפטים יריב לוין.

בתעמולת בחירות 2022 של נתניהו המהפכה המשטרית לא הוזכרה כלל. אחריהן היא הפכה למאמץ העיקרי של הממשלה שהקים. 

המהפכה השנייה היא מהפכת השליטה בגדה המערבית על פי "תכנית ההכרעה" אותה מוביל בצלאל סמוטריץ' באדיבות משטרת ישראל, צה"ל ושב"כ. השלישית היא המהפכה בתפיסת הביטחון, שאת תוצאותיה אנחנו רואים מדי יום בכותרות העיתונים, אבל מהותה נותרה עלומה למרות המחיר הכבד שהיא גובה מאיתנו.

בהנחה שהמאמץ להתמודד עם המהפכה המשטרית יעמוד בכל זאת במקום מתאים בסדר היום של מערכת הבחירות, ראוי להתמקד בשתי המהפכות האחרות כדי להבהיר את מהותן ולאן הן גוררות את המדינה.

"תכנית ההכרעה" של סמוטריץ', כפי שפורסמה בגיליון "השילוח" מספר 6 ב-2017, קוראת למעשה לסיפוח הגדה המערבית, התיישבות יהודית מסיבית בשטח, וחיסול פתרון "שתי המדינות".

סמוטריץ' אמנם לא התייחס במאמר לרצועת עזה, אבל מאז ה-7 באוקטובר ניתן להבין כי הסיפוח מבחינתו כולל גם את הרצועה. אין לו תשובה של ממש לבעיה הדמוגרפית הנובעת מהצעתו, אבל הוא קובע מפורשות שלתושבים הערבים בשטחים לא תהיה זכות בחירה לכנסת. מבחינתו זה אינו "אפרטהייד" אבל נראה שכמו את השיעור באנגלית – הוא החמיץ גם את השיעור בדבר זכויות האדם.

תוכנית ההכרעה של סמוטריץ' כוללת את סיפוח הגדה, ומאז ה-7/10 גם את הרצועה. אין לו תשובה אמיתית לבעיה הדמוגרפית הנובעת מהצעתו, אבל מבחינתו לתושבים הערבים בשטחים לא תהיה זכות בחירה לכנסת

ממשלת ישראל לא אימצה רשמית את "תכנית ההכרעה" והיא גם לא עמדה על סדר היום של מפלגת השלטון בבחירות האחרונות. אבל המעשים בשטח מעידים כאלף עדים על כך שממשלת נתניהו וסמוטריץ', אשר מונה על ידו לשר במשרד הביטחון האחראי על מנהלת ההתיישבות, מיישמים אותה הלכה למעשה.

מעשי הפרעות והפוגרומים של מה שמכונה "נערי הגבעות" ובפועל יחידות הקומנדו של ממשלת ישראל הם קצה הקרחון של המדיניות החדשה. העובדה שצה"ל, המשטרה ושב"כ לא פועלים כהוא זה כדי לסכל את הפרעות ולעצור את מבצעיהן – היא הביטוי הברור ביותר לכך שהם מתבצעים במסגרת מדיניות הממשלה.

על כך צריך להוסיף את החלטות הממשלה בדבר הקמת עשרות אם לא יותר של מאחזים ו"חוות חקלאיות" המוקמים על כל גבעה רמה, תפיסת קרקעות מסיבית, גירוש עשרות אלפי תושבים פלסטינים מאדמותיהם באזורי C, כאשר לאט לאט הטרנספר מתחיל לגעת גם באזור B, חנק כלכלי והחלשת הרשות הפלסטינית, ושורת צעדים נוספים המקדמים סיפוח דה פאקטו של שטחי הגדה המערבית.

אזרחי ישראל לא התבקשו אף פעם להכריע בשאלת המשך הכיבוש בגדה המערבית. אבל ניסיון העבר מלמד שכאשר מוצגת בפני הציבור הברירה בין המשך השליטה בשטחים שנכבשו ב-1967 לבין חלופה שתביא לסיומה, התמיכה הייתה באופציה השנייה ובמיוחד כאשר מי שהוביל אותה היו ממשלות ימין. כך היה בתהליך השלום עם מצרים ובוויתור על סיני שהוביל מנחם בגין וכך היה בתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה  של אריאל שרון.

הפרעות והפוגרומים של "נערי הגבעות" הם קצה הקרחון של המדיניות. זה שצה"ל, המשטרה ושב"כ לא פועלים לסיכול הפרעות ולמעצר מבצעיהן – היא הביטוי הברור לכך שהם מתבצעים במסגרת מדיניות הממשלה

מדיניות ממשלת נתניהו, המיועדת ליצור עובדות בשטח כדי למנוע הסדר מדיני לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, היא דרך פחדנית המתחמקת מדיון ציבורי. השאלה אם מדינת ישראל תהיה דמוקרטית, או יהודית, או דמוקרטית ויהודית –  היא השאלה החשובה ביותר בתולדות המפעל הציוני. ראוי שהאופוזיציה תאמר מילה על המהפכה שמובילה כאן ממשלת נתניהו ולא תסתפק בגינוי טרור פורעי הגבעות.

המהפכה השלישית קשורה לשנייה ומושפעת ממנה. ביסוד תפיסת הביטחון של כל ממשלות ישראל עד הקמת ממשלת הימין הנוכחית עמדה ההנחה לפיה ישראל חותרת לבסס את ביטחונה לא רק על עוצמתה הצבאית אלא גם על הסדרים מדיניים שיבטאו היוואשות ערבית מחזון חיסול המפעל הציוני. לא כך תפיסת הביטחון אותה מובילה הממשלה הנוכחית. התפיסה הזו, כפי שקיבלה ביטוי ברור בדו"ח "ועדת נגל" לבחינת תקציב מערכת הביטחון ובניין הכוח (דצמבר 2024), מניחה שאת בעיות הביטחון של מדינת ישראל אי אפשר יהיה לפתור בהסדר מדיני שמחירו יהיה נסיגה מהשטחים, אלא רק בהכרעה צבאית שתביא, בפועל, לכניעה ללא תנאי של אויבינו.

את מחיר התפיסה החדשה רואים בשטח: קווי הגנה שנבנים בתוך שטחי רצועת עזה, לבנון וסוריה, לצד העמקה שיטתית של הכיבוש בגדה המערבית; משבר כוח אדם ועומס משימות שמביא את הרמטכ"ל להרים "עשרה דגלים אדומים" ואת ראש הממשלה לצפצף על האזהרה מפני קריסת הצבא; חיכוך יומיומי בארבע חזיתות שמניב טפטוף של נפגעים עם פוטנציאל הרסני הרבה יותר; תקציבי ביטחון אימתניים; בידוד הולך וגובר במערכת הבינלאומית ובזירה האזורית המאבדות את סבלנותן לנוכח מדיניות הפעלת כוח אלימה ובלתי מוסרית מאי פעם; ותחושת ייאוש גוברת שמקבלת ביטוי ב"רילוקיישן" של לא מעט ישראלים טובים.

*  *  *

דעת הקהל הישראלית שנוטה ימינה יותר מאי פעם בעבר מתעלמת משתי המהפכות האחרונות, למרות שהן יקבעו את עתידנו כאן לא פחות מהמהפכה המשטרית שנזקיה כבר ברורים לעין. אופוזיציה רצינית הייתה הופכת את השינויים הרדיקליים העוברים עלינו ומסכנים את עתידנו כאן – ללב מערכת הבחירות.

לפי תפיסת הביטחון הנוכחית – את בעיות הביטחון של ישראל אי אפשר יהיה לפתור בהסדר מדיני שמחירו נסיגה מהשטחים – אלא רק בהכרעה צבאית שתביא לכניעת אויבנו ללא תנאי. את מחירה רואים בשטח

אבל נפתלי בנט, ראש הממשלה המיועד (לפחות בעיני עצמו), לא הסביר עדיין אם חל שינוי בתפיסתו הרואה בבעיה הפלסטינית "רסיס בישבן". שאר מנהיגי מפלגות האופוזיציה, למעט יאיר גולן וכמובן שמנהיגי המפלגות הערביות, מעדיפים להתעלם מהשינויים העתידים להפוך את ישראל למדינת אפרטהייד, החיה יום יום על חרבה. זאת בשל החשש מהמחיר האלקטורלי שהעלאת הנושאים האלה עלולים לגבות מהם.

היועצים האסטרטגים אומרים להם שהם יכולים להתעלם משתי המהפכות האלה לפני הבחירות. אבל ראשי האופוזיציה אינם פרסומאים והם לא יוכלו לעשות זאת אם יוטל עליהם להנהיג את מדינת ישראל אחריהן.

מן הדין שיתייחסו לאתגרים המהפכניים האלה כבר עכשיו כדי שנדע לא רק במי אלא גם במה אנחנו בוחרים.

פרופסור (אמריטוס) אורי בר-יוסף מאוניברסיטת חיפה הוא מומחה למודיעין, ביטחון לאומי, והסכסוך הישראלי-ערבי ובתחומים אלה הוציא תשעה ספרים, ביניהם "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013); "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" (2018); "מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים" (2021), ו"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" (2023). ספרו האחרון הוא "מעבר לקיר הברזל: מה חסר בתפישת הביטחון של ישראל" (2024).