מאז שהייתה קטנה, תאלא (24) ידעה שהיא רוצה להיות אחות סיעודית. "אני אוהבת מאוד את עולם התרופות. אבא שלי כל הזמן המליץ לי על רוקחות, כי אני ממילא עובדת כבר כמה שנים בסופר־פארם וזה מתאים לי יותר, אבל סירבתי ועמדתי על שלי", סיפרה.

הוריה של תומא (22) לחצו עליה ללמוד רוקחות כדרך להשיג יוקרה חברתית. "ההורים בכלל אוהבים שילדיהם יהיו מהאנשים המשכילים והגבוהים ביותר בחברה. לכן אמא שלי במיוחד היא זו שדחפה אותי ללמוד רוקחות כמקצוע מכובד ומתאים", אמרה. ההחלטה ללמוד דווקא את המקצוע הזה נובעת גם מהשעות המותאמות לחיי משפחה, בלי משמרות לילה או שעות מאוחרות.

סטודנטיות ערביות לרוב יעדיפו ללמוד בישראל, או לפחות במרחק נסיעה של כמה שעות מהבית. "הפחד על הבת תמיד גדול יותר, מתוך חשש שאם יקרה לי משהו ייקח לו זמן להגיע אליי. לכן בהתחלה היה מאוד קשה לאבי ולאחים שלי שאני הולכת ללמוד בירושלים, כל כך רחוק", אמרה נונה (24), שגרה בצפון ולומדת מדעים רפואיים באבו דיס.

"הפחד על הבת תמיד גדול יותר, מתוך חשש שאם יקרה לי משהו ייקח לו זמן להגיע אליי. לכן בהתחלה היה מאוד קשה לאבי ולאחים שלי שאני הולכת ללמוד בירושלים, כל כך רחוק"

הוריה של ביאן (22), שלומדת רוקחות, העדיפו שתלמד בבאר שבע ולא ברשות הפלסטינית, אבל היא בחרה במסלול החלופי משום שלא רצתה "לחזור על הפסיכומטרי, כי אין לי סיכוי שאתקבל לרפואה בישראל, ולכן התחלתי בזמנו ללמוד רפואה, ועברתי לרוקחות, כי לא הצלחתי באחד הקורסים".

סאלי (23) החליטה ללמוד רוקחות ברשות הפלסטינית לאחר שהייתה "בתקופה מאוד תנודתית בגלל הציון הנמוך שלי בפסיכומטרי, זה עשה לי תסכול, בגלל זה ביטלתי את הרעיון 'לשפר' את הציון והתחלתי לחפש חלופות". מירה (22), שלומדת סיעוד ברשות הפלסטינית, חששה להיכשל במבחני האישיות "על דברים טיפשיים, ולא רציתי להיכנס לחוויה כזו".

בית חולים רמב"ם בחיפה. ינואר 2011 (צילום: Moshe Shai/Flash90)

העדויות האלה מופיעות במחקר חדש שבחן את הדילמות, החסמים וההזדמנויות של סטודנטיות למקצועות הרפואה מהחברה הערבית בישראל: שבע מהן לומדות במוסדות בישראל ושבע באוניברסיטת א־נג'אח בשכם. למשתתפות הובטחה אנונימיות מלאה, ושמותיהן שונו בהתאם.

"הרבה בחורות ערביות פונות למקצועות הבריאות כדי להשתלב ולהשיג יוקרה חברתית", אומרת החוקרת ד"ר נהאיה עווידה, רכזת חברה ערבית במרכז אדוה. עווידה ראיינה את הסטודנטיות בזום, במה שהיה שינוי מחקרי בפני עצמו, ומתארת את האתגרים ואת החוויה הייחודית שלהן בקמפוסים, לצד המלצות למימוש פוטנציאל ההשתלבות שלהן במערכת הבריאות.

"כאשר זה הפך להיות מוכר בישראל, תחילה האוניברסיטה האמריקאית בג'נין ולאחר מכן א־נג'אח בשכם, זה נתן עידוד לבנות ללמוד שם – חו"ל אבל קרוב לבית"

לדבריה, את הבנות הערביות מעודדים פחות ללמוד בחו"ל או בירדן, ולכן הן עושות מאמצים ללמוד קודם כול בישראל: "הייתה תקופה שהלכו ללמוד בירדן ועם הזמן זה התפתח בגדה המערבית, כאשר עד אז היו חששות אם זה מוכר או לא וכן הבעיה של המחסומים ונוכחות הצבא, אז בהתחלה לא כל כך שלחו לשם.

