בשבוע שעבר מלאו 25 שנה להקמת ארגון "מחסום ווטש" וקשה לחגוג. ה"מזל טוב" נתקע בגרון. רבע המאה בה חבורת נשים עיקשת התמידה בפעילות מזהירה, מצפונית, אפורה לעתים, היא בו בזמן תעודת עניות מהדהדת למציאות הישראלית.

מחסום ווטש נולד ב-2001, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, מפני ששלוש נשים ירושלמיות – רוני יגר, עדי קונצמן ויהודית קשת – קראו בעיתונים על האלימות במחסומי צה"ל בשטחים, שמעו הרצאה של כתבת הארץ עמירה הס, והזדעזעו.

מאז, רבע מאה שנשות מחסום ווטש מתייצבות מדי שבוע במחסומים. בחום הקיץ המעיק, בגשמים של החורף. הן שם. להסתכל, לתעד, בידיעה שלעצם הנוכחות של נשים יהודיות במקום יש אפקט ממתן. במשך שנים הן הביאו בפניי תיאורי עוולות כדי שנעלה את זה לדיון בוועדות הכנסת ובפני גורמי הביטחון.

רבע מאה שנשות מחסום ווטש מתייצבות מדי שבוע במחסומים. בחום הקיץ המעיק, בגשמים של החורף. הן שם. להסתכל, לתעד, בידיעה שלעצם הנוכחות של נשים יהודיות במקום יש אפקט ממתן

במלים אחרות, הן יצרו "נוכחות מגנה" הרבה לפני שהמושג הזה נכנס ללקסיקון של רוב השמאל הישראלי. הן השתמשו בפריווילגיות שלהן – בדרכון, בשפה, בזכויות האזרח שלהן – כדי שאלו יגנו במעט על הפלסטינים במחסומי הצבא. רבע מאה, הרבה לפני שדיברו כאן על "להשתמש בפריווילגיות שלך".

הכיבוש השתנה הרבה ב-25 שנה, וגם המחסומים. רבים מהם הפכו ל"מעברים", שעברו, בעצמם, לניהול רשות המעברים. אנשים לא זוכרים את הדיווחים החוזרים על האלימות השגרתית במחסום.

הם לא זוכרים חיילים מצולמים מכניסים פלסטיני לבוטקה שלהם כדי לתת לו מכות. הם בטח לא מבינים את האלימות הביורוקרטית, האינסופית, שבלשתות לך את הזמן בקשית, באדנות אדישה, כי אתה רק פלסטיני ומה כבר שווה הזמן שלך בעינינו.

כיום הפעילות שלהן התרחבה בהרבה מעבר לעמידה הפיזית במחסומים; היא כוללת סיוע משפטי, ליווי רועים וחקלאים בבקעת הירדן וסיוע בהסרת מניעות כניסה מול השב"כ והמנהל האזרחי.

אך העבודה המתישה, האפורה והסיזיפית הזו נותרה הליבה המפוארת של הארגון. זו לא עבודה שמחפשת תהילה. זו פשוט עבודה. לקום, להגיע, להיות שם, ולהקל במשהו על סבלם של בני אדם.

העבודה המתישה, האפורה והסיזיפית במחסומים נותרה הליבה המפוארת של הארגון. זו לא עבודה שמחפשת תהילה. זו פשוט עבודה. לקום, להגיע, להיות שם, ולהקל במשהו על סבלם של בני אדם

ההישג העמוק של "מחסום ווטש" לא מתמצה רק בהקלת העומס בנקודת ביקורת כזו או אחרת. הארגון הזה הצליח להוציא אלפי נשים ישראליות מהבית, מהסלון והמזגן, וגרם להן ללכת לראות חתיכת כיבוש קטנה בעצמן. לא דרך הפילטרים המתווכים של מהדורות החדשות, לא באמצעות טורי דעה (כמו זה שלי) ולא בצילומים מרוחקים.

הן פגשו את הכיבוש בעמידה המתישה לצד חיילים משועממים, ומול תורים אינסופיים של פלסטינים ממתינים בצפיפות במכלאות שהם המחסומים שלנו, ים אדם שנלחץ אל הסורגים.

חנה בר"ג, שהייתה מזכירתו של דוד בן גוריון ופעילה בארגון מ-2001, מספרת באתר שלפני הפעילות שלה בארגון היא ידעה מעט מאוד על הכיבוש. "בטח לא ידעתי שום דבר על קלנדיה או על המחסומים", היא אומרת, "וזה היה שוק שאי אפשר בכלל לתאר אותו".

יש דברים שאי אפשר להבין באמת עד שלא חווים אותם מקרוב. אפשר לקרוא דוחות אינסופיים על "הזמן של הכיבוש" – הזמן השרירותי, הגזול, שבו פלסטיני מנושל מהזכות לתכנן את יומו, את עבודתו או את חיי המשפחה שלו. אבל את המושג הזה לא תביני עד שלא תעמדי שם בעצמך, שעות על גבי שעות, מול תור אנושי שלא זז, בין אם בגלל גחמה או פקודה חסרת פשר או סתם כי ככה זה כאן, במחסום הזה, תמיד.

יש דברים שאי אפשר להבין באמת עד שלא חווים אותם מקרוב. אפשר לקרוא דוחות אינסופיים על "הזמן של הכיבוש" השרירותי והגזול, אבל לא להבין עד שתעמדי שם בעצמך, שעות על שעות, מול תור אנושי שלא זז

הנשים האלה עושות את זה כבר 25 שנה, פשוט מפני שזה הדבר הנכון לעשות. הן מסרבות להתרגל. לכן, במקום יום הולדת שמח, אומר להן רק: כל הכבוד, ותודה. כבר רבע מאה אתן מצפן שמצביע תמיד על הכיוון הנכון. כבר רבע מאה שאתן מזכירות שתמיד יש איפה לעזור ומשהו שאפשר לעשות. תודה.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם