כאשר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אומר: "נתניהו יעשה מה שאני אגיד לו לעשות", הוא מבטא את הנקודה הנוכחית בתהליך ארוך בו הרס ראש הממשלה בנימין נתניהו את הנכס האסטרטגי מספר אחת של ישראל – "היחסים המיוחדים עם ארה"ב".

כאשר טראמפ מחליט, בניגוד לעמדת ישראל, לחתום על הסכם עם איראן, לסובב את המטוסים הישראליים אחורה, ולעצור את פעילות ישראל בלבנון, הוא מוכיח שנתניהו באמת עושה את מה שהוא אומר לו לעשות.

נתניהו, שבנה לעצמו דימוי של "מר אמריקה" בישראל, עם אנגלית מושלמת והצגה כאילו הוא זה ששולט בוושינגטון, מתגלה כמי שהוא באמת – סוכן כאוס, שרלטן ומתחזה – גם בזירה האמריקאית.

כאשר טראמפ מחליט, בניגוד לעמדת ישראל, לחתום על הסכם עם איראן, לסובב את המטוסים הישראליים אחורה, ולעצור את פעילות ישראל בלבנון, הוא מוכיח שנתניהו באמת עושה את מה שהוא אומר לו לעשות

"היחסים המיוחדים" עם ארה"ב התפתחו בהדרגה לאחר מלחמת ששת הימים, והפכו ברבות השנים לנכס האסטרטגי המרכזי של ישראל. לא כל מדינה זוכה ליחסים מיוחדים עם המעצמה מספר אחת בעולם.

יחסים אלו העניקו לישראל תמיכה ביטחונית קריטית ותמיכה כלכלית משמעותית. יחסים אלו העניקו לישראל זכות וטו במועצת הביטחון של האו"ם בעזרת האצבע האמריקאית. יחסים אלו שירתו את יחסי החוץ של ישראל, כאשר מדינות רבות דפקו על דלתה, ביודען כי זו הדרך לוושינגטון. ארה"ב מצידה ידעה שיש לה ידידה נאמנה במזרח התיכון. את כל זה הרס נתניהו.

היחסים המיוחדים הושתתו על מספר אדנים מרכזיים.

1

ראשית, על קונצנזוס אמריקאי בדבר התמיכה בישראל. התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. אין סיטואציה טובה יותר לישראל מאשר העובדה ששתי המפלגות האמריקאיות וכלל הפוליטיקאים האמריקאיים, הדמוקרטים והרפובליקאים, התמודדו (בעבר) זה מול זה בשאלה, מי אוהב ומחויב יותר לישראל וביטחונה.

2

המרכיב השני הוא הלובי הישראלי בארה"ב. הקהילה היהודית בארה"ב הפעילה לובי חזק ואפקטיבי, שהתבסס על החיבור בין יהודי ארה"ב וישראל. הלובי הישראלי, שהתבסס על הקהילה היהודית, וידא שבית הנבחרים האמריקאי והממשל האמריקאי, גם ברמת המדינות השונות, ימשיכו לתמוך בישראל.

"היחסים המיוחדים" עם ארה"ב התפתחו בהדרגה לאחר מלחמת ששת הימים, והפכו עם השנים לנכס האסטרטגי המרכזי של ישראל. לא כל מדינה זוכה ליחסים מיוחדים עם המעצמה מספר אחת בעולם. נתניהו הרס את כל זה

3

המרכיב השלישי הוא השותפות בערכים הדמוקרטים-ליברליים. בייחוד במהלך המלחמה הקרה, שם התבסס הקשר הערכי כחלק מהמאבק הגלובלי, אולם גם כאשר ארה"ב הפכה להגמון בודד במערכת – השותפות בערכים הדמוקרטים יצרה דבק חזק, יצרה אמון, שפה משותפת ואף אינטרסים דומים בין המדינות.

4

המרכיב הרביעי הוא הצלחה בשיתופי הפעולה. העובדה ששתי המדינות הפגינו בהצלחה את הנכסיות שלהן זו לזו, היוותה חיזוק משמעותי ליחסים. הנכסיות של ארה"ב לישראל ברורה מאליה, אולם גם ישראל הפגינה נכסיות לארה"ב.

היא ידעה לסייע, למשל בספטמבר 1970 לשימור השלטון של חוסיין מלך ירדן כאשר האמריקאים ביקשו זאת. היא שיתפה פעולה בתחומי הביטחון והמודיעין, והיוותה בסיס קידמי לאמריקאים. היא גם ידעה להתאפק מהפעלת כוח, למשל כאשר הותקפה במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. בארה"ב התבססה (בעבר) תפיסה שיש לה שותפה אמינה ואפקטיבית במזרח התיכון.  

5

מרכיבים אלו ביססו והתבססו על מרכיב נוסף – תמיכה ציבורית בקרב האזרחים האמריקאים. התפיסה החיובית של ישראל, בייחוד בהשוואה ליריבות שלה במזרח התיכון, היוותה בסיס מתמשך וחשוב לאורך השנים לכינון היחסים המיוחדים.

*  *  *

ואכן, היחסים המיוחדים שירתו נאמנה את ישראל לאורך השנים. הנשיא ג'רלד פורד, שרצה להבטיח את תמיכת ראש הממשלה יצחק רבין בהסכמי הביניים לאחר מלחמת יום הכיפורים ובוויתורים הנדרשים בהם, המשיך את התמיכה של הנשיא לינדון ג'ונסון, וצירף מכתב בו הממשל האמריקאי התחייב להבטיח את היתרון האיכותי של צה"ל על פני הצבאות האחרים באזור, ולהימנע מהצגת תוכניות מדיניות שלא בתיאום עם ישראל. כך, ישראל קיבלה זכות וטו גם על התוכניות המדיניות האמריקאיות הקשורות לישראל.

היחסים המיוחדים שירתו נאמנה את ישראל שנים. הנשיא פורד, למשל, שרצה את תמיכת רבין בהסכמי הביניים לאחר מלחמת יום הכיפורים התחייב בשם הממשל האמריקאי להבטיח את היתרון האיכותי של צה"ל

ואת כל זה נתניהו הרס.

הוא הרס את התמיכה הדו-מפלגתית, תקף את הנשיא ברק אובמה על הסכם הגרעין (שהיה אפקטיבי בעצירת תכנית הגרעין האיראנית, ובוודאי הרבה יותר טוב מההסכם שטראמפ השיג), נאם נגדו בקונגרס בשנת בחירות, הימר על תמיכה מוצהרת וגלויה בטראמפ וברפובליקאים, וקומם עליו את המפלגה הדמוקרטית.

הוא הרס את היחסים עם יהדות ארה"ב. חזר בו ממתווה הכותל והגיור, אימץ את המפלגות האורתודוכסיות בישראל תוך ניכור הקהילה הרפורמית והקונסרבטיבית הגדולה בארה"ב, אשר ברובה גם מצביעה למפלגה הדמוקרטית, והעדיף להסתמך על האוונגליסטים הנוצרים. הלובי הישראלי הפך פחות אפקטיבי ויותר מפוצל. מדיניות ישראל הפכה לסוגיה במחלוקת גם בקרב היהודים.

הוא פגע בערכים הדמוקרטים ליברליים שעמדו בבסיס היחסים. הוא תמך בהמשך הכיבוש בשטחים, נתן רוח גבית למפעל ההתנחלויות, הוביל את ההפיכה המשטרית נגד הדמוקרטיה, והוביל את פעולות ישראל להחרבת עזה ויצירת משבר הומניטרי.

זה נכון שגם ארה"ב התרחקה מהנורמות הדמוקרטיות עם העלייה של טראמפ והפופוליזם. אבל אם אין שותפות בערכים הדמוקרטים, אז מה שנשאר ממילא זה רק האינטרסים, ולא יחסים מיוחדים.

ואת כל זה נתניהו הרס. הוא הרס את התמיכה הדו-מפלגתית ואת היחסים עם יהדות ארה"ב. הוא פגע בערכים הדמוקרטים ליברליים שבבסיס היחסים. אם אין שותפות בערכים האלה, מה שנשאר זה רק האינטרסים

הוא בהחלט פגע בתדמית של שיתופי פעולה מוצלחים. התפיסה הרווחת באמריקה עכשיו היא שישראל היא משענת קנה רצוץ ונטל אסטרטגי, שרק מסבכת את אמריקה במזרח התיכון, ולאחרונה אף גררה את ארה"ב למלחמה מיותרת באיראן.

מבחינת ארה"ב, אי אפשר לסמוך יותר על ישראל שתתנהג בהיגיון, ולכן על ארה"ב להתערב ולנהל מקרוב את העניינים – החל מההחלטות המדיניות הגדולות וכלה בניהול טקטי של המלחמה מהבור בקריה או המפקדה בקריית גת.

לא רק שישראל איבדה את זכות הווטו על מהלכים מדיניים שארה"ב תציע בהקשר שלה, היא איבדה את המקום סביב שולחן הדיונים.

במסגרת תהליכים אלו ובגללם, פגע נתניהו גם במרכיב של התמיכה הציבורית האמריקאית בישראל. לראשונה, הציבור האמריקאי, מקרב שתי המפלגות, מבוגרים וצעירים, תומכים יותר בצד הפלסטיני ומחזיקים ברגשות שליליים יותר כלפי הצד הישראלי.

מה שצץ עכשיו בשיח הציבורי הישראלי, אותו אובדן עצמאות ישראלי בקבלת ההחלטות הקריטיות לביטחונה ושגשוגה, התמונה של נתניהו כשפוט של טראמפ, אינו אלא ביטוי לתהליך ההרס ארוך השנים שהוביל נתניהו.

נתניהו פגע בתדמית שיתופי הפעולה המוצלחים. התפיסה הרווחת באמריקה כעת היא שישראל משענת קנה רצוץ ונטל אסטרטגי, שרק מסבכת את ארה"ב במזרח התיכון, ואף גררה אותה למלחמה מיותרת באיראן

גם לאחר נתניהו וטראמפ, היחסים של ישראל עם ארה"ב יעמדו בלב השיקולים האסטרטגיים של ישראל. יהיה זה תהליך ארוך לבנות אותם מחדש. זה יחייב הכרעות משמעותיות בסוגיה הפלסטינית ובקידום יציבות אזורית במקום מלחמה, בביסוס הדמוקרטיה הישראלית, ובחיזוק הקשר עם היהדות הפלורליסטית באמריקה. זה יחייב בנייה מחדש של דיאלוג אמין ובונה – לא רק מול נשיא רגעי, אלא מול הציבור האמריקאי בכללו, אשר אוהב מאוד להיות בצד של "הטובים". לממשלה הבאה מחכה עבודת שיקום רבה.

ד"ר רועי קיבריק הוא מנהל המחקרים במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית