בס"ד

יש נופים ומראות שלוכדים אותי. מחזיקים בתוכם זיכרון למקום שלא היה חלק מהביוגרפיה שלי העובדתית אבל נטוע לי בתודעה, כי עליו גדלתי שזו ישראל.

למשל שביל עפר מתפתל בין עצים ובית סוכנות נמוך קומה שממתין בקצהו מזכיר לי מייד קיבוץ או מושב ומהדהד אחורה את הספר "אורי" של אסתר שטרייט וורצל ואת סיפורי קיבוצי חומה ומגדל, הטנק בפתח קיבוץ דגניה, ועוד עשרות סיפורים שגדלנו עליהם כילדים בטיולי בית ספר ושעות היסטוריה, ונצרבו אצלי בפנים כאילו הם שלי. 

פעם בשבוע אני נוסעת ללמד באריאל בשומרון, והשבוע גיליתי מקום כזה בקצה רחוב השיקמה – שביל מתפתל ובסיומו מצפה לו בית חינוך. ברגע אחד נשאבתי לגעגוע לתמימות המתיקות של פעם.

יש נופים ומראות שלוכדים אותי. מחזיקים בתוכם זיכרון למקום שלא היה חלק מהביוגרפיה שלי העובדתית אך נטוע בתודעתי, כי עליו גדלתי שזו ישראל. למשל שביל עפר מתפתל בין עצים ובית סוכנות נמוך בקצהו

כשהייתי בת 19 וחצי נישאתי לשלמה, מומי קראו לו חבריו שהקימו איתו קיבוץ צעיר, קיבוץ חריש. כזוג טרי הגענו לקיבוץ ומומי, שזה עתה סיים שירות כלוחם בנח"ל, המשיך להדריך בקיבוץ גבעת חביבה. אהבתי ללכת בשבילי הקיבוץ כאילו אני פוסעת באותם משעולי חלוציות, שהם עבורי היום גם בישובים ביהודה ובשומרון ובעוטף. געגוע. 

אחרי השבעה באוקטובר, סמלי הקיבוץ כמו השער הצהוב והטרקטורים והשבילים התמלאו בתודעה של כולנו במראות אימה. כשביקרנו – נשות פורום דבורה – בשבילי כפר עזה ובארי נתלווה לגעגוע כאב עמוק על הזוועות שעברו שם.

ופתאום השבוע, בתום שבוע מרתיח של הפגנות חרדים אלימים נגד הגיוס שכללו פריצה לתחנת משטרה בתחילתו ובסיומו ניפוץ חלונות ביתו ורכבו של שופט העליון נעם סולברג בהילולת ונדליזם מזעזעת, פתאום הדברים התחברו לי.

אין להם שום געגוע וזיכרון למה שמייצג עבורנו, שגדלנו במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית דתית – את החלוציות ואת ישראל ומתוך כך גם את הנכונות להילחם עבורה.

הם לא גדלו על זה, לא נסעו לגבעת התחמושת לסיור, לא שמעו על קרבות הפריצה לירושלים (שאגב חרדים אז השתתפו בהם), לא מחוברים לשום תו ואות שהם הבסיס לחיים שלנו כאן ובסיס לשירות אחרי. אם בהפגנה הם מעזים לשאת תמונת משרפות מאושוויץ ולקרוא לצה"ל משרפות השמד, אז מה עוד נותר להגיד?

השבוע, בתום שבוע מרתיח של הפגנות חרדים אלימים נגד הגיוס שכללו פריצה לתחנת משטרה בתחילתו ובסיומו ניפוץ חלונות ביתו ורכבו של שופט העליון נעם סולברג בהילולת ונדליזם מזעזעת, פתאום הדברים התחברו לי

בפרשת שלח לך, נשלחים 12 מרגלים לתור את הארץ ולחזור עם בשורות. 12 המרגלים האלה הם נשיאי וראשי העדה "רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר י"ג, ג). אחריות עצומה מונחת על כתפיהם, הם מנהיגי העם.

עשרה מהם חוזרים וממליצים לא להיכנס לארץ כנען, משרים אווירת פחד עמוקה מפני מה שיתרחש. מחלישים את לב העם. חז"ל והרמב"ן מדגישים שחטא המרגלים לא היה רק טעות מודיעינית של פרשנות – האם נוכל לתקוף ולכבוש את כנען או לא – אלא החטא שבגינו נגזר אחר כך על העם לנדוד 40 שנה. שנה בעד כל יום שבו תרו המרגלים את הארץ. החטא העמוק היה יצירת אווירה ציבורית של ייאוש ופחד שהשליכו על העם. הם נענשים כי דווקא המנהיגים, האנשים שהציבור סמך עליהם, הובילו את העם למשבר.

איזו אחריות עצומה מונחת על כתפי המנהיגים החרדים, הרב דוב לנדו ואחרים, אשר מלהיטים יצרים שהם יודעים כי יובילו לאלימות, שמטלטלים את אמות הספים טלטלה אשר תוביל לשפיכות דמים, שמנתקים את החוט בין ישראל לחברה החרדית.

השפעת המרגלים הופכת למעשים והעם אכן מסרב לעלות לכנען: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (י"ד, ד). אותה מצרים שהורתה להרוג את כל הבנים, עכשיו הם רוצים לחזור אליה. כמו להגיד שצה"ל הוא המשרפות של אושוויץ. איך החברה שלנו תתקיים כשכל קבוצה כאן דוחה את סמכות המוסדות הממלכתיים שאינם לרוחה?

השפעת המרגלים הופכת למעשים והעם אכן מסרב לעלות לכנען: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". אותה מצרים שהורתה להרוג את כל הבנים, עכשיו הם רוצים לחזור אליה. כמו להגיד שצה"ל הוא המשרפות של אושוויץ

בממשלה מכריז שר משפטים שלא יקיים פסיקת בג"ץ, וראש מפלגת דגל התורה מכריז שיחרימו את המשטרה אשר עוצרת עריקים, ולהקות פורעים, ממרדכי דוד ועד קבוצות חרדים, מתקיפות אנשים בשם פירור המוסדות האלה מלמעלה.

היחידים שיוצאים מול הסחף הם המרגלים כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שיהפוך בהמשך בגלל רוחו למנהיג שיחליף את משה. הם היחידים שקוראים לעם להילחם על ארצו ולא להירתע. יש היום הנהגה חרדית שמסוגלת לומר לציבור שלה: אתם מקריסים את הצבא שמגן עליכם וחובתכם לשאת בעול? יש מנהיג בממשלה שיקבע כי לא יעבור עוד כסף למוסדות חרדים המחנכים לכך שמדינת ישראל הציונית היא מדינת שמד? שיעז לעצור את נקודת ההתחלה?  

השבוע צלצלה אלי אמא לילד שעומד להתגייס. אמא חרדית לשעבר, שעל כתפיה כל עומס תוצאות מעשי ההנהגה החרדית וההנהגה הישראלית, ובקצה הכול ניצבת היא. האמא.

סיפור השבוע, קשת אחים, מוקדש לה.

קשת אחים – עקידת אם

"אני מבינה שהוא חייב להתגייס" אמרה חווי ולקולה הסתננו מרווחים בכל פעם שלקחה אוויר כי לא רצתה לצלצל כשהיא בוכה, אבל כל מחשבה על הילד שלה שעוד רגע יילקח ממנה, העלתה בה שוב גל של חרדה שלא הצליחה לשכך.

השבוע צלצלה אלי אמא לילד שעומד להתגייס. אמא חרדית לשעבר, שעל כתפיה כל עומס תוצאות מעשי ההנהגה החרדית וההנהגה הישראלית, ובקצה הכול ניצבת היא. האמא. סיפור השבוע, קשת אחים, מוקדש לה

"אני מבינה שהוא חייב והוא גם רוצה. הוא יוצא לריצה כל ערב כי הם סיפרו להם שם בכיתה על החווה הסינית… כן? החווה הסינית? במלחמה?" וכבר לא הייתה בטוחה כי מה פתאום סינים ואיך מלחמה, אבל הוא התעקש שנלחמו שם יהודים ושני לילות וכל פעם נהרגו עד שהצליחו ל…והיא בכלל לא שמעה את ההמשך כי המילה נהרגו הדהדה בה, ושהוא אומר נהרגו בכזו קלות, כאילו נורמלי שיקרה לו חס ושלום גם.

והושיט את ידו הצעירה, הגמישה, היד שרק לפני כמה שנים היא הייתה מלבישה לה חולצה ופוערת לו חור בשרוול כדי שיצליח להכניס כי תמיד היה מסתבך, עכשיו הושטה היד הזו אל ארון הכוסות ושלפה כוס ופתחה את המקרר והוציאה מים. וקולו הנלהב המשיך לספר על הלוחמים ושגם הוא רוצה להיות אחד מהם "כי זאת הדרך היחידה, אמא, שאתה יכול לעשות משהו, כי תחשבי מה הם עשו לנו בשבעה באוקטובר".

ופתאום שמעה "לנו", ו"לשמור ולעשות", וכל אלו היו זרים לאוזניה, וגם לשלו היו פעם זרים, אוזניו שעכשיו כבר לא כיסו אותן פאות ארוכות כי לפני ארבע שנים כשיצאה קיצרו אותם, היא בעצמה קיצרה אותם, היא שבגלל האנוכיות שלה התגרשה כי לא יכלה לשאת עוד את הריחוק ואת היעדר האהבה, ואת היותם שני זרים שמקיימים מצוות נידה.

וכמעט שמונה שנים מהרגע שחשבה לקום ולעשות מעשה, ועד שעשתה, והנה מהמעשה שלה, עומד עכשיו הבן שלה, בנה בכורה, ורוצה לצאת להילחם. ואם חס ושלום…"ואם חס ושלום יקרה לו משהו", שמעה את עצמה חוזרת ומדברת לאשה שהאזינה בסבלנות מצדו השני של הקו, "אם חס ושלום יקרה לו משהו זה יהיה רק בגללי. כי אם הייתי נשארת חרדית…" ושוב נשבר קולה והתרסק כי הבינה שהיא, היא שכל הזמן דאגה לו ורצה אחריו ובכלל עזבה רק כדי להגן על הילדים, כי חשבה ורצתה יותר, ופתוח ואוויר לבחירה ואהבה ואפשרות להחליט בעצמם, היא במו ידיה הובילה לזה שהבן יתגייס ואם חס ושלום…

"אם חס ושלום יקרה לו משהו זה יהיה רק בגללי. כי אם הייתי נשארת חרדית…" ושוב נשבר קולה והתרסק כי הבינה שהיא, שכל הזמן דאגה לו ורצה אחריו ובכלל עזבה רק כדי להגן על הילדים, במו ידיה הובילה לזה

והאשה מהצד השני ניסתה להרגיע אותה וגם להבין למה בעצם צלצלה אליה ובמה היא יכולה לעזור. וחווי מלמלה ואמרה שאם אפשר לעשות משהו שלא יתגייס כי… והאשה בצד השני, שסיפרו לה עליה שהייתה בעצמה בצבא אבל שורשי משפחתה גם הם מהחסידות ולכן תוכל להבין, האשה הקשיבה ואז אמרה: "אבל את מבינה שהוא בעצם מתגייס כמו כל בני הכיתה שלו, כמו כל מי ש…"

וחווי זיהתה בקולה פס דקיק של כעס שמאד התאמצה להסוות, אבל חווי שמעה אותו כי אוזניה היו מתורגלות בפסים כאלה, עבים הרבה יותר, מבעלה, ואז נעצרה האשה כי אולי גם היא שמעה את הפס ולא היה נעים לה שהוא ככה גלוי, וחווי אמרה "נכון, נכון, אני מבינה, אבל אני…אני פשוט אקפוץ. אני אקפוץ, ואני על כדורים. אני על כדורים", והרגישה שלא סתם היא מאיימת כי באמת אין לה, אין לה טעם בחיים ולא משנה הילדים הנוספים, ולא חשוב השם לקח והשם מבורך, אין לה טעם אם יקרה לו משהו.

והאשה מהצד השני כנראה נבהלה קצת כי אמרה: "אולי את יכולה לכתוב מכתב ללשכת הגיוס ולהסביר את המצב המיוחד ואת המצב הנפשי שלך…", והיא שאלה בלהיטות, "וזה יעזור? את חושבת שזה יעזור? כי אם הייתי נשארת חרדית, הרי לא היה מתגייס ואני לא יכולה לשאת שרק בגללי…" ושוב נשבר הקול שלה ואולי תקפוץ כבר עכשיו, ולא התכוונה להגיד אבל אמרה "אם הוא יתום לא יגייסו נכון?" והאשה מהצד השני נבהלה עוד יותר, "בבקשה אל תעשי כלום, הוא יכול להתמוטט רק מזה הילד שלך בבקשה תירגעי. בואי נשב ונדבר יחד ונחשוב" וניסתה להגיד משהו אבל חווי סגרה.

"כי אם הייתי נשארת חרדית, הרי לא היה מתגייס ואני לא יכולה לשאת שרק בגללי…" ושוב נשבר הקול שלה ואולי תקפוץ כבר עכשיו, ולא התכוונה להגיד אבל אמרה "אם הוא יתום לא יגייסו נכון?"

ואז כיבתה לגמרי ואז הלכה ולקחה כדור ועוד אחד שנתן לה הפסיכיאטר, ופתאום נרגעה שתצליח לעצור את גלגלי המכונה. הרי הרב הזהיר אותה שלא תעזוב ופתאום התחיל קצת שקט אצלה והלכה ונשכבה על הספה ואמרה, קצת ננוח ואז נחליט. קצת ננוח".

עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית.