אחת המדינות הפרו-אמריקאיות והפרו-ישראליות ביותר שבהן ביקרתי בשנים האחרונות היא גם מדינה בעלת רוב מוסלמי. זהו אחד המקומות הבודדים בעולם שבהם ביל קלינטון עדיין מעורר הערצה של ממש, שבהם אמריקאים עדיין מתקבלים בחום כמעט אינסטינקטיבי, כאילו הנשיא דונלד טראמפ כלל אינו קיים, וששגרירותה בישראל ממוקמת לא בתל אביב אלא בירושלים.

רוב הישראלים יודעים מעט מאוד על קוסובו. רבים כנראה מקשרים אותה באופן מעורפל להתפרקות יוגוסלביה ומניחים שבגלל שרוב אוכלוסייתה מוסלמית (ממוצא אלבני), היא משתייכת מבחינה פוליטית ותרבותית לאותה קטגוריה כמו חברות מוסלמיות אחרות. אולם מי שמגיע לפרישטינה בירתה, מגלה במהרה שהנחות כאלה מחטיאות לחלוטין את המציאות.

אך יש סיבה נוספת לכך שקוסובו ראויה לתשומת לב. במהלך ימים של שיחות עם דיפלומטים, פוליטיקאים, אקדמאים ואזרחים מן השורה, נתקלתי שוב ושוב בדאגה חדשה. קוסובו אולי מייצגת את אחד מסיפורי ההצלחה הבלתי צפויים ביותר של ישראל בעולם המוסלמי, אך יש סיבה לחשוש שמאגר הרצון הטוב הזה, אף שהוא עדיין משמעותי, כבר אינו מובטח.

הדאגה החדשה: קוסובו אולי מייצגת את אחד מסיפורי ההצלחה הבלתי צפויים ביותר של ישראל בעולם המוסלמי, אך יש סיבה לחשוש שמאגר הרצון הטוב הזה, אף שהוא עדיין משמעותי, כבר אינו מובטח

יש סיבות אמיתיות ליחסים החיוביים ששררו עד כה. ההיסטוריה המודרנית של קוסובו – בדומה לזו של ישראל – מעוצבת סביב שאלות של הכרה, לגיטימיות, עקירה והישרדות לאומית.

קוסובו הכריזה על עצמאותה מסרביה בשנת 2008, אך עצם קיומה עדיין שנוי במחלוקת. סרביה מסרבת להכיר בה. גם רוסיה וסין. חמישה מחברי האיחוד האירופי עדיין נמנעים מהכרה בה בשל חששות מבדלנות במדינותיהם. קוסובו אינה חברה באו"ם, והיא ממשיכה להשקיע משאבים דיפלומטיים רבים בהגנה על עצם זכותה להתקיים.

לקוסובו יש ממשלה, גבולות, בחירות, דרכונים, משרדי ממשלה, משטרה ונבחרת כדורגל לאומית – ובכל זאת היא עדיין נדרשת להצדיק את קיומה בדרכים שרוב המדינות אינן מכירות כלל. לא צריך להתאמץ במיוחד כדי להבין מדוע קוסוברים רבים חשים הזדהות עם ישראלים.

הגעתי למדינה לכנס שעסק בחברות שלאחר סכסוך, סמוך ליום השחרור הלאומי ב-12 ביוני, המציין את סיום מבצע ההפצצות של נאט"ו נגד סרביה ביוני 1999 ואת הגעת הכוחות הבינלאומיים שסללו את הדרך לעצמאות קוסובו. עבור רבים בקוסובו, זהו הרגע שבו הובטחה הישרדותם כקהילה פוליטית.

מלחמת קוסובו בשנים 1998-1999 עמדה אז להסתיים במסע עקירה המוני, שבמסגרתו יותר ממיליון אלבנים אתניים אולצו על ידי הסרבים לעזוב את מקום – חלקם הגדול פשוט הושלכו לתוך מקדוניה.

יש סיבות אמיתיות ליחסים החיוביים ששררו עד כה. ההיסטוריה המודרנית של קוסובו – בדומה לזו של ישראל – מעוצבת סביב שאלות של הכרה, לגיטימיות, עקירה והישרדות לאומית

במהלך ביקורי השתתפתי בפתיחת מוזיאון חדש המנציח את הטראומה הזו. "חלק מאיתנו היו בני נוער ועיתונאים בשנת 1999 ונמנעו מלדבר על כך במשך 30 שנה", אמרה יטה ג'ארה, עיתונאית וממייסדות מוזיאון Exodus 99. "כיום אנחנו קצת יותר מדינה נורמלית. עבר מספיק זמן כדי שלא נפחד עוד שימחקו אותנו או יגרשו אותנו שוב. בנינו מחדש את המדינה, אבל לא ריפאנו מספיק את הנשמה שלנו ולא עצרנו מספיק לחשוב איך בכלל שרדנו". 

(צילום: דן פרי)

בהובלת ארצות הברית, נאט"ו התערבה צבאית ללא אישור מועצת הביטחון של האו"ם, בטענה שמניעת טיהור אתני מצדיקה פעולה. ההתערבות עדיין שנויה במחלוקת בחוגים בינלאומיים מסוימים. בקוסובו, לעומת זאת, היא זכורה כהצלה.

כתוצאה מכך, אינני זוכר מקומות רבים שבהם מבטא אמריקאי מעורר מייד כל כך הרבה רצון טוב. ברוב העולם קלינטון הוא פשוט נשיא לשעבר. בקוסובו הוא קרוב יותר למעמד של מיטיב לאומי. במרכז פרישטינה ניצב פסל שלו, ואף שדרה מרכזית נושאת את שמו. 

תחושת ההוקרה הזו נותרה יציבה, והחיבור לישראל נובע ממנה באופן טבעי. כאשר ישראל הכירה רשמית בקוסובו בשנת 2020 והיחסים הדיפלומטיים כוננו בשנה שלאחר מכן, ההחלטה התקבלה כאן בהתלהבות רבה.

בהמשך פתחה קוסובו את שגרירותה בירושלים והפכה למדינה הראשונה בעלת רוב מוסלמי שעשתה זאת. השגרירה, אז וכיום, היא אינס דמירי, בת למשפחה יהודית מוכרת ובעלת מעמד בקהילה היהודית הקטנה של קוסובו. המהלך התרחש כחלק מהדחיפה הרחבה יותר של הסכמי אברהם, ולכן הוצל במידה מסוימת על ידי ההתלהבות הבינלאומית סביב מדינות המפרץ.

תחושת ההוקרה לארה"ב נותרה יציבה, והחיבור לישראל נובע ממנה באופן טבעי. כאשר ישראל הכירה רשמית בקוסובו ב-2020 והיחסים הדיפלומטיים כוננו כעבור שנה ההחלטה התקבלה כאן בהתלהבות רבה

"קוסובו היא כנראה המדינה היחידה בעלת רוב מוסלמי שבה ניצבת אנדרטה לזכר קורבנות השואה היהודים בשער הפרלמנט שלנו", אומר פטריט סלימי, שר החוץ לשעבר שהיה מארחי במדינה. הוא דיבר בחום על ביקוריו בישראל לאורך השנים. כבעל בר לשעבר בפרישטינה, הוא נזכר בלילות שבילה בחיי הלילה של תל אביב ותיאר את ישראל בחיבה כנה. 

(צילום: דן פרי)

"פתחנו את השגרירות שלנו בירושלים למרות הסתייגויות כבדות מצד בעלי בריתנו האירופאים. אבל הרגש החזק של הדור המבוגר והממסד הפוליטי כלפי ישראל הולך ונשחק בשנים האחרונות – בדיוק כפי שקורה בשאר אירופה. תפיסת ישראל אצל הצעירים מעוצבת כיום יותר על ידי תמונות ההרס בעזה מאשר על ידי שיקולים פוליטיים ישנים".

