יש משהו כמעט ממכר בחיפוש אחר "האיש החזק", במיוחד בתקופות של פחד, כאוס וחוסר ודאות.

זה לא ייחודי לישראל. לאורך ההיסטוריה, חברות במשבר חיפשו שוב ושוב את האדם שיבטיח להן שהוא לבדו יפתור הכול: את הביטחון, את הכלכלה, את השסעים, את החרדות, את העתיד. מישהו שייקח אחריות במקומן.

גם אנחנו, הישראלים, נפלנו לא פעם בפיתוי הזה. במשך שנים הלכה והתחזקה כאן תרבות פוליטית שלא עסקה עוד רק ברעיונות, בערכים או במדיניות – אלא בעיקר בנאמנות לאדם. בהערצת כוח. בפולחן אישיות. באמונה שמנהיג "חזק" חשוב יותר ממוסדות חזקים, מכללי משחק דמוקרטיים או מתרבות פוליטית בריאה.

במשך שנים התחזקה כאן תרבות פוליטית שעסקה בעיקר בנאמנות לאדם. בהערצת כוח. בפולחן אישיות. באמונה שמנהיג "חזק" חשוב יותר ממוסדות חזקים, מכללי משחק דמוקרטיים או מתרבות פוליטית בריאה

אבל מדינה איננה יכולה להיבנות לאורך זמן על בסיס הערצה למנהיג כזה או אחר. ודמוקרטיה איננה יכולה לשרוד כאשר ביקורת הופכת לבגידה, נאמנות אישית מחליפה אחריות ציבורית, והאינטרס של המנהיג קודם שוב ושוב לאינטרס הלאומי.

אבל המשבר הישראלי הנוכחי איננו רק משבר של אדם כזה או אחר. הוא גם משבר של ציפיות ציבוריות. התרגלנו לחפש מושיעים במקום לדרוש מנהיגות.

אולי משום שקל יותר להאמין באדם אחד מאשר להתמודד עם המורכבות האמיתית של חברה דמוקרטית. הרעיון שמישהו אחד "יסדר הכול" מעניק תחושת ביטחון רגעית. הוא פוטר אותנו מהצורך להתמודד עם מחלוקות, עם אחריות אזרחית ועם ההבנה שאין פתרונות קסם לחברה שסועה ומפוחדת.

אבל ההיסטוריה מלמדת שוב ושוב שמדינות הנשענות על פולחן אישיות ועל מנהיגים "בלתי ניתנים להחלפה" משלמות בסופו של דבר מחיר כבד – מוסרי, חברתי ולעיתים גם ביטחוני.

בשנים האחרונות, כמו ישראלים רבים, גם אני מצאתי את עצמי לא פעם שואל איך הגענו למצב שבו השיח הציבורי שלנו הפך אלים, חשדני ושבטי כל כך. איך מדינה שנבנתה מתוך תחושת גורל משותף הולכת ומאבדת את היכולת להקשיב, להתווכח בכבוד או אפילו להסכים על עובדות בסיסיות.

מדינה לא יכולה להיבנות לאורך זמן על בסיס הערצה למנהיג, ודמוקרטיה לא יכולה לשרוד כשביקורת הופכת לבגידה, נאמנות אישית מחליפה אחריות ציבורית, ואינטרס המנהיג קודם שוב ושוב לאינטרס הלאומי

אולי משום שבמשך יותר מדי זמן התמקדנו בשאלה "מי שולט" – ופחות מדי בשאלה איזו חברה אנחנו רוצים לבנות כאן יחד. המחיר של תרבות פוליטית כזו איננו מופיע רק בכותרות החדשות או באולפני הטלוויזיה. הוא מחלחל עמוק אל תוך החברה הישראלית עצמה.

הוא נמצא במשפחות שכבר מתקשות לדבר זו עם זו. בחברים שהפכו לחשדנים ועוינים. באזרחים שאיבדו אמון כמעט בכל מוסד ציבורי. ובעייפות הגדולה שאוחזת היום ברבים כל כך מהישראלים – עייפות מהסתה בלתי פוסקת, מעימות תמידי ומהתחושה שכל יום כאן הוא עוד מאבק הישרדות.

חברה אינה יכולה להשתקם לאורך זמן כשהיא חיה רק על פחד, כעס ושבטיות.
היא זקוקה גם לתחושת שותפות, לאמון בסיסי ולתקווה שיש כאן עתיד משותף שאפשר עדיין לבנות יחד.

מנהיגות אמיתית איננה נמדדת רק בכריזמה, בסיסמאות או ביכולת לנצח בחירות. היא נמדדת ביכולת לבנות אמון. להרגיע במקום להסית. לחבר במקום לפרק. להשאיר אחריה חברה חזקה יותר, מוסדות חזקים יותר ותקווה גדולה יותר.

דווקא עכשיו, אחרי השנים הקשות שעברו על ישראל – ואחרי השבר העמוק של השבעה באוקטובר – נדמה שיותר ויותר ישראלים מבינים שהמדינה זקוקה למשהו אחר.

מנהיגות אמיתית אינה נמדדת רק בכריזמה, בסיסמאות או ביכולת לנצח בחירות. היא נמדדת ביכולת לבנות אמון. להרגיע במקום להסית. לחבר במקום לפרק. להשאיר אחריה חברה חזקה יותר ותקווה גדולה יותר

השבעה באוקטובר היה עבור ישראל לא רק אסון לאומי וביטחוני – אלא גם רגע של התפכחות. רבים הבינו באותו בוקר נורא שלא די בסיסמאות, בתדמית של "מנהיג חזק" או במכונת תעמולה משומנת. מדינה זקוקה למנהיגות שיודעת להקשיב לאזהרות, לקבל אחריות, לחזק מוסדות, לשמור על אמון הציבור ולפעול מתוך ראייה ממלכתית ארוכת טווח.

דווקא ברגע שבו המדינה רעדה כולה, נחשפה גם אמת פשוטה: חברה חזקה באמת איננה נמדדת רק בכוחה הצבאי – אלא גם בחוסן הערכי, האזרחי והמנהיגותי שלה.

פחות פוליטיקה של פחד. פחות פולחן אישיות. פחות התמכרות לרעש, לשנאה ולקרבות אינסופיים. ויותר מנהיגות שמסוגלת להסתכל לאזרחים בעיניים ולומר להם אמת. גם כשהיא מורכבת. גם כשהיא כואבת.

מנהיגות אמיתית איננה מבטיחה שלא יהיו עוד פחדים, משברים או מחלוקות. תפקידה הוא למנוע מהפחד להפוך לשיטת שלטון – ומהמחלוקת להפוך למלחמת אזרחים תרבותית.

ואולי זה האתגר הגדול באמת שניצב היום בפני החברה הישראלית. לא רק להחליף ממשלה. לא רק להחליף מנהיג. אלא להיגמל סוף סוף מהצורך המתמיד במושיעים.

להבין שדמוקרטיה בריאה איננה בנויה על הערצה עיוורת לאדם אחד – מוכשר וכריזמטי ככל שיהיה – אלא על אחריות משותפת, על מוסדות חזקים, על תרבות פוליטית בוגרת ועל אזרחים שמסרבים לוותר על התקווה גם ברגעים הקשים ביותר.

רבים הבינו באותו בוקר נורא שלא די בסיסמאות, בתדמית "מנהיג חזק" או במכונת תעמולה משומנת. מדינה זקוקה למנהיגות שיודעת להקשיב לאזהרות, לקבל אחריות, לחזק מוסדות, לשמור על אמון הציבור

כי עתידה של ישראל לא יוכרע רק בקלפי או בלשכת ראש הממשלה. הוא יוכרע גם בשאלה איזה סוג של חברה נרצה להיות כאן ביום שאחרי השבר. חברה מפוחדת, כועסת ומפולגת שממשיכה לחפש "איש חזק" שיציל אותה – או חברה שמבינה שהכוח האמיתי שלה טמון דווקא ביכולת לבנות מחדש אמון, אחריות ושותפות.

ישראל לא זקוקה היום לעוד מושיע. היא זקוקה למנהיגות. אבל לא פחות מזה – היא זקוקה גם לאזרחים שמוכנים להתבגר יחד איתה.

אייל רוטפלד הוא יזם חברתי, אקטיביסט וכותב עצמאי העוסק בשאלות של דמוקרטיה, מנהיגות ועתיד החברה הישראלית. מייסד “הלובי לחיזוק המחנה הדמוקרטי והליברלי” - קהילה ציבורית הולכת וגדלה בפייסבוק. כותב על פוליטיקה, שיח ציבורי והצורך בבנייתה של תקווה ישראלית חדשה.