בשנת 1453, כשמוחמד השני כבש את קונסטנטינופול, הוא לא עשה זאת מאהבה לחומותיה של הקיסרות הביזנטית. הוא עשה זאת בגלל המצר. מי ששולט בבוספורוס שולט בנתיב המחבר בין הים השחור לים התיכון, בין אסיה לאירופה, בין מי שמייצר לבין מי שצורך.
הסולטנים העות'מאניים לא היו צריכים להיות חזקים מכולם. הם פשוט ישבו על הנקודה שדרכה עבר הכול, גבו מחיר ובנו ממנה אימפריה. הכוח לא היה בסחורה עצמה, אלא ביכולת להחליט מי יעבור, מתי, ובאיזה מחיר.
ב-2026 הגיאוגרפיה עושה דבר דומה. רק שהסחורה אינה תבואה או משי, אלא גז, חשמל, LNG ויכולת תמחור. בדיוק את העיקרון הזה מחזירה היום מפת האנרגיה של אירופה.
הסולטנים העות'מאניים לא היו צריכים להיות חזקים מכולם. הם פשוט ישבו על הנקודה שדרכה עבר הכול, גבו מחיר ובנו אימפריה. הכוח לא היה בסחורה עצמה, אלא ביכולת להחליט מי יעבור, מתי ובאיזה מחיר
כשרוסיה פלשה לאוקראינה בפברואר 2022, אירופה שינתה במהירות את ארכיטקטורת האנרגיה שלה. היא הרחיבה מסופי LNG, הגדילה רכישות מנורווגיה, קטאר וארה"ב, והעמיקה את החיבור לאזרבייג'ן.
המספרים מרשימים: חלקו של הגז הרוסי בכלל יבואי הגז לאיחוד ירד מכ-45% ב-2021 לכ-12% ב-2025, ובבריסל כבר הונח מסלול להפסקת היבוא עד 2027. אבל עצמאות אנרגטית אינה רק שאלה של מי מוכר את המולקולה. היא שאלה של מי שולט בצומת שדרכו היא עוברת.
במסדרון הדרומי, הגז האזרי זורם דרך גאורגיה וטורקיה אל יוון, אלבניה ואיטליה. צינור TANAP, עמוד השדרה של המקטע הטורקי, נושא כיום כ-16 מיליארד מטר מעוקב בשנה, עם תוכניות הרחבה ל-24 ואחר כך ל-31 מיליארד.
כלומר, טורקיה אינה מחליפה את רוסיה כספקית הגז של אירופה, אך היא הופכת לשומרת סף במסלול החשוב ביותר ממזרח. לכך מצטרפת בורסת האנרגיה הטורקית EPİAŞ, שמפעילה שוק גז, חוזים עתידיים ומחיר ייחוס מקומי. אנקרה מאותתת שאינה רק מעבירה אנרגיה, אלא מבקשת גם לתמחר אותה.
נפילת משטר אסד בדצמבר 2024 לא יצרה בן לילה צינור קטארי לאירופה. קטאר אף דחתה בעבר דיווחים על תוכנית פעילה. ובכל זאת, המפה השתנתה: גז אזרי כבר מוזרם לסוריה דרך טורקיה במימון קטארי, וטורקיה מספקת חשמל ותשתית למדינה המתעצבת מחדש. כל חיבור כזה מוסיף לאנקרה לא רק הכנסה, אלא מינוף. גם אם צינור קטאר-עיראק-טורקיה יישאר שנים על הנייר, עצם הדיון בו מחזק את מעמדה של טורקיה כתחנת מעבר כמעט הכרחית.
טורקיה לא מחליפה את רוסיה כספקית הגז של אירופה, אך הופכת לשומרת סף במסלול החשוב ביותר ממזרח. לכך מצטרפת בורסת האנרגיה הטורקית. אנקרה מאותתת שהיא לא רק מעבירה אנרגיה, אלא מבקשת גם לתמחרה
זה לב העניין. כוח אנרגטי רגיל נשען על משאב; הכוח הטורקי נשען על מיקום. משאב אפשר לייבש, להחליף או להעניש בסנקציות. מיקום כמעט אינו זז. כל עוד אירופה מחפשת גז ממזרח, וכל עוד הנתיב הנוח עובר דרך טורקיה, המינוף של אנקרה גדל.
בניגוד לרוסיה, טורקיה היא חברת נאט"ו, גשר לא נוח, ושחקן שאירופה מתקשה להגדיר כאויב. לכן הלחץ הטורקי, כשיגיע, לא בהכרח ייראה כמו משבר אנרגיה. הוא יכול להופיע כדרישה מדינית, ביטחונית או כלכלית בשולחן אחר לגמרי.
הפרדוקס הוא שאירופה ביקשה להיות עצמאית יותר, אך קיבלה תלות מרוכזת יותר בשחקן שמאזן בין מוסקבה לוושינגטון לפי נוחותו. טורקיה אינה מחזיקה את כל הגז האירופי, אבל היא מחזיקה ביותר ויותר נקודות מעבר. במאה ה-15 זה הספיק לבניית אימפריה; במאה ה-21 זה מספיק כדי לחלץ ויתורים.
ישראל כמעט אינה מנהלת דיון ציבורי על המשמעות הזו. היא מחזיקה עתודות גז משמעותיות בים התיכון ומחפשת נתיבי ייצוא לאירופה, אך מתייחסת לצינורות כאילו הם סוגיה מסחרית-טכנית.
צינור EastMed, שנועד לחבר את הגז הישראלי ישירות לאירופה, נותר בעיקר חזון יקר ומורכב. מסדרון IMEC, שאמור להפוך את ישראל לצומת בין הודו, המפרץ ואירופה, מתחרה בפרויקט "דרך הפיתוח" העיראקי-טורקי ובנתיבי אנרגיה שעשויים לעקוף אותה. בישראל מסתכלים על טורקיה בעיקר כאיום ביטחוני. באנקרה מבינים שהמרוץ האמיתי מתנהל בשרטוטי הצינורות.
הפרדוקס הוא שאירופה ביקשה להיות עצמאית יותר, אך קיבלה תלות מרוכזת יותר בשחקן שמאזן בין מוסקבה לוושינגטון לנוחותו. טורקיה לא מחזיקה את כל הגז האירופי, אבל היא מחזיקה ביותר ויותר נקודות מעבר
טורקיה לא המציאה את כוחה. היא חיכתה שהגיאוגרפיה תחזיר אותו. הבוספורוס לא הפך לצומת גורל; הוא תמיד היה שם. השאלה היא מי יבין שהמרוץ על ארכיטקטורת האנרגיה של האזור כבר החל, לפני שמחיר היסח הדעת יהפוך לבלתי הפיך.
ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו