המנהיגים שלנו פותחים מדי ערב את מהדורות החדשות בהצהרות לוחמניות על "עצמאות מוחלטת" ועמידה איתנה מול כל העולם. אבל מאחורי מסך העשן של הספינים והנאומים המיוזעים מסתתרת אמת מרה, מורכבת ומדאיגה: מדינת ישראל, המעצמה האזורית, הפכה בפועל למדינת לקוח כפופה.
בכל פעם שצה"ל לוחץ על ההדק, מישהו בוושינגטון צריך לאשר מראש את החשבונית של התחמושת. בכל פעם שמתקבלת החלטה טקטית בשטח, עינו הפקוחה של הממשל האמריקאי בוחנת אם היא מתיישבת עם האינטרס הפוליטי שלו.
מתי בפעם האחרונה עצרנו לשאול את עצמנו איך הגענו למלכודת הזו? איך אפשרנו לגורל המערכה הקיומית שלנו להיות תלוי באופן בלעדי במצב הרוח, הלחצים האלקטורליים ולוחות הזמנים של הבחירות בבית הלבן?
ההיסטוריה כבר לימדה אותנו שיחסי חסות הם אשליה מסוכנת. בשנות ה-50 וה-60 צרפת הייתה ספקית הנשק המרכזית של ישראל – עד שערב מלחמת ששת הימים ב-1967, הנשיא שארל דה גול הטיל אמברגו מוחלט בין-לילה והפקיר את ישראל לגורלנו.
כעת, ממשלת ישראל מהמרת שוב על אותה אשליה בדיוק, מטפחת תלות קיומית באחת משתי המפלגות בארה"ב, ומפחדים לדרוש תשובות אמיתיות על היום שבו הברז ייסגר.
כדי לא להיקלע לתסריט התאבדותי של "תמות נפשי עם פלשתים", ישראל אינה צריכה לנתק את היחסים עם ארה"ב, כמובן, אלא לבנות חוסן פנימי ומודל עבודה חדש.
הממשלה חייבת להחליף את יוהרת "שמשון הגיבור" המצהיר כי יסתדר לבד בכל מחיר, באסטרטגיה מתוחכמת ומפוכחת – מודל של ריבונות רשתית (Network Sovereignty), בו ישראל לא מתנתקת מהעולם, אלא מייצרת לה אלטרנטיבות המוציאות מארה"ב את היכולת לסחוט אותה בכל צומת החלטה.
הפיכת הייתרון האיכותי (QME) ממנוף לחץ לנכס מסחרי
במשך שנים ניסה בנימין נתניהו למכור לציבור הישראלי מצג שווא, לפיו הוא מוביל קו ל"צמצום הסיוע האמריקאי" וגמילה הדרגתית ממנו. אבל המציאות טפחה על פנינו: הצהרות לחוד ומעשים לחוד.
תחת משמרתו והקונספציה שהוביל, הציבור הורגל לראות בכספי הסיוע האמריקאי סוג של "מתנה" או "צדקה" הכרחית שאין לה תחליף. אבל בדיפלומטיה הבינלאומית אין מתנות חינם.
תחת שלטון נתניהו, לא רק שהתלות הפיזית והטכנולוגית בארה"ב החמירה, אלא שמענקי המיליארדים הפכו לשרשרת חונקת, המגיעה עם תנאים פוליטיים כובלים. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מכתיב כיום למערכת הביטחון אלו פלטפורמות לרכוש, באילו זירות לפעול, ואפילו איזה דלק להכניס למטוסים.
גם חוק "הייתרון האיכותי" (QME) האמריקאי, שנועד, לכאורה, להבטיח את עליונותנו הצבאית, הפך תחתיו לחרב פיפיות המעניקה לוושינגטון סמכות בלעדית להגדיר מהו נשק "שובר שוויון" ומכשירה עסקאות ענק עם מדינות ערב.
הממשלה הבאה תהיה חייבת להציג שיחליף את הסכמי ההבנות (MoU) החד-צדדיים בחוזים מסחריים ובפרויקטים של פיתוח טכנולוגי משותף. במקום לקבל כסף מותנה פוליטית, ישראל צריכה לדרוש שותפות עסקית מלאה (Joint Venture) בכל פלטפורמה טכנולוגית שהיא מפתחת עבור האמריקאים.
אם ארה"ב רוצה למכור מערכות מתקדמות למזרח התיכון, ישראל צריכה להיות שותפה, המרוויחה אחוזים ומטמיעה מערכות ישראליות דרך אותן העסקאות. שיתוף פעולה אסטרטגי צריך להתנהל ככביש דו-סטרי מסחרי בין שתי מדינות שמכבדות זו את זו, ולא כמערכת של פטרון ובן חסות.
רשת ביטחון לוגיסטית רב-קוטבית ועצירת בריחת המוחות
אחד המחדלים השקטים, והחמורים ביותר, של נתניהו, הממוקד כולו בהישרדות פוליטית בטווח הקצר, על חשבון עתיד המדינה, הוא הפקרת הסכם הסיוע, שאמור להגיע לסיומו בשנת 2028.
נתניהו חתם ואיפשר את ביטולו ההדרגתי של מנגנון המרות הרכש לשקלים (OSP). החלטה חלמאית זו חונקת כעת את קבלני המשנה והמפעלים בפריפריה, ומאלצת את החברות הגדולות להעתיק קווי ייצור, ידע ומשרות לאדמת ארצות הברית, רק כדי לעמוד בתנאי הרכש.
בזמן שנתניהו מתהדר בנאומים ריקים, המדיניות שלו גורמת לכך שמדינת ישראל מממנת בעקיפין מקומות עבודה בארה"ב, בזמן שהתעשייה המקומית שלה גוועת.
בנוסף, אירועי השנים האחרונות חשפו את הסכנה הנוראה שבניהול מלחמה המבוססת על ציר אספקה יחיד, כשהתוכניות המבצעיות של צה"ל נכפפות לתכתיבים של ממשל זר.
הדרך היחידה לבצר את חופש הפעולה המבצעי היא מעבר שקול לעצמאות לוגיסטית מורחבת באמצעות "שרשרת אספקה רב-קוטבית" (Multi-Sourcing).
לא מדובר על קניית נשק מסין, אלא על ייצור ורכישת רכיבים חיוניים וחומרי גלם בשותפות עם מעצמות כמו הודו ודרום קוריאה, שאינן יריבות של ארה"ב, אך אינן כפופות לחוקי הייצוא הנוקשים של מחלקת המדינה האמריקאית.
תפיסה זו עולה בקנה אחד עם מגמות גלובליות עכשוויות של ביזור סיכונים . מממשלות רבות בעולם, כולל הממשל האמריקאי עצמו, רואים כיום חשיבות הולכת וגדולה במניעת נקודות כשל יחידות בהשגת רכיבי היסוד וחומרי הגלם.
במקביל, יש להסיט את תקציבי הביטחון הממשלתיים בחזרה לחברות כחול-לבן, כדי לייצר מלאי חימוש עצמאיים רחבי היקף בשעות חירום, ולייצר אופק תעסוקתי, שימנע בריחת מוחות של מיטב המהנדסים שלנו למדינות זרות.
הזירה האיראנית והפלסטינית – כשהתלות הופכת למלכודת
ויש גם שני פילים עצומים בחדר שאף ספין ממשלתי לא יצליח להעלים: האיום הקיומי מצד איראן, והפצע המדמם של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
נתניהו טוען שאפשר להמשיך לדחוף לעימות חזיתי מול טהרן ולשמר את הסטטוס-קוו מול הפלסטינים, וכל זאת, תוך הישענות על מטריית ההגנה האמריקאית. זוהי אשליה קונספטואלית מסוכנת.
בנוגע לאיראן, בבית הלבן מפחדים מכניסה לבוץ אזורי נוסף "אפגניסטן שנייה". וושינגטון נמנעת מלחזור לעימות צבאי חזיתי, מנסה להגיע להסכם עם איראן לסיום המלחמה, ואינה מאפשרת לישראל לבצע למהלכים צבאיים עצמאיים
כאן נחשפת ערוותה של מדיניות נתניהו: מי שהבטיח לאורך כל הקריירה שלו להילחם בראש התמנון האיראני, קיבע בפועל תלות פיזית מוחלטת של צה"ל במערכות המכ"ם ומערך המודיעין האמריקאי המוצב בארץ, כדי לזהות איומים ארוכי טווח.
נתניהו העניק לוושינגטון, במו ידיו, זכות וטו מוחלטת על היכולת של ישראל להגן על עצמה, והפך את ההצהרות הלוחמניות שלו למסך עשן, המסתיר חוסר אונים מבצעי מוחלט.
במקביל, הסוגיה הפלסטינית היא המנוע המרכזי שמזין את השחיקה המדינית של ישראל בוושינגטון. השחיקה הזו אינה גזירת גורל, אלא תוצר ישיר של אסטרטגיית "הימור על סוס אחד" שהוביל נתניהו.
בהתנהלותו המנוכרת, נתניהו איבד לחלוטין את קהל מצביעי המפלגה הדמוקרטית והציבור הליברלי בארה"ב. חמור מכך: הוא נכשל לחלוטין בקריאת המפה החדשה גם בתוך המפלגה הרפובליקאית, וכעת הוא מאבד גם את תומכי "אמריקה תחילה" (MAGA), הרואים בישראל נטל תקציבי, ולא נכס.
היעדר האופק המדיני של נתניהו והתנגדותו לכל פתרון לסכסוך מעצימים את הלחץ נגד ישראל מצד המחנה הפרוגרסיבי, ואת המגמות המדאיגות בדעת הקהל האמריקאית – שבה חלק הולך וגדל מהציבור, ובמיוחד צעירים מתחת לגיל 30, מתנגד להמשך הסיוע הצבאי.
מנהיגות אחראית חייבת להשתמש בניהול שקול של הזירה הפלסטינית כמנוף לחילוץ כלכלי. הצגת תוכנית אסטרטגית ריאלית לייצוב הזירה הזו תאפשר לגייס השקעות הון בינלאומיות לפרויקטים של תשתיות אזוריות, אנרגיה ומים.
צעד זה יוריד מישראל את הנטל התקציבי האזרחי ויפנה מיליארדי שקלים מתקציבי המדינה ישירות למו"פ ביטחוני עצמאי ולבניית מלאי חימוש, ללא צורך בכסף האמריקאי המותנה פוליטית, שנתניהו קשר אותנו אליו בעבותות.
סוף "הנכס הדיפלומטי" – כשהשער לוושינגטון ננעל מבפנים
נתניהו מתנחם לעיתים קרובות בתפיסה הישנה, לפיה התלות המוחלטת בארה"ב מעניקה לישראל משקל סגולי בזירה הבינלאומית. בעבר, במשך עשורים, מדינות שונות ברחבי העולם רצו להתקרב לישראל בעיקר כי ראו בה "שער לוושינגטון" – מתווכת שיכולה לפתוח עבורן דלתות סגורות בבית הלבן.
הגיע הזמן להתעורר: הסיפור הזה נגמר. כשישראל תחת נתניהו מתנהלת כמדינת חסות מפוחדת, שאינה מסוגלת לקבל החלטה צבאית או מדינית עצמאית ללא אישור אמריקאי, העולם מזהה את החולשה.
מדינות כבר לא זקוקות ל"מתווך" חלש וכבול שיושב בירושלים; הן פונות ישירות למקור הכוח בוושינגטון, או, גרוע מכך – מביטות בבוז בממשלה ישראלית שמובלת על ידי אינטרסים של פוליטיקה אמריקאית פנימית. התלות שנתניהו קיבע לא קונה לנו השפעה עולמית; היא שוחקת אותה.
ישראל צריכה להתנהל כמו חברת הייטק גלובלית, שמעמיקה את השילוב המוסדי של החברות שלה בשוק העסקי ותעשיית הביטחון המסחרית בארה"ב. כל עוד ישראל היא חלק בלתי נפרד משרשרת הערך של הכלכלה האמריקאית, הממשל לא יוכל להטיל עלינו סנקציות מבלי לפגוע אנושות בכלכלה ובביטחון שלו-עצמו.
עצמאות אסטרטגית היא הדרך היחידה לשקם את כוח המשיכה הדיפלומטי המקורי שלנו המבוסס על מה שיש לנו להציע, ולא על מה שאנחנו צריכים לבקש.
אור בקצה המנהרה: בדרך לשלום עם ערב הסעודית?
בתוך השיח המפוחד של תומכי הקונספציה של הממשלה, עולה תדיר החשש כי פגיעה בתיאום הדיפלומטי המוחלט עם וושינגטון, או צמצום התלות הצבאית, יחריבו את הסיכויים להרחבת מעגל השלום האזורי, ובראש ובראשונה – את הסכם הנורמליזציה המיוחל עם סעודיה.
הארכיטקטורה המדינית הישראלית מסורתית תמיד הינדסה עסקאות עם מדינות במזרח התיכון כמערך משולש, בו הבית הלבן משמש כמתווך הבלעדי וכספק הערבויות הביטחוניות. אבל כאן בדיוק מסתתר אור קצה המנהרה וההזדמנות האסטרטגית הגדולה ביותר שלנו.
דווקא שבירת מודל התלות והפיכתה של ישראל לכוח אזורי עצמאי ושקול, עשויות להוות את השובר-שוויון המדיני שיביא את ריאד לשולחן הדיונים – לא כתוצר של לחץ אמריקאי, אלא כתוצר לוואי ישיר של העוצמה הישראלית. זאת, בהנחה שישראל תתחיל להתנהל בתבונה מדינית.
הסעודים קוראים היטב את המפה הגיאופוליטית. הם רואים את הלכי הרוח המשתנים בוושינגטון, את התחזקות הקו הבדלני, ומבינים שאמריקה שואפת לצמצום מעורבותה הצבאית הישירה במזרח התיכון.
במציאות כזו, ריאד אינה מחפשת בעלת ברית שהיא מדינת חסות מפוחדת, הכבולה להגבלות, תכתיבים וחוסר אונים דיפלומטי מול הסוגיה הפלסטינית – בדיוק כפי שנתניהו מעצב את ישראל.
הם מחפשים שותפה חזקה, נחושה ויציבה, המסוגלת לפעול באופן עצמאי לחלוטין מול הציר האיראני בעת צרה, ללא צורך בקבלת "אור ירוק" מנשיא אמריקאי תורן.
כשישראל תעמוד על רגליה עם תעשייה משוקמת וחזון אסטרטגי ברור למזרח התיכון, היא תהיה נכס חיוני, שהסעודים ירצו בקרבתו מתוך האינטרס ההישרדותי שלהם-עצמם.
סיכום: חלון ההזדמנויות הולך ונסגר
נתניהו וממשלתו כבר הוכיחו מעל לכל ספק שהם מעדיפים להמשיך להנשים את ישראל באמצעות אינפוזיה תקציבית זרה, תוך שהם מוכרים את הריבונות הלאומית ומוכנים לכבול את ידי הלוחמים בשטח בשביל הישרדות פוליטית מיידית ואינטרסים אישיים.
שנת פקיעת ההסכם עם ארה"ב, 2028, נמצאת כבר מעבר לפתח וחלון ההזדמנויות הולך ונסגר. ישראל ניצבת בפני פצצת זמן.
המועמדים להחלפת נתניהו מבטיחים "שינוי" או "מנהיגות אחרת". אין להסתפק בסיסמאות הללו, אלא יש לשאול אותם: מה התוכנית האסטרטגית המעשית שלכם לניתוק צינור ההנשמה האמריקאי? איך אתם מתכוונים לנווט באופן תבוני ומפוכח את האתגרים בזירה האיראנית והפלסטינית ולהחזיר את הריבונות, העצמאות והכבוד הלאומי של ישראל?
אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו