אני משתתף כמה פעמים בשנה בכנסים ברחבי אירופה, ובשנים האחרונות נושא ישראל עולה כמעט תמיד. השיחות שונות, המשתתפים שונים, המדינות שונות, אבל המסקנה ברורה לחלוטין: ממשלת ישראל הנוכחית הסבה נזק כבד ליחסינו עם אירופה, שותפת הסחר הגדולה ביותר שלנו והיבשת שהעניקה לישראל מעמד מיוחד ויוצא דופן.

השבוע חזרתי מגרמניה, אשר מבין כל מדינות אירופה היא הגדולה והחשובה ביותר לישראל. דווקא בשל ההיסטוריה, ודווקא בשל ההווה, היא המפתח לכל ניסיון עתידי לשקם את היחסים.

*  *  *

ביקרתי לראשונה בברלין ב־1988. לא היה לנו מושג שאלה ימיה האחרונים של המלחמה הקרה. חברי אלפרד עבד בשגרירות במזרח, ולכן יכול היה ללוות אותי דרך צ'קפוינט צ'רלי.

קצינים קודרים נתנו לנו לחצות אל תוך מה שנראה לי אז כמו צדו האפל של הירח. מעולם לא הייתי במדינה קומוניסטית.

שני חלקי העיר, שהופרדו בחומה מתפתלת ב־1961, נראו שונים לחלוטין. המערב שגשג בעוד שבמזרח שררה אפרוריות מדכאת. נפגשתי עם מתנגדי משטר והרגשתי כמו המרגל שחזר מן הכפור.

שני חלקי העיר ברלין, שהופרדו בחומה מתפתלת ב־1961, נראו שונים לחלוטין. המערב שגשג בעוד שבמזרח שררה אפרוריות מדכאת. נפגשתי עם מתנגדי משטר והרגשתי כמו המרגל שחזר מן הכפור

מימין למונומנט, בגן בירה, פגשתי את חברי אוּלִי. הכול היה נעים ונורמלי – אין זכר לחומה. נזכרתי בנאומו של רונלד רייגן ממש באותו מקום: "מר גורבצ'וב, הסר את החומה הזו!"

צ'קפוינט צ'רלי ב־1988: עניין קודר (צילום: דן פרי)

מתנגדי משטר במזרח גרמניה, 1988 (צילום: דן פרי)

זרם בלתי פוסק של רוכבי אופניים ליד שער ברנדנבורג

עוד דבר שלא יכולנו לדעת אז: מיכאיל גורבצ'וב באמת עשה זאת.

*  *  *

שמו הרשמי של האתר הוא "האנדרטה ליהודי אירופה שנרצחו", אבל כמעט כולם פשוט קוראים לו אנדרטת השואה של ברלין. היא ממוקמת מדרום לשער ברנדנבורג, על קרקע עמוסת סמליות – ליד רובע השלטון הנאצי לשעבר ולא רחוק מהבונקר של היטלר. אולִי ואני עמדנו מול שדה גושי הבטון האפורים העולים ויורדים בגלים לא אחידים תחת שמי ברלין. 

אנדרטת השואה (צילום: דן פרי)

האנדרטה תוכננה בידי האדריכל האמריקאי פיטר אייזנמן, לאחר שנים של ויכוחים קשים בגרמניה על השאלה האם וכיצד יש להנציח את השואה בלב הבירה הנאצית לשעבר. עיצובו של אייזנמן נבחר ב־1999, והאנדרטה נפתחה במאי 2005, שישים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה.

אייזנמן, כך נאמר, נמנע בכוונה מסמלים מפורשים כמו צלבים, מגיני דוד, שמות או פסלים. המופשטות הזו הייתה מאז ומתמיד שנויה במחלוקת. 

שאלתי את אולִי איך ייתכן שזה קרה.
"מה, האנדרטה?" שאל. "הם הזמינו אותה".
"לא, אחי. השואה".

אמרתי שהיה מעט בתרבות הגרמנית שניבא דבר כזה. אם קוראים את תומאס מאן, אם חושבים על מרטין לותר – אין שם רוע כזה. גם לא אצל לוי שטראוס או פרידריך ניטשה. הרוסים לעומת זאת – עם הפוגרומים, הטונדרות הקפואות והאובססיות האפלות שלהם – זה היה פחות מפתיע.

שאלתי את אולִי איך ייתכן שזה קרה. "מה, האנדרטה?" שאל. "הם הזמינו אותה". "לא, אחי. השואה". אמרתי שהיה מעט בתרבות הגרמנית שניבא דבר כזה. אצל תומאס מאן או מרטין לותר אין רוע כזה

"זה לא רוע. אנחנו משהו אחר", אמר אולִי ואז נאנח. "האנגלית שלי". הוא החל לחפש בטלפון שלו באפליקציית תרגום בזמן שאני מביט בלוחות הבטון המדכאים. "אה כן!" קרא לפתע. "Relentless" זו המילה: בלתי נלאים. אנחנו בלתי נלאים בהתמדה שלנו. כשאנחנו מתחילים לעשות משהו  א=ף אחד לא עושה אותו בעקשנות כזו".

זה דווקא נשמע הגיוני.

נזכרתי בסיפור על אישה ישראלית שנתפסה ברכבת קלה בגרמניה לאחר שפג תוקף כרטיס השעתיים שלה. היא לא ידעה על מגבלת הזמן וניסתה להסביר, אבל הפקח במדים לא התרשם כלל. הוא הורה לה לרדת מהרכבת ודרש שתשלם במקום קנס של 60 אירו. תחנוניה ותחנוני חבריה לא הועילו. חוקים הם חוקים. מישהו התבדח שזה בוודאי חוויה חדשה ליהודים שדווקא מורידים אותם מרכבת גרמנית. מישהו אחר צחק. אותו צחוק – זהו הצליל של 81 שנים שחלפו.

"אותו פקח היה בלתי נלאה", פסק אולִי.

אמרתי לאולִי, איש צבא, שגרמניה חייבת להשקיע יותר בביטחונה. הפשלה שלכם במלחמת העולם השנייה הייתה כמובן אדירה, אמרתי, ולכן כולנו פחדנו ממכונת מלחמה גרמנית חדשה. "אבל עם אמריקה כפי שהיא כיום – ואני לא יודע אם זה קבוע – הגיע הזמן שאתם תדאגו להגנה שלכם מול רוסיה".

אולִי לא חלק עליי. "כן, רוסיה היא תחנת דלק שמתחזה למדינה", צחק. "אבל יש לה נשק גרעיני ולגרמניה אין יכולת תגובה גרעינית". "בשביל זה יש לכם את הצרפתים", עניתי, וטענתי שצרפת, גרמניה ובריטניה יכולות יחד ליצור ארכיטקטורת ביטחון אירופית אמינה. 

נזכרתי בסיפור על ישראלית שנתפסה ברכבת קלה בגרמניה כשתוקף כרטיסה פג. הפקח הורה לה לרדת ודרש שתשלם 60 אירו קנס  מישהו התבדח שזו חוויה חדשה ליהודים שדווקא מורידים אותם מרכבת גרמנית

המשכנו לבר שאולִי אוהב בשם בלבוי (Bellboy). בחור אלגנטי מאחורי דלפק אלון עצום שאל אם מצפים לנו. הוא לחש משהו לטלפון. דלת צדדית נפתחה ואישה צעירה בלונדינית סימנה לנו להיכנס. בפנים היו מושבי קטיפה בכל מקום, בר יפהפה, אנשים מתוקתקים. הסמל שעל התפריט נראה לי מוכר.

שאלתי את הברמן: "מה הסיפור של המקום הזה?"
הוא הביט סביב בחשדנות. "הסיפור?" שאל. "של הבר הזה?"
"כן, הסיפור", עניתי. "הסניף הראשון נפתח בתל אביב", אמר.

בימים האלה אנשים אומרים "תל אביב" במידה מסוימת של אי־נוחות. "ידעתי!" אמרתי לו. "הייתי שם, וזה נראה בדיוק אותו דבר". הברמן חייך לרגע, או שאולי קדר. קו דק מפריד בין השניים.

אולִי כבר תכנן לקחת אותי לביקור בשרלוטנבורג הסמוכה. הוא אוהב את העיר הזו. יש לו דירה בעיר. קוטג' בכפר. LEBENSRAUM.

אולי בבלבוי (צילום: דן פרי)

למחרת אשתי גררה אותי ל־Gemäldegalerie. המקום חסר את  ההדר של הלובר או המוזיאון הבריטי. אבל בפנים הוא מהמם: חדר אחרי חדר של ציור אירופאי מימי הביניים ועד המאה ה־18, מסודרים באותה רצינות גרמנית שכמעט גובלת בפנטיות. בלתי־נלאים, אפשר לומר. אשתי אוהבת את הצייר ההולנדי יאן ורמיר – ומתברר שלמוזיאון הזה יש אחת האוספים הטובים ביותר של עבודותיו. 

יאן ורמיר, "כוס יין", 1658

כשיצאנו הבחַנו בשלט: "אגודת מוזיאון הקייזר פרידריך מנציחה את חבריה היהודים שנרדפו יותר ויותר תחת הדיקטטורה הנאציונל־סוציאליסטית (1933–1945)". מתברר שיהודים היו רוב חברי המוזיאון הזה, שעבר למעשה מיתוג מחדש. ליד היה לוח נוסף עם שמות: רוזנברג, ורנר וכן הלאה. "בשל האנטישמיות, רבים מהם נאלצו לברוח או גורשו ונרצחו. לכבד את כולם, לזכור את גורלם ולהחיות את זכרם – זו הייתה ותישאר חובתנו".

*  *  *

בשרלוטנבורג, אולִי התעקש להראות לי את הארמון המקומי והתיישבנו על מדרגות אבן רחבות, מביטים בגנים העצומים. זו הייתה סצנה שנועדה להרהורים – או אולי לסגירת חשבונות ישנים.

כשיצאנו הבחַנו בשלט: "אגודת מוזיאון הקייזר פרידריך מנציחה את חבריה היהודים שנרדפו יותר ויותר תחת הדיקטטורה הנאציונל־סוציאליסטית (1933–1945)". מתברר שיהודים היו רוב חברי המוזיאון הזה

עשרות שנים קודם לכן אולִי נכנס איתי להתערבות לא חכמה. הפרטים חסויים, אך מה שחשוב הוא שזה הסתיים בכך שהוא חייב לי בירה Moosehead – לאגר קנדי שאפשר למצוא כמעט רק בצפון אמריקה. מתישהו בדרך אולִי שכח לשלם את חובו.

הוא שלף משקית פלסטיק אדומה ומקומטת שני בקבוקי Moosehead בשביעות רצון שקטה של אדם המשלים התחייבות בת שנים.

נפגשנו לפני כ־45 שנה, כשהיה תלמיד חילופי תיכון באזור פילדלפיה שבו גדלתי. הוא נדהם אז לגלות שאני יהודי.

"אתה יודע", אמר, "לא נשארו לנו הרבה יהודים בגרמניה".
כן, הוא באמת אמר את זה. אבסורד הוא אחד מתחביבי, כך שאהבתי אותו מייד.

האם תמיד מתאפשרת גאולה, לא משנה מה? זו לא שלי לתת. אבל כשאני מתבונן במחזור החיים ובתנועות הקרמה הלוך ושוב ברחבי תבל, אני נוטה לומר שכן. עם זאת אינני בטוח.

אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה הדין.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com