"עוגה צבעונית" – כך כינו בשילוב של זלזול, התנשאות ואולי גם אכזבה את המזרקה, שעיצב יעקב אגם כתשורה לעיר תל אביב.
רבים ציפו לראות מה יעשה האמן היהודי הנודע, שזכה להכרה בינלאומית ויצר אמנות חדשנית שהוצגה במוזיאונים חשובים כגוגנהיים ומומה, שעבודות שלו נראו בניו יורק, פריז ואמסטרדם.
"מים ואש", המזרקה, שהוכן לה מקום של כבוד בכיכר דיזינגוף, לא רק שלא ענתה על ציפיות הקהל הרחב ומבקרים רבים, אלא אפילו נתפסה כעלבון, כקישוט לא בוגר, שניתלה ברחוב ישראלי סואן בתקווה נואלת להיות מרכז פומפידו.
"מים ואש", המזרקה, שהוכן לה מקום של כבוד בכיכר דיזינגוף, לא רק שלא ענתה על ציפיות הקהל הרחב, אלא אף נתפסה כעלבון, כקישוט לא בוגר, שניתלה ברחוב ישראלי סואן בתקווה נואלת להיות מרכז פומפידו
שנים רבות אחרי ביקרתי במוזיאון אגם המוצלח בראשון לציון, ורק אז תהיתי: מדוע בעצם התאכזבו? "מים ואש" הייתה המשך ישיר לעבודות, שאגם יצר עד אז: היא שאלה את אותן השאלות, שברה את אותן המוסכמות, ועשתה זאת באותה שפה קינטית וצבעונית שבה דיברו שאר העבודות שלו.
האם האכזבה נבעה מבורות ומחוסר היכרות עם היצירות האחרות? או שאולי היא נבעה מהתנשאות לשפה הצבעונית שלו? האמנות של אגם לא הייתה פשוטה. הוא השתמש בסמלים מעולם הקבלה והיהדות בצורה מתוחכמת, והעבודה שלו הייתה מאוד מדויקת ומתמטית.
הוא הכניס לאובייקט את ממד הזמן ואת זווית הראייה של הצופה, כך שהעבודה הפכה ליצירה דינמית, משותפת ומשתתפת בין הקהל והמקום, שמשתנים תדיר אף הם. סדר הגודל של העבודות אפשר מפגש עם משטחים של צבע וצורה שהותירו רושם עמוק, אבל הם גם היו שכלתניים וחייבו מחשבה.
יתכן מאוד שההסבר לאכזבה קשור בכרומופוביה, זה השם שמבקר האומנות, דיויד בטצ'לר, נתן למה שהוא טוען כאפליה לצבע שמושרשת בתרבות במערבית, בה מנסים לנתק את הצבע מהתרבות ולהפחית מהמורכבות שלו.
זה נעשה בשתי דרכים: על ידי תפיסה של הצבע כשטחי, תוספת קוסמטית בלבד שלא קשורה למהות של הדבר. זה נעשה גם על ידי הרחקה של הצבע ותפיסה שלו כפריפריאלי, ילדותי, נשי, אוריינטלי, זר ונחות. בצעד שאופייני לתפיסה גזענית: הוא גם מסוכן וגם טריוויאלי. העיצוב, לעומת זאת, מקושר ברציונליות ונתפס כעיקר. הצבע מקושר בגופניות ורגש, כמשהו שיש להכיל ולאלף.
אחרי שנים תהיתי: מדוע בעצם התאכזבו? "מים ואש" הייתה המשך ישיר לעבודות שאגם יצר עד אז: היא שאלה את אותן שאלות, שברה את אותן מוסכמות, באותה שפה קינטית וצבעונית בה דיברו שאר עבודותיו
אריסטו כתב ב"פואטיקה" ששימוש בצבעים, גם המושכים ביותר, לעולם לא יניב את אותה ההנאה שמניב ציור ללא צבע. ועבור עמנואל קאנט, הצבע לא היה חלק מחוויית היראה וההוד. ז'אן-ז'אק רוסו תפס אותו כמשהו חושי ושולי. "עניין ורגש", הוא טען, "לא תלויים בצבע". באותו זמן צבע נתפס קשור גם בסמים ובפסיכדליה. עבור אפלטון, הצייר הוא בסך הכל מערבב צבעים וסמים, פרמקון הוא גם רעל ומקושר גם בצבע.
התפיסה נשמרה לאורך שנים ועל גבי אלבומים ופוסטרים כמו "היא מופיעה בצבעים" של הרולינג סטונס – הצבע מקושר בסמים. למרות שכיום הקשר פחות ברור, הוא עדיין מופיע למשל בעבודות של האמן והפסל דמיאן הירסט.
צבעים כשחור ולבן, לעומת זאת, נתפסים כרציונליים. הלבן עצמו נחשב טהור, מסודר ורוחני, וההעדפות האלו מתבטאות ביצירות אומנות שמשייכות לצבעים אלה עומק (מובי דיק) ובבחירות התרבותיות שלנו – למשל בבחירה להתחתן בלבן.
בעשורים האחרונים נדמה שהאפליה המערבית נגד צבע הולכת ומעמיקה. מחקר משנת 2020 במוזיאון לעיצוב בלונדון מצא, שבעשורים האחרונים מוצרי העיצוב והצריכה המוצגים במוזיאון הפכו לפחות צבעוניים ופחות רוויים.
אפילו מכוניות, שבעבר יוצרו במגוון גדול של צבעים, היום מופיעים במגוון דל במיוחד של אפור, שחור לבן ובז'. "אמכור לכם מכוניות בכל צבע שתרצו כל עוד הן שחורות" אמר הנרי פורד והיום אנחנו מיישמים את הבשורה יותר מתמיד. גם עיצוב הפנים הפך להיות בקווים פשוטים ובצבעים מונוכרומטיים. שם התואר האינסטגרמי "עיצוב נקי" חושף את התפיסה לפיה צבע הוא "לכלוך".
"אמכור לכם מכוניות בכל צבע שתרצו כל עוד הן שחורות" אמר פורד, ואנו מיישמים זאת. גם עיצוב הפנים הפך להיות מונוכרומטי ובקווים פשוטים התואר האינסטגרמי "עיצוב נקי" חושף תפיסה לפיה צבע הוא "לכלוך"
בתוך האפרוריות העולמית נדמה לי לעתים שבישראל האפור אפור מאוד. הדיפולט של האופנה הנלבשת הוא שחור, והארכיטקטורה גם היא בסקאלה שבין אפור פיח ללבן טיח. חברה ששכרה מעצבת פנים סיפרה לי, שהמעצבת נזפה בה אחרי שהעזה לקנות לסלון החדש והמתוקתק שלה בגווני הבז' – וילון בצבע טורקיז.
את מדבריות האפור האורבני שוברים לוגואים של חברות ענק ופסלים עירוניים. הם מדברים בכל העולם באותם צבעים בסיסיים של צהוב מקדולנדס, ירוק סטארבקס, כחול פייסבוק, ואדום קוקה-קולה, ותכליתם היא אחת: קניות.
הצד השני של כרומופוביה הוא כרומופיליה, אהבת הצבע והתפיסה שלו כמשהו שנותן משמעות. הדבר מתבטא בזרמי אומנות כאקספרסיוניזם שנותנים לצבע משמעות, ארכיטקטורה צבעונית, פסטיבלים וגם פרסום ושלטי חוצות, שכאמור משתמשים בצבעים חזקים וברורים כדי למשוך את תשומת לבנו. כך או כך, הצבע קשור במשהו אפוקליפטי, קיצוני ואנחנו לעיתים רחוקות אדישים כלפיו.
המזרקה של אגם על צורתה העגולה וצבעי הקשת שלה התריסה נגד האפרוריות המרובעת של הרחוב הישראלי, אבל לנו – היא נראתה ילדותית. התאכזבנו שלא לוקחים אותנו מספיק ברצינות. צבע? צורה חריגה? זו אנומליה ששייכת לעולם הילדים בעוד שאנחנו, כך חשבנו, רציניים יותר, טובים יותר.
בצעד שאני מתקשה לדמיין שהיה נעשה ליצירה של אמן בכזה סדר גודל בכל מקום אחר בעולם – המזרקה עברה ביתור וחלק מהאקסטרווגנדיות המתגרה שלה הועם. יעקב אגם עצמו זכה רק לפני שנה, בגיל 95 המופלג, בפרס ישראל, שנה בלבד לפני מותו.
בתוך האפרוריות העולמית נדמה שבישראל האפור – אפור מאוד. דיפולט האופנה הנלבשת שחור, והארכיטקטורה גם היא בסקאלה בין אפור פיח ללבן טיח. המזרקה של אגם התריסה נגד אפרוריות הרחוב הישראלי
כמה מבנים צבעוניים אחרים של אגם ושל אמנים אחרים מזכירים לנו שצבע לא חייב להיות רק סמל מתריס באמצע הרחוב, או קישוט מיותר, אלא משהו שנישזר בתרבות וברחוב והופך אותה לנעימה יותר. אולי צבע הוא לא רק אירוע גרנדיוזי או היבט לא רציונלי, אלא אפשרות נוספת להרחיב את מנעד החוויה.
שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו