במלחמת ששת הימים שוחרר הכותל המערבי בידי הצנחנים במבצע הרואי אשר נאצר ונשמר כרגע השיא של המלחמה וכרגע מכונן עבור העם היהודי בישראל ובתפוצות. הכותל הפך להיות בית הכנסת והמרכז הקהילתי של העם החי בציון ומחוצה לה, אשר עלה אליו לרגל כדי להתחבר לעומקי ושרשי זהותו.

על אודות הכותל ועל העיר שחוברה לה יחדיו כתבו משוררות ומשוררים ממרחבי החברה הישראלית, שירים המתארים את החיים הירושלמיים ואת החיבור העמוק של היהודים אליה, אל ייחודה, נופה, אנשיה ואתריה הקדושים.

השירים ידועים גם לעם היהודי בתפוצות העולם: "ירושלים של זהב" שהוא כמעט המנון, "שיר הכותל" אודות האנשים המקריים המגיעים אליו ומספרים לאבנים העתיקות על החיבור האישי שלהם לכותל, השיר "ירושלים שלי" ו"זאת ירושלים" המעבירים את מגוון הצלילים, הריחות, המראות והאנשים של ירושלים, שחיים יחד בתוך פסיפס אנושי אחד.

על אודות הכותל והעיר שחוברה לה יחדיו כתבו משוררים ממרחבי החברה הישראלית, שירים המתארים את החיים הירושלמיים ואת החיבור העמוק של היהודים אליה, אל ייחודה, נופה, אנשיה ואתריה הקדושים

ירושלים היא העיר הכי מרתקת וסימבולית בישראל מתוקף עתיקותה והווייתה הסמלית לכל הדתות. ממנה צמחה התחדשות יהודית חילונית מונומנטלית כמו החייאת הלשון העברית מלשון קודש לשפת יומיום, האקדמיה לאמנות בצלאל אשר יצרה שפה חזותית יהודית וישראלית, אנשי הגות, סופרות.רים, משוררות.רים, ציירות וציירים שחיו בה והובילו חיי תרבות, יצירה ובוהמה בצד השכלה, יהדות ודת מגוונים ושונים.

בחלוף השנים והתהליכים החברתיים והפוליטיים שעברו על מדינת ישראל, הקיצוניות הדתית הולכת ומשתלטת על רוחה של העיר והופכת אותה לעיר קשה ומסוכסכת, אשר גם אוהביה המושבעים מתקשים לחיות בה.

בתהליך זה, יום ירושלים הפך מיום שמחה למצעד הדגלים והפגנת אלימות יהודית קיצונית נגד הערבים בסמטאות העיר העתיקה. הכותל הפך מקיר של זיכרון, נחמה והתכנסות רוחנית – לסלע מחלוקה וקלף מיקוח פוליטי של קביעת טריטוריה המוכתבת ליהודים מסוג אחד בלבד.

כבר שנים רבות שהכותל משמש מוקד למלחמות יהודים ביהודים בהובלת הממסד החרדי והזרם הקיצוני, אשר חברו להם יחדיו לשלוט בו. הסמל הלאומי הגדול ביותר של החיבור היהודי, הפך למקום בו נשים מאמינות החוגגות את ראש חודש. נרדפות, נדחפות, מושפלות ומוקעות ממנו. יהודים רפורמים וקונסרבטיבים משוקצים ונשללים בשם שליטה בזהות היהודית. תקנות קיצוניות נקבעות בו חדשות לבקרים, מתווה הכותל אשר היה אמור לפתור את המחלוקת הזו בוטל בידי בנימין נתניהו, הנכנע דרך קבע לחרדים, וכעת מקודם בכנסת "חוק הכותל" של אבי מעוז.

יום ירושלים הפך מיום שמחה למצעד הדגלים והפגנת אלימות יהודית קיצונית נגד הערבים בסמטאות העיר העתיקה. הכותל הפך מקיר זיכרון, נחמה והתכנסות רוחנית – לסלע מחלוקה וקלף מיקוח פוליטי

כל אלו אינם דומים בשום דבר לכותל המקורי בו התפללו ביחד עוד הרבה לפני קום המדינה, ללא מחיצות וללא בחינת סוג היהדות של אף אחד שהגיע אליו.
בזמן שהכלנו וסלחנו בשם אחדות העם, הצנענו עצמנו נוכח המושג "ישראל סבא", הכותל הופקע מכלל ישראל ונמסר לידי מיעוט קיצוני שהחליט כי המקום הקדוש ביותר לעם היהודי שייך רק ליהודים מסוג מסוים מאוד.

הטענה הרשמית היא שהמאבק נגד נשות הכותל נועד לשמור על קדושת המקום. אבל אדם סביר המביט במתרחש מתקשה להבין על איזו קדושה מדובר. המראות החוזרים ונשנים של צרחות, קללות, יריקות, אלימות והסתה – אינם הגנה על קדושה. הם חילול המקום עצמו. אנשים המזדעזעים מסטייה קלה מכללי הצניעות, אינם מזדעזעים מהאלימות המופעלת נגד נשים שבאו להתפלל. נשות הכותל אינן מפריעות לאף אחד לפעול לפי אמונתו. הן רק ביקשו לעצמן את אותה הזכות במקומן שלהן, בדרכן ובשם יהדותן.

הכותל הפך לעמדת סלקציה שבה נבחנת שאלה גדולה בהרבה ההולכת ומשתלטת על כלל המדינה: מי רשאי להיות יהודי במדינה היהודית-ישראלית? התשובה שמקבלים יותר ויותר יהודים היא מדאיגה.

נשות הכותל אינן רצויות וגם מיליוני יהודים בארץ ובתפוצות אינם רצויים באמת. יהודים התורמים לישראל, נלחמים למענה בזירה הבינלאומית, שולחים לחזית את ילדיהם ומגינים עליה בשעותיה הקשות ביותר, מגלים כי כאשר הם מגיעים למקום הקדוש ביותר לעם היהודי, הם יהודים סוג ב'. כל זה תחת הסיסמה: "הכותל שייך לכולם".

הטענה הרשמית היא שהמאבק נגד נשות הכותל נועד לשמור על קדושת המקום. אבל המראות החוזרים ונשנים של צרחות, קללות, יריקות, אלימות והסתה – אינם הגנה על קדושה. הם חילול המקום עצמו

הפרדוקס החריף ביותר מתקיים בטקסי ההשבעה של צה"ל: אלפי חיילים וחיילות מגיעים לכותל מדי שנה ונשבעים להגן על המדינה, לעתים במחיר חייהם. הם עומדים שם בשם הציבור כולו. חילונים, דתיים, מסורתיים, נשים וגברים.

את הלגיטימציה איך וכיצד לשהות בכותל הם מקבלים מאלו שאינם משרתים בצבא ושונאים את מדינת ישראל. הם מפגינים בצעקות: "נמות ולא נתגייס", רואים בצבא כפירה ושמד – אבל הם בעלי הסמכות הבלעדית לקבוע גם לחיילים הללו כיצד נראית יהדות אמיתית.

השירים היפים על אודות ירושלים והכותל של אחרי מלחמת ששת הימים, נכתבו לעם כולו. הכותל היה הסמל של כולנו. כמו הכמיהה העתיקה לארץ ציון ירושלים: "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך דורשי שלומך והם יתר עדרייך?" (רבי יהודה הלוי). באותה ציון, מתרחש  כיום תהליך הפוך: נישול ממוסד של יהודים באלימות, גזענות וסלקציה. בהצבת שומרים המחליטים כיצד נכון להיות יהודי או יהודיה בשטח הכותל וגם ברחבי המדינה.

השאלה כבר איננה מה יקרה לנשות הכותל. השאלה היא לאן אנו הולכים ומה המשמעות להמשך קיומה של מדינת ישראל?

מרגע שמרחיקים מהכותל נשים, חילונים, רפורמים, קונסרבטיבים ויהודי תפוצות, הכותל מפסיק להיות סמל של העם היהודי והופך לנכס של מגזר אחד השולל את החירות להיות יהודים על פי דרכנו. הקיר היחיד ששרד אלפיים שנה כדי להיות ביתו של עם שלם, הפך להיות המקום ממנו יהודים מגרשים יהודים כי הם לא היהודים הנכונים לטעמם. בתהליך הזה השליטה הקיצונית הולכת ומתרחבת. המאבק אינו על תפילה.אלא על שליטה ובעלות.

הכותל אינו רק קיר אבנים עתיקות. הוא היה ההבטחה והסמל כי לעם היהודי יש בית. האירוניה האכזרית היא שהקיר ששרד את הרומאים, את הצלבנים, את הממלוכים ואת העות'מאנים, עלול לאבד את ייעודו דווקא בידי יהודים המרוקנים אותו ממשמעותו הכלל יהודית, כאשר יותר ויותר יהודים עומדים מול הזיכרון  לבית העתיק  והמאחד של שרשינו ושומעים את אותן צרחות: אתם ערב רב, אתם לא יהודים, תסתלקו מכאן.

יש פרדוקס חריף בטקסי ההשבעה של צה"ל: אלפי חיילים מגיעים לכותל מדי שנה ונשבעים להגן על המדינה, לעתים במחיר חייהם, בשם הציבור כולו. את הלגיטימציה איך לשהות בכותל הם מקבלים מאלו שלא משרתים בצבא

הכותל שוחרר בידי הלוחמים ב-1967 כדי לחבר אותו לעם היהודי כולו. האלימות נגד נשות הכותל ונגד כל מי שאינו יהודי לטעמו של המיעוט הקיצוני יחד עם "חוק הכותל", מחזירים את רדיפת היהודים. לא מחוץ למדינת היהודים, אלא כאן – בתוכה.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יזמית אורבנית-חברתית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, כיהנה כמנכ"לית המרכז הישראלי-הדרוזי ויועצת תקשורת בפוליטיקה ארצית ובמוניציפלית. בוגרת התוכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ובעיצוב תקשורת חזותית מהמרכז האקדמי לעיצוב וחינוך ויצ״ו חיפה. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-5.