"אבל כאשר זה הפך להיות מוכר בישראל, תחילה האוניברסיטה האמריקאית בג'נין ולאחר מכן א־נג'אח בשכם, זה נתן עידוד לבנות ללמוד שם – חו"ל אבל קרוב לבית".

ארכיון: סטודנטים חוגגים את סיום הלימודים באוניברסיטת א־נג'אח בשכם (צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90)

"ארוך ויקר אבל שווה"

ואכן, בעשור וחצי האחרונים נרשמה עלייה דרמטית במספר הצעירים הערבים שבוחרים ללמוד ברשות הפלסטינית, ורובם נשים. בין השנים 2010 ל־2020 גדל מספר הצעירים הערבים שלמדו ברשות פי 11, מ־617 סטודנטים ל־6,887. המחקר מתאר את הקשיים האדירים העומדים בפני הסטודנטיות האלה משני צדי הקו הירוק, ואת המכשולים הרבים שהן נדרשות לעבור בדרך לתואר.

בישראל הן צריכות להתגבר על תנאי קבלה שמאתגרים את האוכלוסייה הערבית, על רמת העברית האקדמית, על ההלם התרבותי ולעיתים גם על גזענות, וכן על העלות הכלכלית, שמהווה חסם בחברה עם שיעור עוני גבוה יחסית. בשל כך, הלימודים ברשות הפלסטינית הם חלופה נפוצה, אך הם כרוכים בסיכונים ביטחוניים ובעלות כספית גבוהה יותר, שכן הם אינם מסובסדים ואין בהם מלגות.

יש בהן מי שיוותרו על לימודי רפואה בישראל וינסו להתקבל למקצוע משיק, כמו למשל מדעים ביו־רפואיים, בתקווה לעבור אחר כך לרפואה, או שילמדו דימות רפואי אם לא השיגו את הציון הפסיכומטרי הדרוש לרוקחות

במקביל לחינוך, מקצועות הבריאות הם אפיק משמעותי של הזדמנות לתעסוקה איכותית לנשים ערביות בישראל, ושיעורן של הנשים במקצועות האלה עולה בהתמדה. הבעיה היא שמערכת הסינון בישראל מהווה חסם גבוה לאותן נשים צעירות. הכוונה היא לפסיכומטרי, למבחני המיון ולשפה, בעוד שברשות הפלסטינית הדרישה העיקרית היא תעודת בגרות איכותית כקריטריון מרכזי.

יש בהן מי שיוותרו על לימודי רפואה בישראל וינסו להתקבל למקצוע משיק, כמו למשל מדעים ביו־רפואיים, בתקווה לעבור אחר כך לרפואה, או שילמדו דימות רפואי אם לא השיגו את הציון הפסיכומטרי הדרוש לרוקחות. זהרה (21), למשל, בחרה בניהול מערכות בריאות ובהמשך הצליחה להגשים את החלום ולעבור לסיעוד: "נכון היה ארוך, יקר, אבל היה שווה לי, הרווחתי שני תארים", אמרה.

קמלה האריס בפגישה עם סטודנטיות מאוניברסיטת אל־קודס באבו דיס, 27 בנובמבר 2017 (צילום: משרדה של האריס בסנאט)

יש מי שיבזבזו שנים אבודות בין הדחייה מהמוסדות בישראל לבין הסירוב לוותר על החלום או ללמוד בחו"ל, מה שגובה מהן מחיר כלכלי ונפשי כבד. כאמור, הלימודים ברשות הם חלופה טובה של "חו"ל ליד הבית": הם מאפשרים להימנע מניסיונות חוזרים להשיג את יעד הפסיכומטרי, ליהנות מאווירה תרבותית משותפת ולא להמתין זמן רב מדי בין סיום התיכון לתחילת הלימודים.

חלקן יתמודדו עם קשיי העברית בישראל, ומנגד עם רמה אקדמית גבוהה בערבית ועם לימודים באנגלית ברשות הפלסטינית. "ישבתי בהרצאות והרגשתי אבודה כי לא הבנתי את האנגלית של המרצה. בשונה מישראל, הלימודים בכל הקורסים הם באנגלית, זאת אומרת שמי שלא שולטת בשפה זו תיכשל", אומרת תאלא (24), שלומדת סיעוד בא־נג'אח.

"ישבתי בהרצאות והרגשתי אבודה כי לא הבנתי את האנגלית של המרצה. בשונה מישראל, הלימודים בכל הקורסים הם באנגלית, זאת אומרת שמי שלא שולטת בשפה זו תיכשל"

הסטודנטיות הערביות נתונות בסד זמנים לחוץ, בניסיון להספיק לסיים את הלימודים ולהתפנות לחיי משפחה. הן מדווחות על תחרות לסיים את התואר מהר ככל האפשר, באופן שדורש משאבים כלכליים ונפשיים ועלול להוביל גם לקריסה. מבחינת חיי החברה בקמפוס בישראל, הן מתארות חוויות שנעות בין שילוב, סולידריות ושותפות לבין מקרים של ניכור, ולמרבה הצער גם גזענות.

מנגד, בקמפוסים ברשות הסטודנטיות הישראליות חשופות לזרות כפולה: מצד אחד הן פלסטיניות, ומצד שני הן מזוהות עם ישראל, באופן שמוביל להסתגרות שלהן בתוך עצמן. הן משתדלות להימנע מפוליטיקה ואפילו אינן מצביעות לאגודת הסטודנטים, מחשש להשלכות שליליות, ביטחוניות או אחרות.

בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. 15 בינואר 2010 (צילום: אבישי טייכר/ויקימדיה)

בלי פוליטיקה, ללא מלגות

"אנחנו כאילו 'רק' הולכות ללמוד וחוזרות לדירה לאכול וללמוד. יש דיבור בינינו לבין הגדתיים על לימודים או שיחות של בנות, בכלל לא מדברים פוליטיקה", אומרת מונא (22), שלומדת טכנאות רנטגן. חלקן מתארות חוויות קשות יותר, כמו שאלות על למה הן באו ללמוד ברשות, מרצה שסירב לרשום נוכחות לסטודנטיות ששמן מופיע בעברית, או הסתה נגדן במרחב הדיגיטלי, עם התיוג "ערביי 48".

שבעה באוקטובר החריף את הקשיים, והמרחב האקדמי בישראל הפך לזירה של מתח, חשדנות וגזענות, שהיו תלויים בעיקר בגישה וברגישות של המוסדות האקדמיים לכך. יש מי שקיבלו הודעה מהאוניברסיטה להימנע מלדבר על המלחמה, אחרות הרגישו שלא מגינים על זכויותיהן, והיה גם מקרה שבו סטודנטים יהודים ביקשו לבחור נציג משלהם במקביל לנציגה הערבייה הנבחרת.

בישראל יש מלגות ייעודיות לסטודנטים ערבים, חלקן למקצועות הבריאות, אך המרואיינות במחקר לא הצליחו לזכות בהן. הלימודים במקצועות אלה ברשות יקרים יותר, אך הסטודנטיות מישראל אינן זכאיות לתמיכה

ברשות הפלסטינית הלימודים כרוכים במצב של דריכות מתמדת ובחשיפה לאירועי אלימות, בשהייה בלב זירות לחימה ובפחד קיומי שאינו קיים בקמפוס הישראלי. "קרוב למעונות יש בית חולים והייתה פלישה של הצבא וכל הלילה שמענו יריות בין הצבא וכנראה אנשי חמאס, וזה היה ממש מפחיד", אמרה ביאן (23), שלומדת רוקחות.

"לפעמים המחסום היה נסגר ללא סיבה והיינו צריכות לחכות שעה כדי לעבור, סבלנו הרבה בדרך", סיפרה סאלי (22), שלומדת רוקחות. חסם כבד נוסף הוא הקושי הכלכלי. בישראל יש מלגות ייעודיות לסטודנטים ערבים, חלקן למקצועות הבריאות, אך המרואיינות במחקר לא הצליחו לזכות בהן. הלימודים במקצועות אלה ברשות יקרים יותר, אך הסטודנטיות מישראל אינן זכאיות לתמיכה.

