ביום רביעי נכנסתי למכונת הזמן וחזרתי ל-1976.

העילה השרירותית – מה שקראנו פעם בעיתונאית מדוברת "הקולב" – היא שבדיוק בסוף השבוע הזה, ב-27 ביוני לפני חמישים שנה, חטפו מחבלים את טיסה 139 של "אייר פראנס" שהמריאה מנתב"ג לפריז, ואחרי חניית ביניים באתונה ודילוג תדלוק לבנגאזי שבלוב, שם עלו אל המטוס החטוף טרוריסטים נוספים, החוטפים הנחיתו מטוס מלא בנוסעים ישראלים מבועתים וכלאו אותם בטרמינל של שדה התעופה באנטבה, בירת אוגנדה.

בשבוע הבא ייערכו אצלנו שלל חגיגות לאומיות ותקשורתיות לציון 50 שנה למבצע אנטבה – שהתרחש ב-4 ביולי, והיה כה נועז ושומט לסת, שהוא הצליח להאפיל בארה"ב על חגיגות יום העצמאות ה-200.

בשבוע הבא ייערכו אצלנו שלל חגיגות לאומיות ותקשורתיות לציון 50 שנה למבצע אנטבה – שהתרחש ב-4 ביולי, והיה כה נועז ושומט לסת, שהוא הצליח להאפיל בארה"ב על חגיגות יום העצמאות ה-200

אבל רגע לפני שנאולחש בעלילות גבורה, כדאי לספר את הסיפור מהנקודה שבה הוא התחיל, עם חטיפת המטוס ולא עם שחרורו. ועל הדרך להיזכר בכמה אמיתות עקרוניות על החיים, שההיסטוריה מנסה ללמד אותנו.

ב-1976 הייתי בן עשר, לכן חזרה כזו אל העבר במכונת הזמן מלווה גם בטעמם העוקצני של "זיפ" ו"טרופית", בריח של סיגריות "רויאל" ו"דובק 10", בשוטטות ברחובות צרובי השמש של קריית מוצקין ובקנאה יוקדת בילדים בני גילי, שהתקבלו לתוכנית הטלוויזיה "ריץ' רץ'" שעלתה אז.

ולצד כל אלה – האימה של המבוגרים סביבי. חטיפת מטוס "אייר פראנס" קרתה רק שנתיים וחצי אחרי מחדל יום כיפור. ישראל החבולה עוד לא התאוששה מנפילת 2,656 חיילים, מהמו"מ לשחרור 294 שבויים, מסערת המחאה הציבורית ברחובות, מוועדת חקירה ממלכתית שטלטלה את צה"ל ולבסוף גם את הממשלה, עם כותרות דרמטיות כמעט מדי יום על מעשי שחיתות בצמרת, ואחרי סדרה מבעיתה של פיגועי טרור.

החטיפה נתפסה אז כמו מכה נוספת ואיומה במיוחד לביטחון העצמי המעורער ממילא של ישראלים רבים. ברור שלא יכולנו לדעת במרוצת אותו שבוע דרמטי, שמאחורי הקלעים יצא לדרך מבצע איסוף מודיעיני מרשים על יעד מרוחק שמעטים הכירו עד אז, ונשלמות ההכנות לאחד ממבצעי הקומנדו המורכבים, המפתיעים והמזהירים בהיסטוריה.

גם לא יכולנו לדעת שראש הממשלה דאז יצחק רבין הפקיד בידי מזכיר הממשלה מכתב התפטרות, שהיה נכנס לתוקף מיידי אם המבצע היה נכשל. רבין קבע מראש שמבחינתו אם יהיו במבצע 25 הרוגים או יותר, המבצע נכשל, ובמקרה כזה כל האחריות מוטלת על כתפיו כראש ממשלה ולכן הוא מתפטר לאלתר.

אלה היו הימים.

רבין קבע מראש שמבחינתו אם יהיו במבצע 25 הרוגים או יותר, המבצע נכשל, ובמקרה כזה כל האחריות מוטלת על כתפיו כראש ממשלה ולכן הוא מתפטר לאלתר. אלה היו הימים

המבצע, כידוע, לא נכשל. תהילתו מפרנסת מאז ספרים, סדרות, סרטים, ויכוחים מרים, ונהרות של דם רע בין משפחת נתניהו למוקי בצר, סגן מפקד סיירת מטכ"ל, שהיה המוח האמיתי מאחורי המבצע.

חזרתם של החטופים ששוחררו במבצע אנטבה, 4 ביולי 1976 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

כה גדולה הייתה תהילת המבצע, שמשפחת נתניהו הלומת הצער על נפילתו של יוני נתניהו, חמדה את כולה לעצמה. אף אחד לא יכול היה לעמוד אז מול המשפחה ששכלה את בנה הגיבור, מפקד המבצע המזהיר. בממשלה נכנעו לדרישת משפחת נתניהו לשנות בדיעבד את שם המבצע ל"מבצע יונתן" במקום שמו המקורי, "כדור הרעם", שנשכח ונהפך מאז לשאלת טריוויה קשה.

כה גדולה הייתה תהילת המבצע, שבאותם ימים של אופוריה היה ברור לכול הפרשנים הפוליטיים שיצחק רבין – שרק תשע שנים קודם הנהיג את צה"ל כרמטכ"ל למלחמת ששת הימים וכראש ממשלה צעיר הורה על מבצע אנטבה – ישייט על גב ההצלחה הכבירה הזו בקלילות לכהונה נוספת בבחירות הקרובות.

זה לא מה שקרה, כידוע, והפרחים על כך מגיעים בין היתר גם לערוץ התבהלה של עיתון "הארץ", שם חשף דן מרגלית את  העובדה שלאה רבין, אשת ראש הממשלה, החזיקה בוושינגטון חשבון דולרים בניגוד לחוק. וגם לאהרן ברק, שכיועץ משפטי לממשלה, לא נכנע ללחצים הפוליטיים והחליט להעמיד לדין את אשת ראש הממשלה.

כל זה יקרה רק כמה חודשים מאוחר יותר. וכשזה יקרה, אף לא אחד – גם לא ראש הממשלה שזה עתה הורה על מבצע אנטבה – יזדעק נגד הדיפ סטייט ויצא למלחמת חורמה לריסוק התקשורת ומערכת המשפט

כל זה יקרה רק כמה חודשים מאוחר יותר. וכשזה יקרה, אף לא אחד – גם לא ראש הממשלה שזה עתה הורה על מבצע אנטבה – יזדעק נגד הדיפ סטייט ויצא למלחמת חורמה לריסוק התקשורת ומערכת המשפט.

שמעון פרס ויצחק רבין ב-1976 (צילום: איתן הבר, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

כילד סקרן בפריפריה המאובקת בקצה עולם שלא המטיר עלינו מידע, ארבתי מדי יום לעיתוני הצוהריים ומיהרתי הביתה מהקיוסק של מרקו עם "מעריב", העיתון שקראו הוריי, כדי לבלוע כל מילה שנכתבה על האירועים המסעירים.

קראתי בהשתאות את הריאיון הטלפוני הבלעדי שאורי דן ערך עם שליט אוגנדה אידי אמין שעות אחדות אחרי המבצע. אין לי מושג איך הוא הצליח להרים את זה כל כך מהר, בימים שקדמו לאינטרנט.

היינו אז מנותקים בחלל. המציאות הגיעה אלינו בעיקר במילים ובתמונות בשחור לבן בעיתונים. השידורים החדשותיים החיים מסביב לשעון עוד לא באו אז לעולם. בצוהריים בהיתי בתמונה בשחור לבן מהלוויה הממלכתית של גיבור אנטבה.

בנימין נתניהו, אחיו של יוני, שכל כך דומה לו, עמד שם בבית הקברות, חולצתו קרועה לאות אבל ופניו מכווצות מכאב. מאחוריו השפילו מבט ראש הממשלה יצחק רבין ושר הביטחון שמעון פרס.

בנימין נתניהו, אחיו של יוני, שכל כך דומה לו, עמד שם בבית הקברות, חולצתו קרועה לאות אבל ופניו מכווצות מכאב. מאחוריו השפילו מבט ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס

אף אחד לא יכול היה לשמוע אז את צחוקו של מלאך ההיסטוריה ולדמיין איזה סיפור התמונה ההיא תספר לנו כשנביט בה כעבור חמישים שנה, כשבאוזני רוחנו נשמעות קריאות עמומות "פרס יחלק את ירושלים!" ומהכיכר מתגלגל ההד של שלוש יריות אקדח.

הלווייתו של סא"ל יוני נתניהו, כתבה של נחמן שי בערוץ הראשון ב-5 ביולי 1976 (וידאו: ארכיון "כאן", צילום ראשי: חנניה הרמן/לע"מ)

האופוריה בעקבות ההצלחה הפנטסטית של מבצע אנטבה השתלבה באחד הקיצים המופזים והאופטימיים שזכורים לי. רשת ג' נפתחה והזריקה קלילות פופית לחיינו. "רוצי שמוליק" של אריאל זילבר חרך את המצעדים, זמן קצר אחרי שפרש מלהקת "תמוז" שהוציאה ב-1976 את "סוף עונת התפוזים" המהפכני והמבריק.

"רפסודיה בוהמית" של קווין היה להיט עצום. מאנגליה נחתו חלליות פאנק חלודות, עם "הסקס פיסטולס", תסרוקות מוהוק, סיכות ביטחון בלחיים. ומאמריקה – הבי ג'יז עם "You Should Be Dancing", השיר שהניח את היסודות למהפכת הדיסקו שתכף תחולל שמות בעולם.

"רפסודיה בוהמית" של קווין היה להיט עצום. מאנגליה נחתו חלליות פאנק חלודות, עם "הסקס פיסטולס", תסרוקות מוהוק, סיכות ביטחון בלחיים. ומאמריקה – הבי ג'יז עם "You Should Be Dancing"

על כל אלה למדנו מכיתובי תמונה ב"מעריב לנוער" ומפינות תרבות מזדמנות בטלוויזיה. על כל אלה ועוד תספר לנו כתבתנו לענייני תרבות שרי רז.

אני מזכיר כאן את השירים לא כדרך קשישים המתרפקים בנוסטלגיה על המוזיקה הנפלאה של שנות ילדותם. הטעות הגדולה של נרקיסיסטים צעירים היא שהם בטוחים שהעולם נולד איתם. הטעות הגדולה של נרקיסיסטים מבוגרים היא שהם בטוחים שהעולם ימות איתם. עדיף לא ליפול לבורות הללו, בטח לא כשמדברים על מוזיקה.

מוזיקה נהדרת נוצרת כל הזמן. גם עכשיו. ובכל זאת: מה שחווינו ב-1976 היה בממד שונה לחלוטין. העולם המטיר עלינו אז בכל כמה חודשים ז'אנרים מוזיקליים שאוזנינו לא שמעו מעולם. אף אחד לא נשמע בעברית כמו "תמוז". גם היום – חמישים שנה אחרי – "רפסודיה בוהמית" הוא מין פלא מוזיקלי שלא ברור אם נחת עלינו מהעבר או בכלל הגיע מהעתיד.

ברור שלא יכולנו אז להבין את מלוא המשמעות של מהפכת הדיסקו, שהבי ג'יז נשאו לכל פינה בעולם עם הרמוניית הפלצטים שלהם והקצב המכשף, שיברא תרבות מועדונים שתתגלגל מאז והלאה תחת שמות שונים.  לא היו לנו כלים לפענח את הסימנים.

מודה לבושתי: רק 15 שנה מאוחר יותר הבנתי בפעם הראשונה ש"אנשי הכפר" הגיעו בכלל מהוילג' בניו יורק ולא מכפר חקלאי נידח, ושאלה לא היו תחפושות פורים אלא פנטזיות ארוטיות של מועדוני הגייז של ניו יורק

מודה לבושתי: רק 15 שנה מאוחר יותר הבנתי בפעם הראשונה ש"אנשי הכפר" הגיעו בכלל מהוילג' בניו יורק ולא מכפר חקלאי נידח, ושאלה לא היו תחפושות פורים אלא פנטזיות ארוטיות של מועדוני הגייז של ניו יורק.

שנאמר: לא ידענו מה זה גייז. אבל מאצ'ו מאצ'ו מן… איזה ילד בן עשר לא יזדהה עם אידיאל גברי כזה? איזו ילדה לא תרצה להיות "דנסינג קווין"?

מבעד לעולם שרשות השידור מרוממה שיקפה לנו בשחור לבן, הדיסקו והפאנק נראו כמו תרבות אזוטרית משונה שתכף יפוג תוקפה. אבל התרבות נזקקה אז לעליצות דיסקו זוהרת ולזעם פאנק מטופח. והם נחוצים לנו גם היום.

כל זה לא עניין כמובן את כל המבוגרים שהקיפו אותנו. לא רק את שרי רז בטלוויזיה. ומאחר שבהיעדר מקורות מידע היינו תלויים בחסדי המבוגרים לחלוטין שיתווכו לנו את המציאות, יצא ששייטנו אז בעולמנו הילדותי בלי להבין כמעט דבר ממה שבאמת התרחש סביבנו.

ברור ששמחנו לשמוע שסול בלו (סופר יהודי! אחד משלנו!) זכה בפרס נובל לספרות. לא ידענו שהוא הגיע בתחילת 1976 לישראל, נפגש לשיחות עם כל מי שנראה לו מעניין (איש לא סירב אז לפגישה עם הסופר המהולל). את רשמיו סול בלו פרסם בספר "לירושלים ובחזרה". והנה תוקפם של הדברים שכתב עלינו אז יפה גם היום. למרבה הצער.

"עבור מבקריה השמאלנים המחמירים, חלקם יהודים, ישראל אינה הדמוקרטיה הבלעדית במזרח התיכון, כפי שהיא מכונה בפי רבים", כתב בלו ב-1976, "השמאל החדש רואה בה ישות ריאקציונית. מבקריה יראו לך כיצד היא מתנכלת לאזרחיה הערבים, ובמידה פחותה לעולים היהודים מצפון אפריקה וממדינות ערביות אחרות.

"פרופסור יהודי מהרווארד אמר לי לאחרונה, 'האם לא תהיה זאת האירוניה האיומה ביותר אם יסתבר שהיהודים נאספו באורח נוח כל כך במדינה אחת כהכנה לשואה נוספת?"

"פרופסור יהודי מהרווארד אמר לי לאחרונה, 'האם לא תהיה זאת האירוניה האיומה ביותר אם יסתבר שהיהודים נאספו באורח נוח כל כך במדינה אחת כהכנה לשואה נוספת?"

בלו לא נפגש בישראל רק עם מנהיגי המדינה וסופריה, אלא גם עם ערבים ישראלים ופלסטינים מהגדה. טדי קולק, ראש עיריית ירושלים המאוחדת וחברו הטוב של בלו, הפגיש אותו עם אבו-זלוף, עורך העיתון הפלסטיני "אל קודס".

הסופר סול בלו וראש עיריית ירושלים טדי קולק ב-1976 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

"אבו-זלוף נחשב פלסטיני מתון ודעותיו מעוררות את כעסם של עמיתיו", כתב בלו, "אבל גם הוא חושב שהישראלים איטיים מדי לקבל אמיתות שנקבעו בשטח. ככל שיחכו יותר, כך יחמיר המצב".

אבו-זלוף הסביר לבלו ש"הערבים צוברים כוח כל הזמן שעה שישראל הולכת ונחלשת… מדינות ערב נעשות עשירות, מודרניות ובעלות השפעה גדולה יותר וישראל חייבת לצעוד קדימה ולהגיש תוכנית שלום, ליזום מגעים ולהראות נכונות לנהל משא ומתן".

"הערבים צוברים כוח כל הזמן שעה שישראל הולכת ונחלשת… מדינות ערב נעשות עשירות, מודרניות ובעלות השפעה גדולה יותר וישראל חייבת לצעוד קדימה ולהגיש תוכנית שלום, ליזום מגעים ולהראות נכונות לנהל מו"מ"

כעבור שנה היה זה דווקא נשיא מצרים אנואר סאדאת שצעד קדימה והגיש תוכנית שלום. ישראל המשיכה לקרטע משנה לשנה ומעשור לעשור. מאוהבת בעוצמתה הצבאית, מתבוססת בתחושת קורבנות ובהרגשת עליונות, מדדה ממלחמה למלחמה, מאינתיפאדה לאינתיפאדה, מפיגוע לטבח, מהתנחלות לחוות רועים, מהסכם אוסלו להתנתקות, ממבצע אנטבה לטבח השבעה באוקטובר, מהדיסקו של "אומת ההיי טק" לפאנק של "אתה הראש – אתה אשם".

חמישים שנה חלפו ואנחנו עדיין איטיים מכדי לקבל אמיתות שנקבעו בשטח; עדיין מעדיפים לחכות, ולהתעורר כשהמצב מחמיר.