כפי שהחברה הישראלית בטראומה כיום, כך היה גם אחרי מלחמת יום כיפור, שגם היא התרחשה כתוצאה מכשלון מודיעיני ומדיני מהדהד. בעקבותיו איבדנו כ-2656 מטובי בנינו.

גם אז החברה הישראלית הפכה לניצית בעקבות הטראומה ורוב הישראלים ראו במי שדיבר על שלום עם מצרים – הזוי.

אחת מתוצאות המלחמה היו הבחירות ב-1977, בהן בחרו רוב הישראלים כראש ממשלה את מנחם בגין, שהיה מזוהה יותר מכל עם הסיסמה "אף שעל", כלומר שום פשרה טריטוריאלית. גם משה דיין, שהפך לימים לשר החוץ של ממשלת בגין אמר, בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור – כי "עדיפה שארם אל שיח' ללא שלום על שלום ללא שארם אל שיח'".

גם אחרי יום כיפור הישראלים הפכו ניצים בעקבות הטראומה ורוב הישראלים ראו במי שדיבר על שלום עם מצרים – הזוי. אחת מתוצאות המלחמה היו בחירות 1977, בהן נבחר בגין, שהיה מזוהה עם "אף שעל"

כידוע, 5 שנים לאחר המלחמה שגרמה לטראומה לאומית, חתם מנחם בגין על הסכם שלום עם מצרים, המדינה הערבית הגדולה והחזקה בעולם, שהייתה לאורך שנים האויב המרכזי שלנו. בניגוד להצהרות "אף שעל", בגין ויתר על השליטה הישראלית בחצי האי סיני ופירק את ההתנחלויות שהיו שם. רוב מכריע של הציבור תמך במהלך הזה.

השלום עם מצרים לא היה נחתם ללא פעלתנות דיפלומטית אמריקאית, שהביאה לשינוי האסטרטגי החיובי ביותר בתולדות המדינה. את השינוי התחיל הנרי קיסינג'ר מזכיר המדינה של ממשל רפובליקאי, שתיווך בהסדרים לסיום המלחמה. בהמשך היה זה נשיא דמוקרטי, ג'ימי קרטר, שהשקיע מאמצים כבירים אישיים ואת כל עוצמת הדיפלומטיה האמריקאית על כל זרועותיה, כדי להביא להסכם בין אנואר סאדאת לבגין בקמפ דיויד. על כך זכה קרטר בהכרה עולמית ובפרס נובל לשלום.

גם הסכם השלום עם ירדן, המדינה בעלת הגבול הארוך ביותר עם ישראל, לא היה נחתם ללא דיפלומטיה אמריקאית פרו-אקטיבית. היה זה שוב מזכיר מדינה של ממשל רפובליקאי, ג'יימס בייקר, שניצל את המומנטום של סיום מלחמת המפרץ הראשונה כדי לכנס את ועידת מדריד. זו שיצרה לראשונה שיח מדיני בין ישראל לירדן, כאשר במשלחת הירדנית נכללו גם נציגים של הרשות הפלסטינית.

גם אז עמד בראש ממשלת ישראל ראש ממשלה נץ אידאולוגי, יצחק שמיר, אך ממשל ג'ורג' בוש לא התיר לו ברירה אלא להשתתף בוועידה במדריד. יש אירוניה לא מעטה בכך שסגן שר החוץ, אשר היה חלק מהמשלחת הישראלית ודוברה המרכזי – היה בנימין נתניהו. ועידת מדריד החלה תהליך, שכעבור 4 שנים איפשר לנשיא דמוקרטי, ביל קלינטון, לסייע ולתת את חסותו לשלום עם ירדן, שנחתם בין ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן.

השלום עם מצרים לא היה נחתם ללא פעלתנות דיפלומטית אמריקאית, אשר הביאה לשינוי האסטרטגי החיובי בתולדותינו. שינוי שהחל קיסינג'ר בממשל רפובליקאי, והמשיך הנשיא הדמוקרטי, קרטר

במהלך שירותי בשגרירות שלנו בוושינגטון ראיתי מקרוב איך בכוחה של דיפלומטיה אמריקאית נחושה לשנות סדרי עולם. ראיתי איך דיפלומטיה אמריקאית ייצרה הסדר בר קיימא בבלקן לאחר התפרקות יוגוסלביה וסיימה מציאות של שפיכות דמים יומיומית בבוסניה ובקוסובו.

כשהייתי סטודנט בבית הספר לממשל על שם קנדי בהרווארד למדתי לעומק את התהליך שהביא לחתימת הסכמי "יום שישי הטוב". גם במקרה הזה אי אפשר היה שלא להתרשם ממה שהשיגו הנשיא ביל קלינטון והשליח המיוחד ג'ורג' מיטשל בעזרת דיפלומטיה פרו-אקטיבית שהפסיקה את שפיכות הדמים בצפון אירלנד. תהליך פירוק המחתרת האירית IRA, שהיה ארגון טרור לכל דבר, לקח שנים רבות עד לסיומו, כפי שעשוי להתרחש גם באזורנו במהלך לפירוק חזבאללה וחמאס מנשקם, וזאת אם הדיפלומטיה האמריקאית תגייס לכך את כוחה והשפעתה.

הדיפלומטיה האמריקאית נכשלה עד כה בניסיונותיה לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני בשל שתי סיבות מרכזיות:

הסיבה הראשונה היא התפיסה המוטעית לפיה אפשר לפתור את הסכסוך רק במשא ומתן בילטרלי בין ישראל לאש"ף, ללא סיוע של מדינות ערב. גישה זאת הביאה לכישלונות באוסלו, קמפ דיויד ואנאפוליס – משום שאין מנהיג פלסטיני שיכול לדבר בסוגיות כמו ירושלים והפליטים בלא גיבוי של העולם הערבי.

כתוצאה מהכישלונות התפתחה התפיסה שאפשר להתעלם מהפלסטינים ולחפש הסכמים עם מדינות ערביות אחרות כתחליף לכך. תוצאת מדיניות זו, לרבות ההתנתקות החד צדדית מעזה שהתעלמה מהרשות הפלסטינית ומעקף הפלסטינים בהסכמי אברהם – חיזקו את הנרטיב החמאסי שדיפלומטיה לא תוביל להגדרה עצמית אלא רק טרור אסלאמיסטי.

הגישה לפיה אפשר לפתור את הסכסוך במו"מ בילטרלי בין ישראל לאש"ף, ללא סיוע מדינות ערב – הובילה לכישלונות באוסלו, קמפ דיויד ואנאפוליס. אין מנהיג פלסטיני שיכול לדבר על ירושלים והפליטים בלא גיבוי העולם הערבי

התפיסה המוטעית השנייה הייתה אימוץ אמריקאי ארוך שנים של עמדות ממשלות ישראליות, שפעלו ועדיין פועלות נגד הסדר שיכלול מדינה פלסטינית עצמאית. התפיסה ששלטה בקהילה היהודית האמריקאית, ובעקבות כך גם בפוליטיקה האמריקאית, הייתה שנאמנות למדינת ישראל פירושה אימוץ מדיניות ממשלת ישראל, בלי הרהור או ערעור. 

גישה זו השתנתה בשנים האחרונות וביתר שאת בעקבות המלחמה בעזה ופעולות הסיפוח דה-פקטו ביהודה ושומרון. לרוב היהודים ולרוב הגדול של המפלגה הדמוקרטית ברור כיום שהדרך להציל את ישראל, בוודאי כמדינה יהודית ודמוקרטית, הוא לסייע בהקמת מדינה פלסטינית. רוב היהודים האמריקאים – וגם הזרם המרכזי של המפלגה הדמוקרטית – מבינים ששילובה של ישראל באזור, לא יתכן ללא הקמתה של מדינה פלסטינית, וכי הקמת מדינה פלסטינית לא תיתכן ללא שילוב אזורי שיספק גם סידורי ביטחון לישראל.

ברגע שהמפלגה הדמוקרטית תחזור לשלטון בארה"ב, יש סיכוי סביר שארצות הברית, שהיא החברה הקבועה האחרונה במועצת הביטחון שטרם עשתה זאת, תכיר במדינה פלסטינית. זה יהיה שינוי דרמטי שיאפשר לארה"ב לסייע לישראל ולמדינה הפלסטינית לסכם את מרכיבי ההסדר, בסיוע מדינות ערב והקהילה הבינלאומית כולה.

גם כיום, למעט איראן וממשלות הימין בישראל, הקהילה הבינלאומית תומכת בפתרון שתי המדינות. אבל עד כה לא היתה תחושת דחיפות בכך. זו נוצרה לאחר ה-7 באוקטובר שהראה שבהיעדר פתרון לא ייתכן מצב סטטי בין ישראל לפלסטינים ושאין תוחלת ל"ניהול הסכסוך". מה שקורה בסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נשאר בעזה או בגדה, אלא משפיע על התרחבות הקונפליקט גם לזירות אחרות.

רוב היהודים האמריקאים והזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית – מבינים ששילוב ישראל באזור לא יתכן ללא הקמת מדינה פלסטינית, וכי הקמתה לא תיתכן ללא שילוב אזורי שיספק גם סידורי ביטחון לישראל

יהיו שיאמרו שכדי להשיג את השלום עם מצרים היה צריך מנהיג כסאדאת. האמת היא שכל מדינות ערב, כולל הפלסטינים, אומרים לנו משנת 2002 – ומאז מדי שנה – שהן מאשררות את יוזמת השלום הערבית, שמכירה בזכויותיה של ישראל בכפוף להקמת מדינה פלסטינית לצידה.

כשתהיה מנהיגות אמריקאית, כפי שהייתה בימי השלום עם מצרים, נוכל לחזות גם במנהיגי מדינות ערב, כמו יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן, מתייצבים בכנסת ישראל כדי לדבר ישירות עם הציבור הישראלי, כפי שעשה סאדאת.

יש האומרים שאפילו אם ניפטר מממשלת בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, אזי הממשלה הבאה תכלול מנהיגי ימין אחרים כמו נפתלי בנט ואביגדור ליברמן – שגם הם לא יאפשרו הסדר. להם אומר – אכן אין לי ציפייה שבנט וליברמן ייזמו את ההסדר, אולם אני בהחלט רואה מצב שבו הם יהיו כמו מנחם בגין – היינו, יחתמו על הסכם עם הפלסטינים שאותו תוביל הדיפלומטיה האמריקאית בסיוע מדינות האזור. להערכתי, בנט וליברמן מבינים שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיות "סופר ספרטה" ושעלינו להיות חלק מהמדינות הדמוקרטיות-ליברליות במערב ולנצל את ההזדמנות האזורית התקדימית שתחזיר אותנו לשם.

אנחנו ב-J street מכינים את הקרקע למנהיגות אמריקאית שכזאת. כבר אחרי בחירות האמצע בנובמבר, ייתכן מאוד שנרגיש אותה מגיעה מהקונגרס. לאחר ינואר 2029, אנו מאמינים שגם מהבית הלבן. סיכוי לא מבוטל שגם הנשיא דונלד טראמפ יבין, מהסיבות שלו, שלמען פרס נובל לשלום וכל העסקאות שהוא מנסה לקדם עם מדינות המפרץ, יש להסיר את המכשול העיקרי ליציבות באזור, שהוא הסכסוך הישראלי פלסטיני.

להערכתי, בנט וליברמן מבינים שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיות "סופר ספרטה" ושעלינו להיות חלק מהמדינות הדמוקרטיות-ליברליות במערב ולנצל את ההזדמנות האיזורית התקדימית שתחזיר אותנו לשם

קשה להעריך האם טראמפ הבלתי צפוי ישכיל להסתמך על המומחיות הדיפלומטית הנדרשת למהלך מורכב שכזה – מומחיות שעדיין קיימת בסוכנויות הממשל השונות – אך לא בקרב השליחים שלו. שליחים שאולי מבינים בעסקאות נדל"ן, אך לא את מורכבויות המזרח התיכון והזירה הגלובלית.

יישום 20 הנקודות תקוע לעת עתה בשל ההתנגדות בפועל של ממשלת נתניהו, חוסר היכולת לפרק את חמאס מנשקו – בנסיבות בהן הרשות הפלסטינית לא מורשית להיכנס לרצועה – וחוסר הקשב שמקדיש ממשל טראמפ לעזה וגם לטרור ולסיפוח המתרחשים בגדה.

ועדיין, אין להוציא מכלל אפשרות שטראמפ יתעשת ויקדם הסדר, בעיקר מכיוון שיש לו מנוף אדיר על הימין הישראלי. כך או כך, יש להמשיך לפעול כדי שגם אם טראמפ לא יצעד בכיוון זה – יעשה זאת הנשיא האמריקאי הדמוקרטי שאני מאמין שיחליף אותו בבית הלבן. הנשיא הבא לא יחזור על הטעות של ג'ו ביידן להימנע מלהפעיל את המנוף המעצמתי כדי להציל את ישראל והאזור מהימין המשיחי.

על כל מי שישראל יקרה לו, בארץ ומחוצה לה, לעשות כל שניתן כדי להחליף את ממשלת נתניהו. זה הכרחי אך לא מספיק כדי להציל את החזון הציוני מקטסטרופה דו-לאומית ואת מעמד ישראל שממשיך להידרדר ברחבי העולם. לשם כך דרושה דיפלומטיה אמריקאית נחושה עם יעדים ברורים.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.