אני לא אוהבת את הרעיון של "המשותפת". אני לא אוהבת את הנחה שהמרכיב הכי חשוב בייצוג פוליטי הינו הזהות הלאומית.

ייצוג פוליטי במדינה דמוקרטית צריך להיות מורכב ממגוון של תפיסות חברתיות, פוליטיות, אידאולוגיות, מעמדיות ואולי גם זהותיות, אבל ודאי לא רק מהשתייכות לקבוצת מיעוט לאומית.

כואב לי לראות ייצוג פוליטי שמרסק הבדלים סוציו-אקונומיים, מטשטש פערים בין ליברלים לשמרנים, בין מי שמאמינים בשוויון בין המינים לבין מי שתפיסותיהם הדתיות מקבעות נשים במעמד נחות, בין מי שמאמינים בצדק חברתי לכל לבין מי שמבקשים הזדמנויות כלכליות לעשוק אחרים.

כואב לראות ייצוג פוליטי שמרסק הבדלים סוציו-אקונומיים, מטשטש פערים בין ליברלים לשמרנים, בין המאמינים בשוויון בין המינים לבין מי שתפיסותיהם הדתיות מקבעות נשים במעמד נחות ועוד

אלא שהאמת היא, שבמדינת ישראל, קבוצת המיעוט (הגדולה) המכונה "ערביי ישראל" כוללת קבוצות שונות מאוד – דתות שונות, דתיים וחילוניים, בעלי תפיסות כלכליות מגוונות, ליברלים ושמרנים – ועדיין הדבר המשותף המכריע ביותר לכל הקבוצות הללו הוא היותן חלק ממיעוט לאומי.

זו אמת עצובה, המצביעה בעיקר על מהותה של מדינת ישראל, המאופיינת באלף גוונים של גזענות.

נדמה כי מתמיד המפלגות ה"ערביות" נחשבו כבלתי לגיטימיות לקחת חלק בשלטון, אולם צריך להזכיר, שהחרם על שותפותן בקואליציה לא החל כמיתוג לאומי, אלא ניסה דווקא להתרחק מכך והוצג כעניין של תפיסות פוליטיות, אותה הצהרה של "בלי חירות ומק"י".

דווקא רשימות שייצגו לכאורה את הציבורים הערבים בישראל היו חלק מהקואליציות הראשונות. אמנם היו אלה מפלגות לוויין של מפא"י כמו "רשימה דמוקרטית לערביי ישראל", "קידמה ועבודה", ואכן ניתן לטעון כי מפלגות אלה לא היו מייצגות נאמנות של הציבור, אלא נתנו לגיטימציה לשלטון – אך שילובן בקואליציה היה אמירה ציבורית נגד גזענות.

הפסילה של "המפלגות הערביות" מלשבת בקואליציה כפי שהיא מבוטאת כיום, אינה קשורה כלל לעמדות אותן מבטאים הנציגים הפוליטיים של קבוצות שונות מהחברה הערבית-פלסטינית בישראל. כל כולה תעמולה פופוליסטית לדה-לגיטימציה של החברה הערבית כולה, כחלק משימור ועידוד של שנאה במטרה למנף הצבעה למפלגות הימין.

פסילת "המפלגות הערביות" מלשבת בקואליציה, לא קשורה לעמדות נציגי הקבוצות בחברה הערבית-פלסטינית בישראל. זו תעמולה פופוליסטית לדה-לגיטימציה של החברה הערבית כולה

כמובן, שכאשר לנתניהו התאים לקבל את תמיכת מנסור עבאס, מכונת התעמולה יצרה לכך הצדקות מייד. השאלה הגדולה היא לא איזו מהמפלגות הערביות יכולה להצטרף לקואליציה עתידית, אלא למה ראשי מפלגות "מרכז" לוקחים חלק במכונת התעמולה הגזענית הפוסלת רשימות "ערביות" מלהיות שותפות בקואליציה כזו.

למה לא נשמע קול דומיננטי שאומר, אין עוד מקום לגזענות, קול המדגיש שבמיוחד אחרי שבעה באוקטובר טענות ההסתה נגד הציבור הערבי בישראל הוכחו כשקריות.

ישראל שאחרי ההרס הקולוסלי של ממשלת בנימין נתניהו האחרונה, אחרי הטבח, אחרי המלחמות הבלתי נגמרות, אחרי ניסיון ההפיכה המשטרית, אחרי הפגיעה האיומה בתשתיות החינוך, הרווחה והבריאות, אחרי התקציבים המפלים והעדפת המתנחלים והחרדים על פני כלל אזרחי ישראל – חייבת להיבנות מחדש.

הבנייה מחדש צריכה להעשות בכל התחומים, אך קודם כל בהכרה בכלל אזרחי ישראל כשווי זכויות ובחברה הערבית, בציבורים השונים שבתוך החברה הערבית, כחלק בלתי נפרד מהבנייה מחדש.

מצבה של ישראל היום מחייב שבבחירות הקרובות תרוץ רשימה "ערבית" משותפת, שתצליח לסחוף כמה שיותר מצביעים מהחברה הערבית ותיתן להם קול וייצוג משמעותי בכנסת ישראל. יש לשאוף שכמה שיותר מנציגי המפלגה הזו יקחו חלק בקואליציה הבאה – לא כי צריך את הקולות שלהם כדי להקימה, כי צריך את הקול שהם מביאים שיהיה חלק מהתיקון הנדרש.

מצבה של ישראל היום מחייב שבבחירות הקרובות תרוץ רשימה "ערבית" משותפת, שתצליח לסחוף כמה שיותר מצביעים מהחברה הערבית ותיתן להם קול וייצוג משמעותי בכנסת ישראל

הלוואי הלוואי הלוואי, שישראל המתוקנת תגיע בממשלה הבאה להישגים של ממש, כך שבבחירות שלאחריהן לא יהיה עוד צורך ברשימה משותפת של החברה הערבית בישראל, ושאזרחיות ואזרחי ישראל השייכים למיעוטים לאומיים יידעו שיש משימות אחרות ושיתופי פעולה חשובים יותר – לאחר שהגזענות מוגרה מן היסוד.

יפעת סולל היא עורכת דין, ד"ר למשפטים, פעילה פוליטית, חברתית וקואופרטיבית. יו"ר ברית הקואופרטיבים לצדק חברתי, כלכלי וסביבתי; סמנכ"ל ויועצת משפטית לעמותת חדו"ש - לחופש דת ושוויון.