סטודנטיות ערביות באוניברסיטת חיפה, 2023 (צילום: מיכאל גלעדי/פלאש90)

המכה הכבדה ביותר הגיעה ב־2019, אז החליט משרד הבריאות שלא להכיר בלימודים באוניברסיטה האמריקאית בג'נין ובאבו דיס. כיום, חברי כנסת מהימין טוענים שיש לפסול את הלימודים ברשות הפלסטינית, ומכנים את המוסדות שם מעוזים של חמאס וישות עוינת. רפואה היא המקצוע היקר ביותר: כל שעה עולה כ־200 דינאר, ואחת המרואיינות אומרת ששנת לימודים עולה כ־45 אלף שקל.

הסטודנטיות שלומדות בישראל אופטימיות יותר באשר לסיכוייהן להשתלב בשוק העבודה לעומת אלה שלמדו ברשות, שגם חוששות מהעברית. "החשש המרכזי שלי זה השפה העברית, כי כל הלימודים והמושגים שיש לנו בראש הם באנגלית. התחלתי ללמוד אחרי התיכון ואף פעם לא עבדתי עם יהודים", סיפרה מאיה (22), שלומדת רפואה בא־נג'אח.

שיעור התעסוקה בקרב נשים ערביות עלה משמעותית בשנים האחרונות לרמה של 50%, ו־30% מהן מועסקות בתחומי הבריאות, הרווחה והסעד

בשורה התחתונה, מקצועות הבריאות הם אפשרות בולטת למוביליות עבור הסטודנטיות הערביות, המהוות 69% מהסטודנטים הערבים בישראל. שיעור התעסוקה בקרב נשים ערביות עלה משמעותית בשנים האחרונות לרמה של 50%, ו־30% מהן מועסקות בתחומי הבריאות, הרווחה והסעד.

הסינון האקדמי חוסם רבות מהן במקצועות האלה בישראל, ולכן הן מעדיפות לעבור ללמוד ברשות הפלסטינית, תחת הלחץ שבין השאיפה לקריירה לבין הציפייה החברתית לנישואים ולפריון בגיל צעיר. לעומת זאת, סטודנטים ערבים נוטים ללמוד בחו"ל ומאפשרים לעצמם לבחור במסלול הארוך של רפואה. למרות המחסור בישראל, מאות בוגרי רפואה ערבים אינם מתקבלים להתמחות.

המחקר ממליץ על פיתוח אפיקי קבלה חלופיים בישראל, המבוססים על הישגים גבוהים במקצועות ריאליים, בשילוב קורסי קיץ, כחלופה לפסיכומטרי. כמו כן, הוא ממליץ על התאמה תרבותית של מבחני המיון במקצועות הבריאות להקשר התרבותי הערבי, ועל מעטפת קליטה לשפה ולתרבות, שתכלול חיזוק העברית והאנגלית האקדמית והגברת התמיכה בגישור על הפער התרבותי.

לא פחות חשוב, החוקרת ממליצה ליצור תוכניות הכנה לבחינות הרישוי של משרד הבריאות כבר במהלך הלימודים, כדי לאפשר מעבר מהיר עם סיום התואר, נוסף על קורסים בעברית.

"גם אם מדינת ישראל ומשרד הבריאות רוצים להכשיר את הסטודנטים על מנת לסגור את פער המחסור בעובדי בריאות זה בלתי אפשרי כי מספר המוסדות שמלמדים ובתי החולים שמכשירים לא מספיק"

כמו כן, דרושות מלגות וסיוע כלכלי ללומדים וללומדות במקצועות הבריאות במוסדות ברשות הפלסטינית, בדומה לאלה הנגישים לישראלים שלומדים בחו"ל.

ד"ר נהאיה עווידה (צילום: מרכז אדוה)

"גם אם מדינת ישראל ומשרד הבריאות רוצים להכשיר את הסטודנטים על מנת לסגור את פער המחסור בעובדי בריאות זה בלתי אפשרי כי מספר המוסדות שמלמדים ובתי החולים שמכשירים לא מספיק. זאת אומרת שאי אפשר להכשיר את כולם בישראל", אומרת ד"ר עווידה.

"וזו האירוניה: אם מדברים על סטודנטים שלומדים בחו"ל אבל קרוב לבית, זאת אומרת שבשישי-שבת הם יכולות להיות כאן, אז למה שהמדינה לא תשקיע בהם? שולחים אותם ללמוד במוסדות פלסטינים ואפשר להשקיע בהם יום אחד בשבוע כדי להשלים את הידע ולדייק אותו.

"מבחינת שפה, הם למדו באנגלית והשפה העברית שלהן חלשה והבנתי במהלך המחקר שחלק מהקורסים שלהם מצריכים השלמות. למשל ברוקחות, לומדים על תרופות בגדה שאין בישראל וההיפך, אז המדינה יכולה לחשוב על פתרונות בהשלמת חומרים. למה לא להשקיע באלה שנמצאות כאן בבית ולא יברחו לחו"ל? אפשר לעשות את זה במהלך התואר או בקיץ", היא מוסיפה.

הקריאה בעדויות של הסטודנטיות ממחישה את המאמצים הכבירים שהן עושות כדי לצלוח את ההכשרה המפרכת במקצועות לא בהכרח מתגמלים, שחלקם מהקשים ביותר שיש, כמו סיעוד. בסופו של דבר, הן נאלצות לשמוע מחברי כנסת כאלה ואחרים דה־לגיטימציה למאמצים שלהן, כפי שאומרת גם עורכת המחקר.

"זה כואב והזוי, שמצד אחד יש מחסור ומצד שני לא רוצים לתת לערבי לעבוד, מעדיפים לייבא רופאים מחו"ל ושואלים 'למה יש הרבה רופאים, רוקחים ועובדי סיעוד ערבים'"

"הן עוברות חמש שנים כל כך קשות נפשית, פיזית וכלכלית, ובסוף חושדים בהן ונותנים תחושה של ספק לגבי האיכות האקדמית והאם להעסיק ערבי שהוא כביכול חמאס או לא חמאס, אחרי שהן שמרו מרחק מהפוליטיקה. זה כואב והזוי, שמצד אחד יש מחסור ומצד שני לא רוצים לתת לערבי לעבוד, מעדיפים לייבא רופאים מחו"ל ושואלים 'למה יש הרבה רופאים, רוקחים ועובדי סיעוד ערבים'.

"אפשרויות התעסוקה של נשים ערביות מצומצמות ממילא, הוראה או רפואה, והיינו מצפים שהמדינה תיתן לזה דחיפה ותעודד שילוב שלהן, אבל היא חוסמת את זה. למה לתת רק מלגות לאלה שלומדים בגרמניה בתנאי שיחזרו, כשיש לך כאלה ליד הבית פה? למה אלה שלומדים ברשות הפלסטינית לא נחשבים חו"ל?"

סטודנטיות פלסטיניות חוגגות בטקס סיום הלימודים שלהן באוניברסיטת א־נג'אח בעיר שכם שבגדה המערבית, 4 באפריל 2017 (צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90)

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "משרד הבריאות פועל להגדלת מספר אנשי המקצוע במערכת הבריאות באמצעות תוכניות סיוע, הכשרה ושילוב לסטודנטים ולבוגרי לימודי רפואה ומקצועות הבריאות בארץ ובחו"ל, יהודים וערבים כאחד.

"במסגרת תוכנית 'אופקים' ניתן סיוע מותנה לסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות שאושרו לתוכנית, ובהן גם מוסדות בירדן. הסיוע מותנה בחזרת הבוגרים לישראל ובהשתלבות במערכת הבריאות, בדגש על מקצועות נדרשים ובתי חולים בפריפריה.

"משרד הבריאות פועל להגדלת מספר אנשי המקצוע במערכת הבריאות באמצעות תוכניות סיוע, הכשרה ושילוב לסטודנטים ולבוגרי לימודי רפואה ומקצועות הבריאות בארץ ובחו"ל, יהודים וערבים כאחד"

"בנוסף, המשרד מסייע לסטודנטים מאוניברסיטאות מאושרות לבצע הכשרות קליניות בבתי חולים בישראל, ומקדם קורסי הכנה למבחני הרישוי, לסטאז' ולהשתלבות בהתמחות, לרבות מענים ייעודיים לבוגרי לימודי רפואה בחו"ל שאינם דוברי עברית כשפת אם.

"משרד הבריאות אינו קובע את תנאי הקבלה למוסדות האקדמיים. סוגיות אלה מצויות בסמכות המל"ג והמוסדות להשכלה גבוהה".