בס"ד
כשיצא לפני חודש לערך המכתב הראשון של רבני ישיבות ההסדר (רבנים נוספים הצטרפו השבוע) בו אמרו שתלמידיהם לא יוכלו לשרת בשריון נוכח פריצת גדרות ההלכה, סערו הרוחות בפורום דבורה, פורום נשים מזרועות הביטחון והעשייה הציבורית.
עלתה בי אז מחשבה שבמקום להיות מתוסכלות בתוכנו, כדאי ליזום מפגשים עם החותמים ולהביא את נקודת המבט שלנו. מנכ"לית הפורום מיכל דגון והיו"ר פנינה שרביט נענו מייד והתחלתי ליצור קשר עם חלק מהרבנים.
הרי יש משהו כמעט אבסורדי במציאות שבה רבנים וראשי ישיבות שמעניקים ערך ראשון ל"דעת תורה" ולקבלת מרות גדולי הדור, כי אסור ש"איש הישר בעיניו יעשה", ומנגד, קמים ומערערים על סמכות "גדול הדור" המקצועי בצבא הרמטכ"ל. הרי לא בג"ץ יזם את שילוב הלוחמות, הוא רק אכף בפסיקתו על הצבא לבצע עד נובמבר 26 את הפיילוט שהצבא התחייב לעשות בנובמבר 2025. לשמחתי הרבנים שפניתי אליהם, מבכירי הציונות הדתית, נענו לרעיון, ויצאנו למפגשים.
כשרבני ישיבות ההסדר הודיעו לתלמידיהם לא לשרת בשריון נוכח פריצת גדרות ההלכה, והרוחות בפורומי נשים כמו פורום דבורה סערו – עלתה בי מחשבה ליזום מפגשים עם החותמים במקום להיות מתוסכלות
בפרשת קֹרַח מופיע אחד המרדנים המתוחכמים בתולדות המקרא. קֹרַח הרי לא טוען שאין צורך במנהיגות. הוא גם לא מציע אנרכיה. להפך. הוא פשוט מבקש להחליף את מוקד הסמכות.
הוא מכריז בפני משה ואהרן: "כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (במדבר טז,ג), אז למה דווקא אתם בראש? במבט ראשון זו סיסמה דמוקרטית ומפתה. כולנו ראויים להיות מנהיגים אז "מַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה?"
אבל חז"ל אומרים כי הוא מערער את עצם הלגיטימיות של מי שנבחר להנהיג. אם כל אחד יקבע לעצמו מתי המנהיג מוסמך ומתי לא, תקרוס כל המערכת. והנצי"ב מוולוז'ין, מגדולי התורה במאה ה-19 (שהיה בעד הציונות וחבר בחובבי ציון) מרחיב בפירושו "העמק דבר" כי חטאו של קֹרַח לא היה רק קנאה אישית – אלא עצם ערעור יסודות הסדר הציבורי, כי חברה אינה יכולה להתקיים כאשר כל קבוצה מכירה רק בסמכות הנוחה לה.
הלקח הזה נכון שבעתיים בצבא. אפשר להתווכח על תקציב הביטחון, על אסטרטגיה. למחות נגד הממשלה. אבל כאשר ראש ישיבה מודיע לצעירים שלא להתגייס לחיל מסוים כי ההתנהלות לכאורה מנוגדת להלכה – הוא לא מנהל דיון תורני. הוא נכנס בפועל לחדר המטכ"ל.
הגענו לשיח עם ראשי הישיבות. הרגשתי נכונות גדולה להקשיב. הבאנו את פקודת השירות המשותף, פקודה שמסדירה בדיוק את ההתנהלות של לוחמים ולוחמות ונכתבה בשנת 2017 בשיתוף ראשי הישיבות. יש הסדרה של הצבא וגם על דעתכם. אז מדוע מתעורר עכשיו המתח הזה?
אפשר להתווכח על תקציב הביטחון, על אסטרטגיה. למחות נגד הממשלה. אך כשראש ישיבה מודיע לצעירים לא להתגייס לחיל מסוים כי ההתנהלות לכאורה מנוגדת להלכה – הוא לא מנהל דיון תורני אלא נכנס לחדר המטכ"ל
אצל קֹרַח עולות שאלות יסוד של מנהיגות שוויון, קדושה ומחלוקת. חז"ל ראו במעשה אזהרה לדורות. במילות הפתיחה של הפרשה "וַיִּקַּח קֹרַח" חז"ל שואלים: מה לקח? הרי לא נאמר מהו מושא הלקיחה. ותשובתם היא: "לקח את עצמו לצד אחד" (במדבר רבה).
קֹרַח ניתק את עצמו מן הציבור והעמיד את עצמו במרכז. זו הסכנה. הרגע שבו אדם מפסיק לראות את עצמו כחלק מן הכלל ומתחיל לראות את עצמו כחלופה לכלל. וקֹרַח שמתחיל בטענה עקרונית על סמכות סוחף אחריו עוד קבוצות מהעם: "אֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם" וגם בני אליאב ובני ראובן והמרד מתפשט ויוצר קרע עמוק במחנה.
ובעיקר גדול הקרע כי קֹרַח לא היה אדם פשוט. חז"ל מתארים אותו כחכם, עשיר ובעל מעמד. ורש"י שואל "קֹרַח שפיקח היה, ומה ראה לשטות זו?" והתשובה ש"עינו הטעתו". קֹרַח ראה ברוח הקודש שעתידים לצאת ממנו צדיקים גדולים, ובראשם שמואל הנביא, והסיק מכך שהוא עצמו ראוי לגדולה.
במקום לראות בברכה העתידית אחריות, הוא ראה בה אישור לשאיפתו האישית וחתר נגד מקור הסמכות. משה מבין שיש כאן משבר שונה מהמרידות הקודמות, ופונה אל השם ומבקש שהאמת תתברר דרכו – השם מורה לבצע את מבחן הקטורת.
הקטורת הייתה העבודה הקדושה במשכן, ולכן אינה יכולה לשמש כלי להפגנת כוח אישי. כאשר קורח ועדתו מקריבים קטורת, האדמה פותחת את פיה ובולעת את המורדים. חז"ל מדגישים את הסמליות – האדמה, המסמלת יציבות ויסוד, בולעת את מי שביקש לערער את יסודות הסדר והאחריות.
כאשר קורח ועדתו מקריבים קטורת, האדמה פותחת את פיה ובולעת את המורדים. חז"ל מדגישים את הסמליות – האדמה, המסמלת יציבות ויסוד, בולעת את מי שביקש לערער את יסודות הסדר והאחריות
ובדימוי שלנו היום – מכתב כזה מערער את היסודות שעליהם נשען כל השירות הצבאי, שרשרת פיקוד וציות לרמטכ"ל.
ובכל זאת תקווה, המדרש מציין שבשעה האחרונה הרהרו בתשובה ונעשה להם מקום ובתהילים מופיעים שירי בני קֹרַח. במפגש שלנו עם הרבנים הביעו הם את הקושי שלהם, טענו שהרמטכ"ל לא נפגש עימם והעלו את החשש שלוחמים עוברים איסור ייחוד בשירות כזה. "אנחנו כן מסתפקים בפקודת השירות המשותף", הבהיר בשיחה אחד מראשי הישיבות, אדם מרשים בעל שאר רוח גדול, "אבל היא לא מתקיימת".
אז אולי צריך לדבר על זה ולא לצאת בקריאה גורפת נגד? לא כולם מאמינים בשיח. יש כאלה שחושבים שהוא מיותר. אבל במכתב השני, שיצא לפני יומיים, ועליו חתומים 12 ראשי ישיבות נגד שירות בשריון, לא הופיעו הרבנים האמיצים שנושאים את גודל האחריות על כתפיהם ואשר עימם נפגשנו.
* * *
קשת אחים, סיפור לשבת בהשראת המפגשים הפרטיים שערכנו.
ראש הישיבה
תמיד יכלה לדעת מתי הוא מודאג. היה יושב רכון לשולחן, הספרים פרושים לפניו, ובאצבעו היה מקיש בתנועות קטנות כמעט בלתי נראות על שפת השולחן. עכשיו ישב ומבטו נעוץ בגמרא שלפניו אבל היא ראתה את התנועה המהירה וידעה שלהתרכז הוא לא מצליח.
בשבועות האחרונים הפך נושא שירות הבנים בשריון לענן קבוע מעל ראשו. מכתב מחבריו הרבנים. מכתב נגדי. שיחות עם אלופים. שיחות עם הורים. תלמידים שהניחו לפניו בעיות. כל אחד בטוח שהאמת ברורה לגמרי. והוא, שתמיד ראה בעצמו מחפש ומגשר, הרגיש שהפעם גם הוא נוטה לצד אחד כי הצבא, אותו צבא ששירת בו בעצמו כמפקד בשריון, אותו צבא שתמיד היה חשוב ויקר בעיניו, אותו צבא שתמיד אהב לספר עליו לתלמידיו איך נלחמו בו במלחמה ההיא כתף לצד כתף בני קיבוץ לצד בני השומרון, עירוניים מהמרכז לצד אנשי הבקעה, אותו צבא לא מבין אותו.
בשבועות האחרונים הפך נושא שירות הבנים בשריון לענן קבוע מעל ראשו. מכתב מחבריו הרבנים. מכתב נגדי. שיחות עם אלופים. שיחות עם הורים. תלמידים שהניחו לפניו בעיות. כל אחד בטוח שהאמת ברורה לגמרי
בתיקו היה מונח המכתב השני ששלחו לו חבריו ראשי הישיבות, ושרצו להוציא באותו שבוע וחיכו לתשובתו אם יצטרף אליהם. במכתב הביעו עמדתם שלוחמי ישיבות ההסדר שלהם לא יוכלו לשרת בשריון כי גדרות ההלכה מחוללים.
בעצמו שמע מתלמידיו שנאלצו לשרת בסמיכות ללוחמות במצבים שהם אמורים לפגוש רק אחרי הנישואין ורק עם בנות הזוג, שמע איך מתארגנים יחד לצאת למשימה, סיפרו לו על שמירות משותפות בעמדות שמירה, נסיעות בהן שכולם עייפים וישנים על רצפת האוטובוס, שעונים זה על זה חיילים וחיילות.
תלמיד מפקד מחלקה, לוחם מצטיין, שאל אותו לפני כמה ימים איך עליו לנהוג ואמר "הרב, אם תגיד לנו לא ללכת – לא נלך". המשפט הזה הדאיג אותו. אמנם קצת החמיא לו שכך מצפים למוצא פיו, שלמי אין הרצון לכוחי ועוצם ידי? הדחף קיים בכולם והוא תמיד חשב שככל שאנשים עולים במעלה העשייה גם מתגבר בהם הרצון להשפיע ולהשליט את דעתם היחידה. גם הוא לא חף מזה למרות שהוא מודע ומתאמץ להכניע דעתו מפני דעות האחרים ולהיות קשוב. אבל עכשיו הרגיש באמת את עוצמת התהום נפערת ומנגד חשש לתלמידיו.
"אולי תלך לנוח קצת?" אשתו הניחה כוס סודה לימון לידו ופנתה לצאת. "באו לדבר איתי הבוקר כמה קצינות". היא נעצרה. תמיד הייתה הפרגמטית ביניהם. כשעברו משברים עם הילדים, הוא היה נתון כולו לכאבם והיא חיפשה תורות לרופאים.
אהבה אצלו את הלב הזה וידעה שלא סתם תלמידיו מסורים לו, אבל הנכונות להיפגש עם הקצינות הפתיעה אותה. "הן שאלו אותי מה באמת מפריע לי", אמר. "ומה ענית?" הוא שתק רגע ואז ענה "שהתלמידים שלי יפסיקו להאמין שיש להם מקום בצבא". ככה גם אמר לקצינות – שזה הייחוד של ישיבת הסדר, שהיא גשר בין הציבורים, גשר חשוב. אבל אחת מהן ענתה לו "אתם הופכים אותו למבצר".
"הקצינות שאלו מה באמת מפריע לי", אמר. "ומה ענית?" "שהתלמידים שלי יפסיקו להאמין שיש להם מקום בצבא". שזה הייחוד של ישיבת הסדר, שהיא גשר. אבל אחת מהן ענתה לו "אתם הופכים אותו למבצר"
מול עיניו עלו הפנים הנסערות של הקצינות, התחושה שדוחקים אותן החוצה, התסכול מול ההאשמה שמאשימים אותן שבגללן הצבא יפסיד, וההתעלמות מגבורת הנשים בשבעה באוקטובר.
ופתאום התפרצה אחת הקצינות: "אתה לא מסוגל להבין מה זה השבעה באוקטובר עבור נשים! כולנו עברנו טראומה נוראית אבל עבור נשים, הפגיעות האיומות בכוונה, התעללויות מפלצתיות שאין להם מילים, ואתם לוקחים מאיתנו את היכולת בתור נשים לקחת נשק ולהילחם להגן על עצמנו ועוד הופכים אותנו לבעיה? אנחנו הבעיה? זה מה שאחים שלנו אומרים לנו במקום לבוא ולהילחם לצידנו?"
והתנשפה בגמיעות גדולות של אוויר וחברה שלה מזגה לה מים, והיא מלמלה ברכת שהכל ושתתה. והוא הביט בהן בנשים האלו, בעיניים הדומעות והלב שלו היה איתן.
"אבל אתה חושב שהלוחמים עוברים שם על ההלכה, לא?" העירה אותו אשתו משרעפיו. והוא הנהן. כן. זה מה שהוא חושב. אבל גם זכר מה הורה לו הרב שהעביר לו את המושכות בניהול הישיבה, וההבדל שביקש ממנו לזכור בין דיין לבין מנהיג, שדיין פוסק הלכות, אבל מנהיג מבין את ההשלכות שלהן קדימה.
וראש ישיבה הוא מנהיג וחשב על כל השיחות שניהל בחודשים האחרונים, ואיך רצו כולם הכרעה ברורה כותרת אבל החיים לא כותרת. "אוהב שלום ורודף שלום" אמר לאשתו. "מלחמה היא יותר פשוטה. שלום צריך להחזיק שני צדדים".
מול עיניו עלו הפנים הנסערות של הקצינות, התחושה שדוחקים אותן החוצה, התסכול מול ההאשמה שמאשימים אותן שבגללן הצבא יפסיד, וההתעלמות מגבורת הנשים בשבעה באוקטובר
וידע שלא יחתום על המכתב, ונטל את העט ורשם למטה: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", וידע שיהיו שיתאכזבו ממנו וכבר דמיין את התלמידים שמתווכחים כי אכפת להם וחשב שזה אולי זה הדבר היהודי ביותר בעולם. לא להסכים אבל לא לעזוב. להישאר סביב אותו שולחן".
עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו