במהלך חודשי פינוי תושבי הצפון, סמנכ"לית משאבי אנוש באחד המפעלים הגדולים בגליל המערבי מצאה את עצמה עוסקת גם באיתור מסגרות מתאימות לילדים עם צרכים מיוחדים, שלא נמצא להם פתרון אחר. כמו כן, עם תחילת שיגורי הרחפנים, החקלאים בצפון סיפקו לצבא ההגנה לישראל את הרשתות למיגון, על חשבון מטעי הנשירים.

שתי הדוגמאות האלה ממחישות את העוגן הקהילתי, הביטחוני והכלכלי שמפעלי התעשייה והחקלאות בגבול הצפון מהווים: למעט חודשים ספורים של הפסקת אש, הם המשיכו לעבוד תחת טילים, כטב"מים ורחפנים מאז 7 באוקטובר; ובשבוע שעבר הוכח שגם חדירת מחבלים אינה תרחיש מופרך.

"עובדי התעשייה הם החוסן והגיבורים שלנו", אומרת מיכל צורן, מנהלת פיתוח עסקי וסחר באיגוד התעשייה הקיבוצית. "במהלך 18 חודשי הפינוי ממש ראינו הבדלים בין קיבוצים שיש בהם תעשייה ועובדים שיום־יום המשיכו להגיע, וזה החזיק את כל המערכות, לבין כאלה שכבר אין בהם תעשייה פעילה, ואת ההשלכות של זה על הקהילה. זה הרבה מעבר למה שנקרא 'העסקה' בזמן שגרה: המפעל הפך לקהילה ודאג לעובדים ולמשפחות המפונים", היא מוסיפה.

"במהלך 18 חודשי הפינוי ממש ראינו הבדלים בין קיבוצים שיש בהם תעשייה ועובדים שיום־יום המשיכו להגיע, וזה החזיק את כל המערכות, לבין כאלה שכבר אין בהם תעשייה פעילה, ואת ההשלכות של זה על הקהילה"

במהלך השיחה היא חוזרת שוב ושוב על המילים "ציונות" ו"חוסן", שעשויות להישמע כאמירות שחוקות, אבל במקרה הזה ההיאחזות בפעילות היצרנית היא גורם שבלעדיו היישובים היו קורסים. המיקוד שלה בתוך כל זה היה שימור ההמשכיות העסקית.

"ישר הלכנו על הדברים המובנים מאליהם, שזה אומר יצירת מרחבים מוגנים, פתרונות לוגיסטיקה, כי משאיות לא הסכימו להגיע אחרי שנתקעו במחסומים, וזה היה מאוד חשוב, אלא שאז הבנו שההמשכיות האמיתית היא האנשים עצמם והיכולת שלהם להגיע לאזור המלחמה".

פס הייצור של חברת "פלסן" בקיבוץ סאסא (צילום: באדיבות חברת "פלסן")

צורן עובדת בתחום הפיתוח העסקי באיגוד התעשייה הקיבוצית. לפני כן עבדה במפעל "פלסן סאסא", בקיבוץ מגוריה, ובין השאר הקימה את החטיבה למיגון קל ובינוני של כלי רכב. "אני תעשיינית בלב ובנשמה ומאוד גאה בזה", היא אומרת על התחום שאיבד בעשורים האחרונים את בכורת היוקרה במשק לטובת ההייטק, אבל היא מתעקשת שהוא עדיין בליבת הכלכלה, וכאמור גם בליבת הקהילה.

היא מצטטת אמירה המיוחסת ליצחק רבין, ולפיה אם מכבים את האור בכל המדינה ומשאירים אותו דולק במפעלים, אפשר לשרטט את גבולות המדינה. התעשייה הקיבוצית היא המעסיק הפרטי הגדול בצפון, עם 22 אלף עובדים ומחזור של כ־20 מיליארד שקל, מתוך 65 מיליארד בכלל המפעלים הקיבוציים, שרובם פועלים לאורך הגבולות בצפון ובדרום, כולל עמק בית שאן והגולן.

"מאז 7 באוקטובר המפעלים המשיכו לעבוד, וזה ממש נס כלכלי וגם קהילתי, כי המפעלים החיוניים בקיבוצים המפונים המשיכו לספק למשק תרופות, מיגון, ביטחון מזון – וכל אזרח במדינה נהנה מהתוצרים האלה"

סופה מושלמת

"הדבר הזה מביא לנו הרבה גאווה, אבל גם אתגרים ומורכבויות שנוספים לתעשייה הכללית. מאז 7 באוקטובר המפעלים המשיכו לעבוד, וזה ממש נס כלכלי וגם קהילתי, כי המפעלים החיוניים בקיבוצים המפונים, מראש הנקרה ועד שניר, המשיכו לספק למשק תרופות, מיגון, ביטחון מזון – וכל אזרח במדינה נהנה מהתוצרים האלה.

"הפעילות נמשכה באזורי עימות שבהם כבישים נסגרו ויש קושי להגיע, ובכל זאת בכל בוקר התייצבו העובדות והעובדים, שהם בעצם לוחמי תעשייה שמחזיקים את ההמשכיות העסקית והתפעולית. לכל אחד מהם מגיע פרס כלכלה וביטחון ישראל. אנחנו במלחמה רציפה, והשבוע המדינה הצטרפה אלינו שוב, אבל אצלנו לא הייתה הפסקה מסוף פברואר אשתקד.

מיכל צורן (צילום: איגוד התעשייה הקיבוצית)

"האתגר מורכב מסוגיות רבות, כולל הבטן הרכה, הילדים: אם יש להם מסגרת או אין, או כשבחצות מודיעים שאין לימודים, והיישוב הצליח או לא הצליח להעמיד מסגרת חלופית. רחפני הנפץ הם אתגר שגם לצה"ל אין לו פתרון, והעובדים מהווים את החיץ במשימתיות ובמסירות. היה הגיוני יותר לקחת את פסי הייצור ולהעביר אותם לכרמיאל, לעכו או לחו"ל, אבל יש עמידה איתנה".

בצד המלחמה, התעשיינים צריכים להתמודד גם עם המשקולת של ייסוף השקל בכ־20% בתוך שנה. עבור המפעלים האלה, שמייצאים 60% מהתוצרת, מדובר במכה רצינית, שכן חוזים שנחתמו לפי שער של 3.6 שקלים לדולר מניבים כעת פחות משלושה שקלים. "זה כסף שהתפוגג, ובו צריך לשלם משכורות ותשומות שקליות, כך שהרווחיות צונחת לא בגלל חוסר יעילות, אלא רק בגלל הייסוף.

"פה לא מדובר בהייטק, שבו המרווחים גבוהים, אלא הרבה יותר צנועים. כשהדולר כל כך נחלש, זה חותך את הרווחיות כמעט לאפס, וכבר רואים שהרבעון הראשון בתעשייה היה מאוד מאתגר. לזה מצטרפים המכסים האמריקאיים, כאשר קרוב לשליש משוק הייצוא שלנו הוא לארה"ב או במטבע דולרי. משכורות, תקורות ומיסים משולמים בשקלים, אבל מקבלים בחזרה דולרים.

"כשהדולר כל כך נחלש, זה חותך את הרווחיות כמעט לאפס, וכבר רואים שהרבעון הראשון בתעשייה היה מאוד מאתגר. לזה מצטרפים המכסים האמריקאיים, כאשר קרוב לשליש משוק הייצוא שלנו הוא לארה"ב"

"לכאורה, חומרי הגלם המיובאים היו צריכים להיות זולים יותר, אבל חלק גדול מהתעשייה הוא בתחום הפלסטיקה, שקשורה לנפט. בגלל עליית מחירי האנרגיה, יצרנים רבים הכריזו על 'כוח עליון' והעלו את מחירי חומרי הגלם בכ־60% – מעל לכל התחזיות – כך שגם בהיבט הזה התעשייה לא נהנית. לכל זה מצטרפות בעיות לוגיסטיות, ואנחנו רואים כאן מורכבות של 360 מעלות".

מה המדינה יכולה לעשות כדי לסייע?
"המסירות והציונות מגיעות לתקרת זכוכית, מאחר שאלה נושאים גלובליים שבהם המדינה צריכה להתערב. איגוד התעשייה הקיבוצית והתאחדות התעשיינים עושים מאמץ למצוא פתרונות יצירתיים. אפשר למשל לתת מענקים ותמריצים לייצוא. יש למדינה כלים שקשורים למיסוי חברות ולמכסים, שבהם אפשר לתמרץ יצואנים שסופגים לבדם את הפערים האדירים האלה, והריבית היא לא הפתרון היחיד.

פריסה ארצית של מפעלי התעשייה הקיבוצית (צילום: איגוד התעשייה הקיבוצית)

"אפשר לתת מענקים לפתיחת שווקים חדשים באמצעות משרד הכלכלה, הקלות במס חברות דרך משרד האוצר ואגף התקציבים, ויש עוד כלים שאפשר להקצות לתעשייה המייצאת כדי לעודד אותה. בתוך סופה מושלמת יש גם הזדמנויות, וככל שאנחנו תומכים בתעשייה ומשתדלים בשבילה מול הממשלה, רואים את השחיקה ואת הקושי לייצר פתרונות".

יש היענות להצעות האלה?
"המשבר שמתגלגל גם להייטק גרם ליותר תשומת לב לתעשייה היצרנית, כי כשההייטק מתחיל להפסיד את הרווחים הגדולים ולפטר, או לאיים ולהפעיל לובי חזק, מתפתח יותר קשב – אבל לא מספיק.

"יש מפעלים שלא קיבלו פיצוי על תביעה של 20 מיליון שקל. איך תעשייה עם מרווח צנוע אמורה לממן את הכספים האלה, שהממשלה אישרה אבל לא העבירה?"

"אולי קרן האור היא פרויקט 'תנופה לצפון', שאמור להזרים תקציבים לפיתוח. אבל היום אנחנו ביוני 2026, אחרי שמאז 7 באוקטובר הצפון נאנק תחת מלחמה, ובמונחים כלכליים זה בלתי נתפס, כשחלק מהתעשיות עדיין לא קיבלו את הפיצויים של 'חרבות ברזל'. זה בדיונים ונדחה שוב ושוב ב'עם כלביא', ב'שאגת הארי' ואיך שיקראו לסיפור שמתפתח עכשיו (יום הלחימה מול איראן, ע"ש).

"יש מפעלים שלא קיבלו פיצוי על תביעה של 20 מיליון שקל. איך תעשייה עם מרווח צנוע אמורה לממן את הכספים האלה, שהממשלה אישרה אבל לא העבירה? הדברים האלה, יחד עם המלחמה, הייסוף בשקל והמכסים, יוצרים אתגר גדול מאוד. כשנשאל אם יעביר את פס הייצור לחו"ל, המנכ"ל של טבע נאות ענה שנביא אוטומציה, נגדיל פריון ונשאיר את המפעל כאן".

מפעל דן־פל בקיבוץ דן (צילום: איגוד התעשייה הקיבוצית)

התלם האחרון בפס הייצור

הממשלה אישרה תוכנית שיקום ופיתוח לצפון, שנראית על פניה מרשימה, בהיקף של מיליארדי שקלים. אבל צורן לא תולה בה תקוות רבות, שכן רובה נוגע לחינוך, לבריאות ולתשתיות. היא סבורה שצריך לצבוע חלק מהכסף לתעשייה, "שהיא המנוע הכי משמעותי, ושנותר בשבילו מעט כסף. יש איזשהו חוסר היגיון בבניית בתי חולים ובהבאת רכבת בלי לחזק את אמצעי הייצור שתורמים לכלכלה.

"בשביל להתחרות בעולם צריך מערכים טכנולוגיים שמאמצים בינה מלאכותית. לתעשיות שעברו 32 חודשי מלחמה, עם תזרים קשה מאוד וחובות של המדינה כלפיהן, קשה להשקיע לבד במערך רובוטי ולייעל את הייצור. הן נמצאות במעגל בעייתי, ואם המדינה לא תיכנס ותסייע בהכנסת טכנולוגיות שמגדילות פריון, יהיה קשה להן להמשיך להתחרות בשוק הגלובלי.

"לא צריך מתנות, אלא השקעות שיגבירו פריון ויבטיחו את קיימות התעשייה. אנחנו מבינים את השפה של ציונות, ושל התלם או המכבש האחרון, ויש גם חשיבות לאומית אדירה לקיימותם של מפעלים בקו העימות"

"על כל שקל שהמדינה תשקיע בתעשייה, היא תקבל בחזרה תעשייה שיודעת להתחרות, להביא מיסים ולשלם בעין יפה לתושבים. לכן חדשנות, אוטומציה ורובוטיקה הן קריטיות. לא צריך מתנות, אלא השקעות שיגבירו פריון ויבטיחו את קיימות התעשייה. אנחנו מבינים את השפה של ציונות, ושל התלם או המכבש האחרון, ויש גם חשיבות לאומית אדירה לקיימותם של מפעלים בקו העימות".