למעשה, זה קורה דווקא משום שהם אירופאים.

כשמטיילים במרכז פרישטינה, מה שבולט הוא פחות הדת ויותר בתי הקפה. נדמה שהעיר פועלת על אספרסו, שיחות וקצב חיים אירופי מובהק. שולחנות בתי קפה גולשים אל המדרכות. צעירים מבלים בחוץ עד שעות מאוחרות. הברים מלאים והאלכוהול זורם בחופשיות. למרות שכ-90 עד 95 אחוזים מהקוסוברים מגדירים עצמם מוסלמים, הזהות הדתית כאן היא לרוב תרבותית יותר מאשר דתית-אדוקה.

"פתחנו שגרירות בירושלים חרף הסתייגות בני בריתנו האירופאים. אך הרגש החזק של הדור המבוגר כלפי ישראל הולך ונשחק – כמו בשאר אירופה. תפיסת ישראל אצל הצעירים מעוצבת כיום יותר על ידי תמונות ההרס בעזה"

רוב הנשים אינן עוטות כיסוי ראש. לדת יש תפקיד מוגבל בלבד בפוליטיקה. הדיון הציבורי עוסק בעיקר בממשל, בשחיתות, בהזדמנויות כלכליות, ביחסים עם סרביה ובשאיפה להשתלב באירופה. במהלך השנים השקיעו טורקיה, סעודיה וארגונים דתיים שונים משאבים רבים בניסיון לחזק את הזהות האסלאמית בקוסובו. נראה שהמאמצים הללו לא ממש הצליחו. אנשים מציינים את חודש הרמדאן, אך לעיתים קרובות עושים זאת בסיבה למסיבה.

אלא שבעוד שהדור הזוכר את 1999 מחזיק בזיכרונותיו, לצעירים אין זיכרונות כאלה. כמו צעירים כמעט בכל מקום, הם צורכים פוליטיקה דרך הרשתות החברתיות. התרשמויותיהם מעוצבות פחות על ידי הקבלות היסטוריות ויותר על ידי תמונות המופיעות על המסך.

יש כאן תחושת צדק חזקה מאוד, לצד חוסר ודאות מסוים לגבי מקומם של נקמה וחשבון נפש בחברה שלאחר סכסוך – וזה היה למעשה הנושא המרכזי של הכנס שבו השתתפתי. סלימי ציין כי יותר קוסוברים מסרבים הועמדו לדין על פשעי מלחמה – ניסיון לרצות את המערב, שלדעת רבים לא השיג את מטרתו.

אחד המשתתפים טען כי בסופו של דבר יש לקבור את הזיכרונות הכואבים. רבים אחרים חלקו עליו. בין הנוכחים היה סר ג'פרי נייס, התובע הראשי במשפטו של סלובודן מילושביץ' בהאג (שמת במהלך המשפט בנסיבות מסתוריות).

"עד כמה חשוב להשיג צדק?" שאלתי אותו. "אולי עדיף פשוט לשכוח?"

לעורך הדין המפורסם הייתה תשובה ברורה.

רוב הנשים אינן עוטות כיסוי ראש. במהלך השנים השקיעו טורקיה, סעודיה וארגונים דתיים שונים משאבים רבים בניסיון לחזק את הזהות האסלאמית בקוסובו. נראה שהמאמצים הללו לא ממש הצליחו

"אני משוכנע שטוב יותר לאזרחי העולם כאשר ממשלות חושפות את האמת ומודות בטעויות היכן שנעשו. זה גם טוב יותר למנהיגים עצמם – פוליטיים וצבאיים – לעשות את אותו הדבר. בקוסובו, אין דבר חשוב יותר מחשיפה מלאה ככל האפשר של האמת".

אני די בטוח שהמסר שלו מכוון הרבה מעבר לקוסובו בלבד.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com